משלחת של חיילי צה"ל במדים צעדה אתמול בין אושוויץ לבירקנאו. הרמטכ"ל, לבוש מדי ייצוג מרשימים, ניצב על תלולית גבוהה והצדיע להם כשפנו "לימין שור", והם הצדיעו לו בחזרה. למשלחת הצטרפו גם הורים שכולים, "עד משלח" – ניצול שואה ששיתף את חברי המשלחת בסיפור חייו, וכן נכה צה"ל והאלוף הפראלימפי נועם גרשוני. מאחוריהם צעדו מאות בני נוער, מרביתם לבושים מעילים כחולים אחידים וקצתם עטופים בדגלי הלאום. בידי כמה צועדים נישאו ספרי תורה הספונים בדרך כלל בארון הקודש בבית הכנסת וכמה שופרות של הימים הנוראים השמיעו תקיעות צרודות. אפילו את כלי הקודש האלה גררו למקום הנתעב הזה.

בתום המצעד נשא הרמטכ"ל עוד נאום של לא-עוד: "היום אני ניצב כאן כמפקדו של צבא ההגנה לישראל, לעם היהודי, שמעבר להיותו צבא לוחם, דרוך, מיומן ומקצועי, הוא צבא ערכי ומוסרי". ואיך יכולים צאצאי הקורבנות לנהוג באופן לא ערכי ולא מוסרי אחרי שצעדו בין המשרפות של אושוויץ? ואיך מתיישבת הקורבנות עם המדים? עם צה"ל, הצבא החזק ביותר במזרח התיכון ואולי בעולם כולו? אין צורך בעין רגישה במיוחד כדי להבחין בדיסוננס בין הנרטיב הקורבני שמטפחות ממשלות הימין לבין תפקידו של צה"ל כצבא כיבוש שגורם לאחרים להרגיש קורבנות.

בינתיים בטקס פתיחת יום השואה ברחבת יד-ושם, בהיעדרו של הרמטכ"ל ייצג את צה"ל רס"ר שתיזז מחלקת חיילים ב"הכתף שק" ו"דגל שק" בין נאום לנאום ובין אל-מלא-רחמים לקדיש, כשברקע שרה מקהלת הרבנות הצבאית, כאילו חסרות בארץ עשרות מקהלות אזרחיות שהיו שמחות להופיע בטקס. מדוע בעצם אי אפשר לערוך טקס ממלכתי ללא צה"ל? דומה שגם אחרי 65 שנות עצמאות חסרים לממלכה שלנו ערכים וסמלים שאינם צבאיים ואינם נובעים מהשואה. אין סולידריות או חמלה, אין "צדק צדק תרדוף", אין גם גיבורים נערצים שאינם לוחמים ואינם קורבנות.

כל נואם מקושש לו קרובי משפחה קרובים או רחוקים שנספו בשואה או ניצלו ממנה – ראש הממשלה מזכיר את אבי אשתו והרמטכ"ל שהוא בכלל דור שני לשואה, הביא את בנו החייל למצעד הזה. כאילו שבנה של מלכה גנץ, ניצולת ברגן-בלזן, אינו יכול לנסוע עם משפחתו לסיור פרטי במחנות ההשמדה, ללא מדים וללא תקשורת.

לא רק שהמדינה מלאימה את האבל ומחליטה איך ומתי יציינו אותו בכל מקום – בדקת הצפירה ברחוב (ואוי לו למי שלא יעצור ויעמוד דום), בבתי הספר ואפילו בכיכר בקרקוב, היא מצרפת באחרונה את צה"ל למערכת החינוך שכבר עושה בשואה שימוש כסוכן של סוציאליזציה לאומנית-צדקנית. המסר העולה ממנה הוא: העולם כולו נגדנו ולא נותר לנו, הקורבנות הצודקים תמיד, אלא להשליך יהבנו על צבא הגנה לישראל. משום כך אגב, אין מה לדבר על צמצום עוצבות השריון, קיצוץ בתקציב הביטחון או ביטול מקהלת הרבנות הצבאית.

הלקח שצריך להילמד מהשואה הוא אכן לעולם לא עוד. לא עוד גזענות, לא עוד מיליטריזם, לא עוד רודנות ולא עוד אימפריאליזם. אלה הרעות החולות שהביאו את העם הגרמני לכפוף את ראשו בפני היטלר ולבצע כמעט ללא עוררין את המשימות הנפשעות שהטיל עליהם – כיבוש אירופה והשמדת העם היהודי. ומהשלילה נובע החיוב: כן להומניזם, כן לדמוקרטיה, כן ל"כל אדם נברא בצלם": " וְגֵר, לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר–כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".

זכר השואה הנלמד היום בבתי הספר ובצה"ל אינו מנחיל לנוער את הלקחים האלה. המשלחות של בתי הספר התיכוניים הנוסעות לפולין ומתעטפות בדגל ישראל אינן מחזקות את התודעה הדמוקרטית וההומנית של המשתתפים בהן. את השואה צריך ללמד באמצעות ספרים, סרטים, ביקורים ביד-ושם, שיחות עם ניצולים ולימוד ההיסטוריה של אירופה והאידיאולוגיות שצמחו בה מסוף המאה התשע-עשרה. תנו להם לקרוא ספרים של פרימו לוי, שמואל פיזאר, אנה פרנק ואהרון אפלפלד, קחו אותם לצפות ב"שואה" של קלוד לנצמן.

ובעיקר, שוחחו איתם על הלקחים שחשוב להפיק מהשואה – שכל אדם נברא בצלם, ולכל עם זכות להגדרה עצמית, ושביטחון נקנה בעיקר בזכות בריתות ויחסי כבוד בין עמים ומדינות. שצבא במדינה דמוקרטית נקרא לפעול רק כשהמדינאות נכשלת, ושאל לו לעסוק בהפקת אירועים וטקסים.