אמא לא האמינה באלוהים, היא האמינה בחלומות שלה

אם אמא חולמת שיובל מתגעגע לעוגיות שלה, סימן שיובל באמת מתגעגע לעוגיות שלה. אבל, היא חולמת בדרך כלל חלומות רעים. אפילו עכשיו, מול יובל שעומד בריא ושלם ומחייך אליה, היא חולמת שהוא ימות בצנחנים. סיפור

אמא לא האמינה באלוהים, היא האמינה בחלומות שלה

אם אמא חולמת שיובל מתגעגע לעוגיות שלה, סימן שיובל באמת מתגעגע לעוגיות שלה. אבל, היא חולמת בדרך כלל חלומות רעים. אפילו עכשיו, מול יובל שעומד בריא ושלם ומחייך אליה, היא חולמת שהוא ימות בצנחנים. סיפור

"התגעגעתי לעוגיות שלך", הפתיע יובל את אמא ביום שישי בצהריים, ארבעה ימים בלבד לאחר שהתגייס לצנחנים.

רגע לפני זה, אמא חלמה שיובל מתגעגע לעוגיות שלה.

"אל תעשה לי את זה פעם שנייה", רעדה מצירוף המקרים.

"מה לא לעשות, אמא? לא לבוא הביתה?"

"תיכנס יותר בשקט. אתה לא חייב לצעוק".

יובל יצא החוצה וחזר בלי להוציא הגה.

"תפסיק עם השטויות שלך", אמרה, "אתה לא רואה שגם ככה כולי רועדת?" 

אמא לא האמינה בניסים ולא בעין הרע. היא גם לא האמינה באלוהים, אם כי היה לה סידור ליד המיטה והיא הקפידה להדליק נרות לשבת. היא האמינה בחלומות שלה. אם היא חולמת שיובל מתגעגע לעוגיות שלה, סימן שיובל באמת מתגעגע לעוגיות שלה. אבל, היא חולמת בדרך כלל חלומות רעים. אפילו עכשיו, מול יובל שעומד בריא ושלם ומחייך אליה, היא חולמת שהוא ימות בצנחנים. אבא הזהיר אותה שלא תמשיך לחלום כל כך הרבה חלומות רעים, שתדע להבחין בינם לבין המציאות, ואמא כעסה. "אני לא מבינה איך אתה מעז לדבר אליי בצורה כזאת. אם הייתי האשה של קופרמן שכל הזמן דואג לאשה שלו, אז באמת לא הייתי צריכה לחלום חלומות רעים, אבל אני לא האשה של קופרמן, כפי שאתה יודע בעצמך". 

במקום להפסיק לחלום חלומות רעים, היו לה תנועות לא רצוניות של גירוש זבובים מעל למצח. אבא אמר לה שחלומות הם לא זבובים, ואמא ענתה שהיא לא יודעת על מה הוא מדבר. היא באמת לא ידעה איך היא נראית ברגע שהיא חולמת חלום רע. 

"אמא", הופתע יובל מקבלת הפנים שלה, "הגעתי. את לא שמה לב שהגעתי. הנה, תראי, הגעתי".

"טוב, טוב", אמרה כשהיא גוררת את רגליה אל המטבח, "אל תעשה כזאת הצגה, כמו איזה שחקן מהבימה. אני כבר מכינה לך משהו לאכול, אבל אל תחשוב שאני סולחת לך".

"סולחת על מה?"

הוא עמד עדיין עם התרמיל על הגב.

 "תדע לך שאני מאוד כועסת", התיישבה על כסא במטבח והסתירה את פניה בתוך כפות הידיים.

"למה? בגלל הצנחנים?"

"אני מבקשת ממך שלא תגיד בבית שלי את המילה הזאת".

"איזו מילה?"

"המילה הזאת שאתה כבר יודע בעצמך".

"צנחנים?"

"אמרתי שאני לא רוצה לשמוע את המילה הזאת בבית שלי". 

כמו שאמא פחדה מחלומות, כך פחדה גם ממילים. אם אומרים בבית שלנו "סרטן", אמא חושבת שהכאבים שיש לה בדרך כלל הם בעצם סרטן. ואם מוציאים מהפה "צנחנים", אמא מפחדת שיובל ימות בצנחנים. פעם אחת, אמא חשה כאבים בכיס המרה, המחלה הכרונית שלה, ואבא שאל בדאגה, בקול החזק שיש לו, אם הכאבים חזקים, והיא הזדרזה להשתיקו. "אם אתה רוצה להרוג אותי", אמרה, "אז, בבקשה, אתה יכול לטפס עם רמקול על מגדל המים, שכל הקיבוץ ישמע אותך". אבל אמא לא ידעה לגרש מילים כמו שמגרשים זבובים. היא עשתה מהן מילים אחרות. 

"אני לא מתכוונת לסלוח לך עד שתתפטר אחת ולתמיד מהמקום ההוא", הוציאה את הראש מבין כפות הידיים ושלחה ביובל פרצוף שיש מאחוריו בכי שהיא לא רוצה שייראו.

"די, אמא", אמר יובל, "תשלימי עם העובדה שאני שם".

"תאכל משהו?" קמה מהכסא.

יובל השליך מעליו את התרמיל הצבאי ובעט בו ברגל בכיוון הקיר.

"זה בסדר", אמרה אמא שחשבה שהוא מחפש לתרמיל מקום נקי, "הרצפה נקייה".

שבוע ימים שהיא מקרצפת את הרצפה, בידיעה שיובל ישליך עליה את התרמיל שלו.

"יש עוגיות?", חיכך יובל בכפות ידיו.

"תאכל קודם משהו", אמרה אמא.

היא כבר הכינה סלט וחביתה וציוותה עליו שיישב ליד השולחן. יובל מרח שתי פרוסות במרגרינה של 'בלו בנד' ופרש את החביתה ביניהן.

"איפה אבא?" שאל.

"כאילו שאתה לא יודע", הזעיפה אמא את פניה.

אבא היה בעבודה.

"איתמר", פנה אליי יובל, "מוכן להגיד לאבא שבאתי?"

"לא צריך", נשארה אמא עם פניה הזעופות שעכשיו קצת התרככו, "הוא כבר יבוא בעצמו. תאכל קודם".

"בוא", שלח בי יובל חיוך ערמומי, "תיקח קצת מהסלט שלי".

"מה פתאום!", נחרדה אימא, "אתה חייב לאכול. לא אכלת כל השבוע. מה אתה חושב שאני לא יודעת מה נותנים לכם לאכול בצבא? אני כבר מכינה גם לאיתמר. סקונדה. תשב, איתמר, הסלט שלך כמעט מוכן". 

המדים של הצנחנים החמיאו ליובל. השענתי את הסנטר על קצה השולחן ונשארתי מולו בפה פעור.

"תיזהר שלא תבלע זבובים", אמר יובל.

"תסגור את הפה, איתמר", אמרה אמא.

הגישה לי סלט בגודל של הסלט של יובל. מרחה בשבילי שתי פרוסות לחם, פרשה ביניהן חביתה והתיישבה בראש השולחן, יובל מצדה האחד ואני מצדה השני.

עוגיות של אהבה (צילום: justingun / freedigitalphotos.net)

"אני מיד מגישה לכם עוגיות עם כוס תה", קמה מהכסא בקלילות מפתיעה לאחר שראתה את הצלחות שלנו מתרוקנות. 

טבלנו את העוגיות בתוך התה. שיטה לא פשוטה. טובלים את קצה העוגייה, עד שהוא מתרכך, עד הרגע האחרון, ובולעים במהירות, לפני שהוא טובע בתוך הכוס. יובל הצליח תמיד. אני לא כל כך. התה שלו נשאר צלול ושלי נעשה עכור.

"טעים?", שאלה אמא בחיוך רחב.

"למה את לא לוקחת עוגיות?", שאל יובל.

"תאכלו, תאכלו, שיהיה לכם לבריאות. יש בשפע. כמה שאתם רוצים", אמרה.

אמא שותה תה עם קוביית סוכר בפה שמתגלגלת אצלה בין השיניים בנקישות שמזכירות שיניים תותבות, אבל אבא אומר שהיא לא רוצה לאכול עוגיות על חשבון הילדים שלה. 

"איתמר", נזכר יובל באבא, "תקפוץ להגיד לאבא שאני בבית".

