Skip to content

למרות הכול – סיפורו של יישוב דו-לאומי / סקירה

סיפורו של המקום המיוחד הזה, נווה שלום, הוא סיפורה של אידאולוגיה הדוגלת בניסיון להקים לא חיים משותפים והרמוניים בין שתי קהילות, יהודית וערבית, אלא לבנות קהילה אחת, ליצור מקום שפוי בו שוויון אינה מילה גסה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

עמיה ליבליך ידועה במסעותיה אל קהילות שונות בחברה הישראלית. ספריה מספרים על המקום והקהילה דרך האנשים הבונים אותם – בראיונות ארוכים וכמעט בעלי מבנה קבוע מניחה ליבליך לאנשים לספר את סיפורם. בספר זה היא מזהה לעומקם קולות היוצרים את הכפר נווה שלום, הוא וואחת אלסלאם. הנמצא מול מנזר לטרון, בצומת הדרכים ירושלים, תל אביב ובאר שבע. זהו היישוב היחיד בארץ שבו גרות יחד מבחירה משפחות יהודיות וערביות, אשר כשלושה עשורים מקיימות חיי שכנות, חינוך משותף לילדים ואורח חיים שוויוני.

לאורך כל הראיונות – כמעט בכולם – בולט מאוד המתח בין היהודים והערבים החיים במקום, וכך צולל הספר אל אחד התחומים הבוערים ביותר בחברה הישראלית בכלל – הלאומיות.

למרות הפיתוי הגדול לכתוב על האכזבה מהחלום לכונן בארץ חיים משותפים של יהודים וערבים, מנשבת כאן רוח אופטימית מפתיעה, אשר שונה עד מאוד מן השיח הכללי. למעשה, סיפורו של המקום המיוחד הזה, נווה שלום, הוא סיפורה של אידאולוגיה הדוגלת בניסיון להקים לא חיים משותפים והרמוניים בין שתי קהילות, יהודית וערבית, אלא לבנות קהילה אחת, ליצור מקום שפוי שבו המילה שוויון אינה מילה גסה.

עם זאת, כבר מהפרק הראשון עולה התחושה הקשה של הערבים על כך ששפת המקום השלטת היא עברית, ואילו הערבית, שאותה החלו הילדים ללמוד בגן, נדחקה הצדה וחדלה להיות שפת חובה. סלע מחלוקת בולט נוסף בין היהודים והערבים מופיע בפרק השני של הספר, ונוגע לשאלת אופן ההנצחה של תום כיתאן, בן היישוב, שנהרג באסון המסוקים.

כישרונה של ליבליך להביא את הקולות המנוגדים והשונים זה מזה ולקבל אותם כחלקים שווי ערך ומשקל בתוך השלם, תורם להבנת הסיפור כולו. במקביל לתיאור בעיות ועימותים שונים, נראה שהבעיה העיקרית היא שרבים סבורים שייתכן מאוד שפג התוקף האידאולוגי שעמד בבסיס הקמתה נווה שלום, וכי הניסיון להוות מודל ומופת ליישובים נוספים נכשל (אכן, לא הוקמו יישובים נוספים במתכונת זו, וחבל שכך).

אבל – האם גם את הניסיון היחידי והראשוני הזה יש לראות ככישלון? לא בהכרח. דומני שהתהליך נמצא בעיצומו, והוא עובר סוג של התבגרות והתברגנות, ואולי גם סוג של התפכחות. ניתן לראות מעין מקבילה להתפכחות הזו בראיון עם אמו של תום כיתאן ובדעותיה על המקום לאחר מות בנה, ותיאורה את הנתק שנוצר בינה לבין חבריה וחברותיה, יהודים וערבים כאחד.

הספר החשוב הזה, המביא את סיפורו של המקום המיוחד, מדגים את הפוטנציאל הגלום בחיים בשלום ובהבנה ביחד בארץ. התגובה הספונטנית לאחר קריאת הספר היא רצון להריע "בראבו" לאומץ, לחזון ולראייה המיוחדת של האנשים שאפשרו את הקמת היישוב, ולסיפורה המרתק של הקהילה המיוחדת הזו.

וואחת אל סלאם, נווה שלום, הוא ניסיון מרתק ואפילו הירואי של בני אדם לחיות אידאולוגיות גדולות ולצור להן תבנית יומיומית-מעשית. הניסיון הזה מזכיר אלמנטים מן התנועה הקיבוצית בראשיתה, ובאופן אירוני – גם מראשית תנועת ההתנחלות. יש דמיון רב בין מרקמי חיי היומיום של הקהילות הקטנות והסגורות הללו, השואפות לחיות את החלום, ולא פעם רואות את שברו. אולי חלק מהסוד המאפשר לחיות את האידאולוגיה במקרה זה הוא היכולת לחיות בכבוד הדדי ובשוויון מלא תוך הסכמה על כך שבנושאים מסוימים ניתן שלא להסכים.

למרות הכול, סיפורו של יישוב דו-לאומי; עמיה ליבליך, הוצאת שוקן והוצאת דביר, 470 עמודים, 2012


error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן