בית המשפט העליון פסק לאחרונה להותיר בעל שמסרב לתת גט לאשתו במאסר, ללא הגבלת זמן, עד שזה ייתן גט לאשתו. במקרה הנדון נעשו לכאורה כל המאמצים בכל הערכאות לתת לאישה את כל הסעדים הקבועים בחוק כדי שלא תיוותר "אלמנה חיה" ותוכל להמשיך בחייה, לאמור: להינשא, ללדת וכיו"ב.

המקרה הספציפי

מדובר בזוג שנישא כדת משה וישראל בשנת 1991 ובשנת 1993 החלו בהליכי גירושין בבית הדין. לאחר דיונים ארוכים, קבע בית הדין הרבני כי על הבעל לגרש את אשתו, אולם הוא סרב לעשות זאת ולא ציית לפסק הדין. בשנת 2001 קבע בית הדין הרבני כי יש לכפות על הבעל לתת גט לאשתו ובמידת הצורך אף לאסור אותו בבית הסוהר.

המקרה הנדון הגיע לבית המשפט העליון לאחר שהבעל ישב כבר עשר שנים בבית הסוהר ועמד בסירובו לתת את הגט לאשתו. עתה, לפני שחרורו מהמאסר, הגישה האישה בקשה נוספת לבית הדין לעשות שימוש בסמכות שיש לו מכוח חוק אחר, חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) (להלן: "חוק האכיפה") ויורה על המשך מאסרו של הבעל לתקופה בלתי מוגבלת, אלא אם כן יסכים לתת את הגט ולגרש את אשתו.

בית הדין הרבני נעתר לבקשתה של האישה והורה על המשך המאסר של הבעל. הבעל ערער לבית הדין הרבני הגדול אשר דחה את ערעורו ואז עתר הבעל לבית המשפט העליון בבקשה שיורה על שחרורו מבית הסוהר.

הבעל טען שלוש טענות. הטענה הראשונה הייתה שאומנם חוק האכיפה, בשילוב עם פקודת בזיון בית המשפט, מאפשרים מאסר בלתי מוגבל של מי שלא מכבד פסק דין שניתן נגדו, אבל חוק הקיום הוא חוק חדש יותר ולכאורה הוא גובר על חוק האכיפה ולכן משתמו 10 השנים שמהוות את התקופה המקסימלית לפי חוק הקיום, לא ניתן להורות על המשך המאסר שלו.

בית המשפט דחה את הטענה הזו וקבע שמדובר בחוקים משלימים ולא בחוק שמבטל חוק קודם וממילא אם מוצו הסמכויות לפי חוק הקיום, עדיין אפשר לעשות שימוש בסמכויות לפי חוק האכיפה.

הטענה השנייה של הבעל הייתה, שאכיפת המאסר נוגדת את זכויות היסוד שלו מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לטענתו, חוק הקיום מאזן בצורה נכונה בין הצורך בכפיית מתן גט לבין זכויותיו היסודיות לחירות וחוק הכפייה שנחקק קודם לכן, כפוף לזכויות היסוד שלו ובטל מכוח חוק היסוד. טענתו היא שאפשר לנקוט נגדו בהגבלות מכוח חוק הקיום, לדוגמה שלילת דרכון, רישיון נהיגה וכדומה, אולם הותרתו במאסר הינה פגיעה קשה בזכויותיו.

טענתו השלישית של הבעל הייתה כי יש הצדקה לשלוח אותו לבדיקה פסיכיאטרית שתבחן את מצבו הנפשי וכשרותו המשפטית. גם טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט לאור העובדות שפורטו בפסק הדין.

בסיכומו של דבר דחה בית המשפט את כל טענותיו של הבעל והורה על המשך מאסרו עד למתן הגט לאשתו. בית המשפט מסיים את פסק הדין הארוך והמנומק במילים: "תם פסק הדין אך לא נשלמה פרשה עגומה זו. שנים באות וכלות, המשיבה עודה שבויה בידי המבקש, והיא כאותן נשים 'צרורות עד יום מותן' אלמנות חיות" (שמואל ב' כ' ג'). המבקש אסור אף הוא בשל קשי עורפו וקהות ליבו… והמבקש יתן אל ליבו, יסיר את מוסרותיה של המשיבה, ובכך אף את מוסרותיו שלו ינתק".

בית המשפט דחה גם את טענותיו אלה של הבעל. בהפעילו מספר מבחנים חוקתיים קובע בית המשפט כי הפעלת המאסר במקרה הזה הינה מידתית וראויה. זאת בין היתר בהתחשב בכך שעשר השנים שהוא היה במאסר לא הצליחו להשפיע עליו לתת את הגט המיוחל ולכן ברור ששלילת רישיון נהיגה, שהיא פחותה בחומרתה ובהשפעתה, לא תגרום לו לשנות את דרכו. ובלשונו של בית המשפט: "כאשר הסנקציה החריפה ביותר עדיין לא השיגה את פעולתה, קשה לראות כיצד סנקציות פחותות בהרבה ישיגוה". זאת ועוד, ככל שנגרם לבעל נזק מעצם ישיבתו בכלא, הוא יכול באופן מידי לצמצם או לבטל את הנזק בכך שייתן גט לאשתו ומיד ישתחרר מהכלא. הדבר תלוי ובו ורק בו, "ואין מפתחות תא מאסרו נתונות אלא בידיו שלו". מאידך גיסא,  במעשיו הוא פוגע פגיעה אנושה באשתו, בחירותה וכבודה וכמובן שיש להתחשב גם בזכויותיה של האישה.

אינטרס נוסף שיש לשקול בעניין זה לדעת בית המשפט הוא אינטרס ציבורי של כיבוד הערכאות ופסקי הדין שלהם. בשל כל הנימוקים הללו נדחתה הטענה השנייה של הבעל.

נו, אז מה? מה למעשה הרווחנו מפסק הדין? 

אין ספק כי זהו פסק דין מרחיק לכת ומשמעותי. גם בית הדין הרבני וגם בית המשפט העליון יצאו מגדרם כדי לעזור לאישה הזו להשתחרר מכבליה. אבל אני יכולה באותה מידה לשמוע את הקורא הממוצע אומר לעצמו – מי שלח אותם להתחתן ברבנות עם החוקים הארכאיים הללו שכובלים בני זוג לדין העברי? זב"שם! אני יכולה לראות עוד ועוד פוסטים בפייסבוק בגנות נישואים דתיים, ובסופו של יום – לפני ואחרי שאנחנו מוצפים בהצעות אנרכיסטיות – זוגות יהודיים שנשואים כדת משה וישראל אכן כבולים לדין העברי. רוב האוכלוסייה בישראל מסורתית בצורה כזו או אחרת, וממזרות (ילד שנולד כאשר אימו הייתה נשואה לאחר) עדיין לא מקובלת בעם ישראל, בדיוק כמו שלא מקובל שלא למול את הבנים.

מה עוד אפשר לעשות על פי ההלכה האורתודוקסית? 

השאלה היותר מעניינת היא האם סרבנות גט היא אכן גזירה משמים, והאם אין דרכים הלכתיות שמתמודדות עם השאלה הזו. הפתרון שבית המשפט העליון הרחיב בפסק דינו מתייחס לסנקציות שההלכה היהודית אף הרחיקה לכת איתן עד כדי מלקות פיזיות (אגב, רעיון לא רע כל כך לגבי אדם שמתעקש לא לקיים את פסק הדין הזה, אבל, זה לא טרנדי כל כך בימינו), כמו שאומר הרמב"ם: מלקין אותו עד שאומר רוצה אני … כיום מדובר בסנקציות שיכולות להגיע עד כדי שלילת חירותו של סרבן הגט, ואפילו ישיבה בצינוק. יש גם סט של הגבלות שקודם למאסר כמו שלילת רשיונות, דרכונים, עוסק מורשה ועוד.

ושוב, אני שואלת: האם זו הדרך, האם זו דרך יחידה, והאם היא באמת משיגה את המבוקש.