אמא אספה בינתיים את הפירורים מהשולחן ושטפה את הכלים.

"רוצים עוד עוגיות?" שאלה.

"נו, איתמר, אתה עוד פה?" האיץ בי יובל.

"אבא ואני רוצים לדבר איתך", חזרה אמא אל השולחן עם צלוחית נוספת של עוגיות.

"על מה? על הצנחנים?"

"מה אמרתי לך, יובל? אני לא רוצה לשמוע את המילה הזאת בבית".

"אתם לא מבינים שהעניין הזה סגור?", חבט יובל בכעס בעוגיות שהיו בצלוחית, "מה אתם רוצים ממני? לשגע לי את השכל? תעזבו את זה כבר".

"תדבר קודם עם אבא". 

אבא נכנס, ואמא אמרה שיובל רוצה לדבר איתו.

"אני לא עוזב את הצנחנים", אמר יובל.

"טוב שבאת", מיהר אליו אבא.

חיבק אותו חיבוק ארוך, שלא נראה שעומדות לו דמעות בעיניים.

"אתה יכול לקחת מהעוגיות", אמרה אמא לאבא.

מאוחר יותר, כשאבא הוציא החוצה את הנעלים של יובל, שיצחצח אותן, ואמא ראתה שהוא מתמסר אליהן, היא הרגישה אצלה בלב שלא אכפת לה כבר שייקח מהעוגיות שלה גם לפועלים שעובדים איתו בבניין. 

כעבור יומיים, ביום ראשון, עזרתי ליובל לדחוס עוגיות בתוך התרמיל הצבאי. אמא חגה סביבנו בחוסר מעש עצבני, לעומת אבא שבדק שיובל לא שוכח שום דבר.

"תיזהרו על העוגיות", אמרה אמא.

העיניים שלה פצעו את כולנו. אבא רצה ללוות את יובל עד המפעל, אבל היא אמרה לו שהוא לא הולך לשום מקום.

"אתה לא רואה שאני בקושי עומדת על הרגליים", אמרה, "איתמר יילך במקומך".

"בתנאי שאת מבטיחה לי לא לרוץ אחרינו כמו משוגעת", אמרתי.

"מה אתה חושב לעצמך, איתמר", אמרה אמא, "שכל כך נעים לי לרוץ כמו משוגעת?"

"נורא מאוחר כבר", הסתכל יובל בשעון.

"תלך כבר", אמרה אמא ליובל. 

יובל ואני הלכנו ביחד אל הכביש הראשי, לעיני הילדים מהכיתה שלי שהיו בדרכם אל בית ספר. הוא שאל בדרך על הלימודים שלי ודיברנו עד שהגיע האוטובוס שאוסף לצנחנים. חזרתי הביתה, לקחתי את התרמיל של בית ספר, ואמא דחפה אליו שקית דחוסה עם עוגיות. "תחלק גם לחברים שלך", אמרה. 

אחרי שיובל נהרג בצנחנים, אמא נתנה לי בכל פעם מנה כפולה של עוגיות. "תאכל כמה שאתה רוצה", אמרה, "למי יש  לי כבר לתת חוץ ממך". והיא אמרה לאבא שמבחינתה הוא יכול לאכול על חשבון העוגיות של יובל. "אל תבין את אמא שלך לא נכון", אמר לי אבא בסוד, "אמא שלך מאמינה שהעוגיות שלה יכולות לעזור לנו להתגבר קצת. היא עצמה לא נוגעת בהן, כי היא לא רוצה להתגבר". 

______________________________________________________________________________

יהודה בן זאב ז"ל
לזכר אחי, יהודה בן זאב

[related-posts title="עוד סיפורים מאת אבינועם בן זאב"]

1 Comment

  1. נמרוד נוי
    15 באפריל 2013 @ 18:17

    לאבינועם בן זאב שלום רב,
    מאחר שאני מפרסם במגפון מאמרים העוסקים במערכת הפוליטית שלנו נכנסתי מתוך סקרנות לסיפור שפרסמת
    ומאוד מאוד אהבתי והתרשמתי לטובה. ממש מפתיע. בצעירותי הייתי מרבה לקרוא ספרות יפה כולל ספריי שירה. עם השנים באופן טבעי יותר נמשכתי לספרות עיונית בתחומי עניין נרחבים שאפשרה לי גם להוציא לאור לאחרונה את ספרי על הפוליטיקה "לקראת פרדיגמה חדשה", שניתן לקרוא בו דרך הקשת שמו או לחילופין שמי "נמרוד נוי" בגוגל ולהגיע אליו דרך אתרי. חג עצמאות שמח.

"התגעגעתי לעוגיות שלך", הפתיע יובל את אמא ביום שישי בצהריים, ארבעה ימים בלבד לאחר שהתגייס לצנחנים.

רגע לפני זה, אמא חלמה שיובל מתגעגע לעוגיות שלה.

"אל תעשה לי את זה פעם שנייה", רעדה מצירוף המקרים.

"מה לא לעשות, אמא? לא לבוא הביתה?"

"תיכנס יותר בשקט. אתה לא חייב לצעוק".

יובל יצא החוצה וחזר בלי להוציא הגה.

"תפסיק עם השטויות שלך", אמרה, "אתה לא רואה שגם ככה כולי רועדת?" 

אמא לא האמינה בניסים ולא בעין הרע. היא גם לא האמינה באלוהים, אם כי היה לה סידור ליד המיטה והיא הקפידה להדליק נרות לשבת. היא האמינה בחלומות שלה. אם היא חולמת שיובל מתגעגע לעוגיות שלה, סימן שיובל באמת מתגעגע לעוגיות שלה. אבל, היא חולמת בדרך כלל חלומות רעים. אפילו עכשיו, מול יובל שעומד בריא ושלם ומחייך אליה, היא חולמת שהוא ימות בצנחנים. אבא הזהיר אותה שלא תמשיך לחלום כל כך הרבה חלומות רעים, שתדע להבחין בינם לבין המציאות, ואמא כעסה. "אני לא מבינה איך אתה מעז לדבר אליי בצורה כזאת. אם הייתי האשה של קופרמן שכל הזמן דואג לאשה שלו, אז באמת לא הייתי צריכה לחלום חלומות רעים, אבל אני לא האשה של קופרמן, כפי שאתה יודע בעצמך". 

במקום להפסיק לחלום חלומות רעים, היו לה תנועות לא רצוניות של גירוש זבובים מעל למצח. אבא אמר לה שחלומות הם לא זבובים, ואמא ענתה שהיא לא יודעת על מה הוא מדבר. היא באמת לא ידעה איך היא נראית ברגע שהיא חולמת חלום רע. 

"אמא", הופתע יובל מקבלת הפנים שלה, "הגעתי. את לא שמה לב שהגעתי. הנה, תראי, הגעתי".

"טוב, טוב", אמרה כשהיא גוררת את רגליה אל המטבח, "אל תעשה כזאת הצגה, כמו איזה שחקן מהבימה. אני כבר מכינה לך משהו לאכול, אבל אל תחשוב שאני סולחת לך".

"סולחת על מה?"

הוא עמד עדיין עם התרמיל על הגב.

 "תדע לך שאני מאוד כועסת", התיישבה על כסא במטבח והסתירה את פניה בתוך כפות הידיים.

"למה? בגלל הצנחנים?"

"אני מבקשת ממך שלא תגיד בבית שלי את המילה הזאת".

"איזו מילה?"

"המילה הזאת שאתה כבר יודע בעצמך".

"צנחנים?"

"אמרתי שאני לא רוצה לשמוע את המילה הזאת בבית שלי". 

כמו שאמא פחדה מחלומות, כך פחדה גם ממילים. אם אומרים בבית שלנו "סרטן", אמא חושבת שהכאבים שיש לה בדרך כלל הם בעצם סרטן. ואם מוציאים מהפה "צנחנים", אמא מפחדת שיובל ימות בצנחנים. פעם אחת, אמא חשה כאבים בכיס המרה, המחלה הכרונית שלה, ואבא שאל בדאגה, בקול החזק שיש לו, אם הכאבים חזקים, והיא הזדרזה להשתיקו. "אם אתה רוצה להרוג אותי", אמרה, "אז, בבקשה, אתה יכול לטפס עם רמקול על מגדל המים, שכל הקיבוץ ישמע אותך". אבל אמא לא ידעה לגרש מילים כמו שמגרשים זבובים. היא עשתה מהן מילים אחרות. 

