דומה היה לקהל בבנייני האומה בירושלים, שהסיטאר כמו מחובר אינהרנטית לגווה הגמיש של אנושקה שנקר, שישבה על הבמה במעין ישיבה מזרחית מסורתית.  יחפה על מרבד הקסמים ולבושה בגד מסורתי (חצאית ומכנסיים), ניגנה בתו החיננית של אמן הסיטאר ההודי ראווי שנקר על הכלי התובעני כאשר אגודלה תמיד צמוד למיתרים וארבע אצבעותיה האחרות מרחפות בפריטה וירטואוזית על שאר המיתרים.

התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של זובין מהטה אירחה את אנושקה שנקר וניגנה את הקונצ'רטו השני פרי עטו של אביה, נגן הסיטר האגדי ראווי שנקר. אצבעותיה הזריזות של ילדת הפלא בת ה-31, שהחלה להופיע כבר בגיל 13 החליקו בין המיתרים, תוך שהיא  מבליטה בנגינתה את ה"ג'עמהה" – ה"נשמה" של הסיטאר, אותו רעד כמעט יבבני הנוצר מהחלקה של האצבע בין המרווחים הקבועים. אמנות הסלסול שבין הצלילים כאשר המבצע מגיע לחלקיקי צליל קטנים בהרבה מחצאי ורביעי הטונים המוכרים לנו – היא עיקר נשמתו של כלי הסיטאר.

בקונצ'רטו שהלחין ראווי שנקר לתזמורת מערבית ולסיטאר, מטרתו הייתה שילוב בין תרבויות. זה לא הצדיק את הפתיחה הראוותנית הבומבסטית, שנשמעה כמו תהלוכת פילים, אבל אחריה בא הניגוד הפשטני בנגינתה המעודנת של הסולנית, שנשמעה יותר כמעין יבבה, כשברקע הגונג, הפעמונייה מלאת הקסם ובעיקר סינקופות ומקצבים מורכבים, שמוסכים פראות לביצוע. בהמשך חזר ראווי שנקר לסגנון הבומבסטי הפלקאטי.

 התזמורת התעלתה על עצמה בהפגינה שליטה מרבית על מורכבות המקצבים. לא הכול ניגנו ברמה אחידה: הנבלנית, למשל,  דפקה על מיתרי הנבל יותר מאשר פרטה עליהם. דווקא נגן הקסילופון והחלילן התעלו על עצמם. קשה היה להאמין שהחצוצרות, הטרומבונים ובעיקר המתופף שהפגין וירטואוזיות נדירה, עומדים בכל תלאות המקצבים המורכבים של הקונצ'רטו. דומה שרק מנצח כזובין מהטה, שבזכות מוצאו ההודי חי כל תו ותג במוזיקה, מסוגל להפיק מהתזמורת התמסרות כזאת.

ניכר בחברי התזמורת שהם עצמם מתלהבים ממסע תגליות הצליל – למשל של הרוח המנשבת אותה הפיק נגן הטימפני מגלגל מסתובב, ועוד כהנה אטרקציות.

 אלא שאי אפשר היה להתפעם ממעשה הבריאה הבוקע מהתוהו ולחוש כל הארץ חיל ורעד. אם עיקר יופייה של המוזיקה ההודית הוא העדר הכיווניות שלה והיותה "קטע מאינסוף", הרי שהסגנון הבומבסטי המוחצן פגע בתחושת השותפות של הקהל בנגינתה המעודנת ומלאת ההשראה של הסולנית. לא בכדי פרץ הקהל בתשואות סוערות כבר אחרי הפרק השלישי כאשר קצה רוחו.

התזמורת היתה במיטבה בביצוע הסימפוניה השביעית של דבוז'אק, הכתובה בסולם רה מינור, הסולם בו הלחין מוצרט את הרקוויאם ובטהובן את ה"מיסה סולמניס". ללא פרטיטורה וכשהוא חי בכול רמ"ח אבריו כל צליל, הצליח זובין מהטה להעביר את הדרמה הסוערת מתחת לפני השטח. התזמורת נהתה אחר שרביטו של המנצח – בריתמיות, בלכידות מרשימה ובליריות מדובבת  ובעיקר בתחושה שהם מנגנים את הסימפוניה כאילו בנפשם הדבר. ללא הפסקה בין פרק הסקרצו לאלגרו החותם בסיומת – כאילו נוגנו בנביעה הכרחית – סחפה התזמורת בנגינתה עתירת הגוונים את הקהל.