יתירה מכך: השאלה המתבקשת היא כיצד לא להגיע למקום שבו אדם יוכל לעשות שימוש לא ראוי בכוחו כבעל. זו הרי לא הייתה כוונת המשורר בעליל. אנחנו לומדים בגמרא במסכת כתובות, שמלכתחילה אדם היה בועל לפי רצונו, ומגרש לפי רצונו, וחכמים הסדירו את קשרי הנישואין בין בני הזוג כדי לא להוזיל אותם. הנה דברים שאומר הראי"ה קוק (האב) על הנושא:

"אין לנו באנושיות דבר נקדש וראוי להיות מרומם כקדושת קשר ברית הנישואין …אמנם כאשר נתמעטו הכוחות המוסריים וקשר הקדושה של ברית הנישואין התרופף, הנה ראה שמעון בן שטח שראוי להשתמש להעיר את קדושת הנישואין ולחזק מוסרותיה שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה ע"י השימוש בכוח גרוע הכח הקמצנות וחשבון חסכון של כסף, ותיקן כתובה לאשה. …קשר הנישואין שאמנם בהמון נתחזק ע"י האמצעי המגושם הזה של קימוץ כסף הכתובה, מ"מ פועל הוא אח"כ להרשים יפה את תפארת הקדושה הראויה לו לפי מידתו".

שמעון בן שטח הוא זה שתיקן כתובה לאישה, ומיסד את נושא הנישואין כדי ש"לא תהיה קלה בעיניו להוציאה"… ואילו אנחנו מוצאים מקרים רבים כל כך של נשים שחשות "שבויות תחת בעליהן" ולא מצליחות, גם באמצעות בית המשפט העליון ופסקי דינו מרחיקי הלכת, להשתחרר ולהפוך מותרות לאחר על פי ההלכה.

ברם, בגוף ההלכה ישנם פתרונות, דרכים יצירתיות להפקיע את קשר הנישואין אם אחד הצדדים עושה בו שימוש לרעה. נכון שהגוף שמכריע בדבר הוא עדיין בית דין, אבל "בית דין רבני" לא חייב להיות מוסד מסואב ולא רגיש. בית הדין שהדין העברי מסמן את גבולות הגזרה שלו הוא פעיל, רגיש, מקורי ובעל אומץ של פסיקה. תמיד אמרתי שמה שחסר בבתי הדין הרבניים בארץ, אפשר להביא מענף הלול. אומץ, רבותיי – ותו לא.

הסכם נישואין 

בלי להלאות יתר על המידה את הקוראים, בראש ובראשונה קיים הפתרון הבריא ביותר והוא: הסכם הנישואין. הסכם כזה שלא מאפשר לצדדים לעשות שימוש לא ראוי בחוזה שביניהם. קיימים פתרונות מצוינים שלמעשה מבטלים את הזיקה הכלכלית והאחרת בין בני הזוג זמן קצר אחרי שמי מהם מחליט לשים קץ למערכת היחסים.

הפקעת קידושין

שנית, יש אפשרות לאותם מקרים קיצוניים, כמו זה שאנו דנים בו כעת, שבהם המדינה או הכנסת לצורך העניין, מוסמכת במקרים שניתן פס"ד לכפיית גט, להפקיע את הנישואין בדיעבד, ולשחרר את האישה מן העול הזה, משום שהחזקת האישה כשבויה תחת בעלה מהווה הפרה יסודית של כוונת מעשה הקידושין. אפילו המילה "לשאת" אישה, הגם שהיא נשמעת שוביניסטית – פירושה לרומם באמצעות קידושין את הקשר. לא להוריד את האישה לשאול תחתיות.

באמתחתה של ועדת חוק חוקה ומשפט יש מספר חוקים שנוגעים לאפשרות להנהיג הפקעת קידושין בימינו, בזהירות הראויה. החקיקה הזו לא זכתה לעבור בקריאה שנייה ושלישית, אבל אין סיבה לגנוז אותה. ראוי לעורר אותה שוב ושוב עד שתזכה לרוב. כבר כתבתי בעבר הלא רחוק שאת הנזק הגדול ביותר לתפישה האורתודוקסית עושה החברה הליטאית וגרורותיה כאשר היא מאמצת פסיקה מחמירה וחד ערכית, בעוד שבהלכה הצרופה, זו שממנה בנויים המקרא, המשנה והתלמוד, יש בה כדי לתת מענה רחב ומיטיב עם מנעד מאוד רחב של יהודים שרוצים להיכלל בעם ישראל, רוצים להינשא על פי עקרונות המסורת, אבל לא רוצים להיכנע לפרשנות מסרסת של ההלכה. אולי בעת הזו, כאשר בתי הדין הרבניים הם בסמכותו של משרד המשפטים ומשרד הדתות תחת שרביט הבית היהודי, אפשר יהיה להציע לרבים פרשנות רחבה ומעמיקה יותר, שתסיר את החרפה שמלווה את ההתנהלות הלא יהודית במסגרת הדין הדתי.