"אני לא מתכוונת לסלוח לך עד שתתפטר אחת ולתמיד מהמקום ההוא", הוציאה את הראש מבין כפות הידיים ושלחה ביובל פרצוף שיש מאחוריו בכי שהיא לא רוצה שייראו.

"די, אמא", אמר יובל, "תשלימי עם העובדה שאני שם".

"תאכל משהו?" קמה מהכסא.

יובל השליך מעליו את התרמיל הצבאי ובעט בו ברגל בכיוון הקיר.

"זה בסדר", אמרה אמא שחשבה שהוא מחפש לתרמיל מקום נקי, "הרצפה נקייה".

שבוע ימים שהיא מקרצפת את הרצפה, בידיעה שיובל ישליך עליה את התרמיל שלו.

"יש עוגיות?", חיכך יובל בכפות ידיו.

"תאכל קודם משהו", אמרה אמא.

היא כבר הכינה סלט וחביתה וציוותה עליו שיישב ליד השולחן. יובל מרח שתי פרוסות במרגרינה של 'בלו בנד' ופרש את החביתה ביניהן.

"איפה אבא?" שאל.

"כאילו שאתה לא יודע", הזעיפה אמא את פניה.

אבא היה בעבודה.

"איתמר", פנה אליי יובל, "מוכן להגיד לאבא שבאתי?"

"לא צריך", נשארה אמא עם פניה הזעופות שעכשיו קצת התרככו, "הוא כבר יבוא בעצמו. תאכל קודם".

"בוא", שלח בי יובל חיוך ערמומי, "תיקח קצת מהסלט שלי".

"מה פתאום!", נחרדה אימא, "אתה חייב לאכול. לא אכלת כל השבוע. מה אתה חושב שאני לא יודעת מה נותנים לכם לאכול בצבא? אני כבר מכינה גם לאיתמר. סקונדה. תשב, איתמר, הסלט שלך כמעט מוכן". 

המדים של הצנחנים החמיאו ליובל. השענתי את הסנטר על קצה השולחן ונשארתי מולו בפה פעור.

"תיזהר שלא תבלע זבובים", אמר יובל.

"תסגור את הפה, איתמר", אמרה אמא.

הגישה לי סלט בגודל של הסלט של יובל. מרחה בשבילי שתי פרוסות לחם, פרשה ביניהן חביתה והתיישבה בראש השולחן, יובל מצדה האחד ואני מצדה השני.

עוגיות של אהבה (צילום: justingun / freedigitalphotos.net)

"אני מיד מגישה לכם עוגיות עם כוס תה", קמה מהכסא בקלילות מפתיעה לאחר שראתה את הצלחות שלנו מתרוקנות. 

טבלנו את העוגיות בתוך התה. שיטה לא פשוטה. טובלים את קצה העוגייה, עד שהוא מתרכך, עד הרגע האחרון, ובולעים במהירות, לפני שהוא טובע בתוך הכוס. יובל הצליח תמיד. אני לא כל כך. התה שלו נשאר צלול ושלי נעשה עכור.

"טעים?", שאלה אמא בחיוך רחב.

"למה את לא לוקחת עוגיות?", שאל יובל.

"תאכלו, תאכלו, שיהיה לכם לבריאות. יש בשפע. כמה שאתם רוצים", אמרה.

אמא שותה תה עם קוביית סוכר בפה שמתגלגלת אצלה בין השיניים בנקישות שמזכירות שיניים תותבות, אבל אבא אומר שהיא לא רוצה לאכול עוגיות על חשבון הילדים שלה. 

"איתמר", נזכר יובל באבא, "תקפוץ להגיד לאבא שאני בבית".

אמא אספה בינתיים את הפירורים מהשולחן ושטפה את הכלים.

"רוצים עוד עוגיות?" שאלה.

"נו, איתמר, אתה עוד פה?" האיץ בי יובל.

"אבא ואני רוצים לדבר איתך", חזרה אמא אל השולחן עם צלוחית נוספת של עוגיות.

"על מה? על הצנחנים?"

