לקראת יום הזיכרון כל מיני פיתויים נקראים בדרכי – מחירי הטיסות הוזלו, כי עכשיו אחרי פסח וכבר חיכיתי מספיק זמן לטוס קצת לחופשה בחו"ל, הצעת עבודה, משהו פשוט, כסף קל והרבה ממנו… אבל דווקא ביום הזיכרון החיים מפתים בחיוך זדוני, המתים שוקטים בשקט צורם, ואני באמצע, נאלצת לבחור ביניהם.

למשפחות שכולות, שבהן רבים רבים בארץ חמדת אבות וממיתת בנים זו, יום הזיכרון זה הרבה יותר מהמכון כושר סגור ויש שירים עצובים ברדיו, טקסים וצפירה רועמת שמעבירה צמרמורת לאורך כל עמוד השדרה ועכשיו תשיר את התקווה בשערות סומרות וגרון נטול חמצן. זהו יום קדוש במיוחד, עם פרחים וזרים, עם תמונות וזיכרונות, וגם עם הרבה חוויות שלא יוכלו לשחזר עם יקיריהם. יותר קדוש מכל יום אחר, ברמה אחרת, קדושה שונה מדת, קדושה של כאב אמיתי וקשר דם. ודווקא ביום הזה, פיתויים מהחיים.

זה שנים שאני מהרהרת בביטוי: "הנח למתים", אני רוצה להניח להם, לתת להם לשכב על משכבם בשלום, ומצד אחר, השתיקה שלהם כל כך רועמת, שקשה לעבור לסדר היום, עם או בלי מוזיקה שקטה ברדיו.

ודווקא ביום הזה, קנית לי כרטיס טיסה…

"קנית לי כרטיס טיסה – הייתי צריכה משהו חזק כדי לשכוח" – מילותיה של סיון שביט מתנגנות בי עכשיו, מעצימות את החשק לארוז מזוודה, אבל במקביל "אין לי ארץ אחרת", של אהוד מנור… משפט קצר וקולע עולה בי ומצמרר אותי כל פעם מחדש.

קשה להסביר למי שלא חלק מהמשפחה הגדולה הזו, גדולה מדי, של השכול – יש דברים שלא עושים כשאתה חלק ממשפחה שכולה ולברוח לחו"ל ביום הזיכרון, זה אחד מהם. הבריחה המותרת היחידה היא למנגל ביום העצמאות שאחריו, וגם זה ניסיון עלוב להשכיח את שאי אפשר לשכוח. לטוס שבוע לפני, אולי. יומיים לפני, בסימן שאלה יותר גדול. ביום הזיכרון עצמו אין סיכוי שזה יעבור בשתיקה – אבל גם לא במילים, אלא בשתיקה רועמת, שתיקה של מתים שלפעמים מדברים דרך החיים, לא בקול אלא בהבעות פנים.

מצד אחד, אני רוצה להיות פה, בארץ, להכיל את הצער המשפחתי שלי, להתפקד למלחמה על הזיכרון, ומצד אחר, ימים כמו יום הזיכרון עושים לי חשק לחיות יותר… לחיות גם בשבילם, את החיים שאולי הם היו מגשימים אם היו יכולים. 364 ימים בשנה אני חיה בשביל עצמי, אבל ביום הזיכרון אני חיה גם בשבילם. ולמרות שאני מרגישה הכי חיה בחו"ל, ובדרך כלל זה "תירוץ" מספיק עבורי לעלות במדרגות למטוס בדרך לחוויה הבאה, בדרך כלל – אבל לא ביום הזיכרון.

אני מנסה להסביר לבן זוגי שאין מצב. לא טיסה ולא עבודה. בקושי ריצה בבוקר כמה שעות לפני שמתחילה המלחמה המשפחתית שלי על הקשר עם הדוד מהעבר.

והנה עוד הצעה חדשה-ישנה עולה על הפרק היום, בלי בושה – לגור בחו"ל קוסם לי 364 ימים בשנה, אבל ביום הזיכרון? זה היום היחיד בשנה שבו באמת ובמאת האחוזים אני בטוחה שאין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת וגם עם כיסי בוער מחוסר פרנסה. ביום הזיכרון, זה היום האחד, היחיד בכל השנה, שפה, בארץ, אני רוצה להיות.

את הפיתויים אני משאירה ליומיום, לשאר הימים בלוח השנה, אבל ביום הזיכרון – אין מקום לפיתויים, אני מטאטאה אותם מתחת לשולחן חיי, ומגישה ארוחת אבל גדולה של בורקסים, של שבעה מחודשת, במקום ארוחה בשולחנות הקטנים במטוס ובוטנים של אחרי ההמראה.