"מה אמרתי לך, יובל? אני לא רוצה לשמוע את המילה הזאת בבית".

"אתם לא מבינים שהעניין הזה סגור?", חבט יובל בכעס בעוגיות שהיו בצלוחית, "מה אתם רוצים ממני? לשגע לי את השכל? תעזבו את זה כבר".

"תדבר קודם עם אבא". 

אבא נכנס, ואמא אמרה שיובל רוצה לדבר איתו.

"אני לא עוזב את הצנחנים", אמר יובל.

"טוב שבאת", מיהר אליו אבא.

חיבק אותו חיבוק ארוך, שלא נראה שעומדות לו דמעות בעיניים.

"אתה יכול לקחת מהעוגיות", אמרה אמא לאבא.

מאוחר יותר, כשאבא הוציא החוצה את הנעלים של יובל, שיצחצח אותן, ואמא ראתה שהוא מתמסר אליהן, היא הרגישה אצלה בלב שלא אכפת לה כבר שייקח מהעוגיות שלה גם לפועלים שעובדים איתו בבניין. 

כעבור יומיים, ביום ראשון, עזרתי ליובל לדחוס עוגיות בתוך התרמיל הצבאי. אמא חגה סביבנו בחוסר מעש עצבני, לעומת אבא שבדק שיובל לא שוכח שום דבר.

"תיזהרו על העוגיות", אמרה אמא.

העיניים שלה פצעו את כולנו. אבא רצה ללוות את יובל עד המפעל, אבל היא אמרה לו שהוא לא הולך לשום מקום.

"אתה לא רואה שאני בקושי עומדת על הרגליים", אמרה, "איתמר יילך במקומך".

"בתנאי שאת מבטיחה לי לא לרוץ אחרינו כמו משוגעת", אמרתי.

"מה אתה חושב לעצמך, איתמר", אמרה אמא, "שכל כך נעים לי לרוץ כמו משוגעת?"

"נורא מאוחר כבר", הסתכל יובל בשעון.

"תלך כבר", אמרה אמא ליובל. 

יובל ואני הלכנו ביחד אל הכביש הראשי, לעיני הילדים מהכיתה שלי שהיו בדרכם אל בית ספר. הוא שאל בדרך על הלימודים שלי ודיברנו עד שהגיע האוטובוס שאוסף לצנחנים. חזרתי הביתה, לקחתי את התרמיל של בית ספר, ואמא דחפה אליו שקית דחוסה עם עוגיות. "תחלק גם לחברים שלך", אמרה. 

אחרי שיובל נהרג בצנחנים, אמא נתנה לי בכל פעם מנה כפולה של עוגיות. "תאכל כמה שאתה רוצה", אמרה, "למי יש  לי כבר לתת חוץ ממך". והיא אמרה לאבא שמבחינתה הוא יכול לאכול על חשבון העוגיות של יובל. "אל תבין את אמא שלך לא נכון", אמר לי אבא בסוד, "אמא שלך מאמינה שהעוגיות שלה יכולות לעזור לנו להתגבר קצת. היא עצמה לא נוגעת בהן, כי היא לא רוצה להתגבר". 

______________________________________________________________________________

יהודה בן זאב ז"ל
לזכר אחי, יהודה בן זאב

[related-posts title="עוד סיפורים מאת אבינועם בן זאב"]

1 Comment

  1. נמרוד נוי
    15 באפריל 2013 @ 18:17

    לאבינועם בן זאב שלום רב,
    מאחר שאני מפרסם במגפון מאמרים העוסקים במערכת הפוליטית שלנו נכנסתי מתוך סקרנות לסיפור שפרסמת
    ומאוד מאוד אהבתי והתרשמתי לטובה. ממש מפתיע. בצעירותי הייתי מרבה לקרוא ספרות יפה כולל ספריי שירה. עם השנים באופן טבעי יותר נמשכתי לספרות עיונית בתחומי עניין נרחבים שאפשרה לי גם להוציא לאור לאחרונה את ספרי על הפוליטיקה "לקראת פרדיגמה חדשה", שניתן לקרוא בו דרך הקשת שמו או לחילופין שמי "נמרוד נוי" בגוגל ולהגיע אליו דרך אתרי. חג עצמאות שמח.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן