השבוע התאפיין בניצחון העם על בנק לאומי ונוחי דנקנר. תחושת הגאווה והנקמנות מציפה אותנו, המזדעקים אל מול קירות הפייסבוק ומחייכים נבוכים אל מול פרשני החדשות שהכתירו אותנו, האזרחים, כמנצחים בנוק-אאוט את המערכת הבנקאית. אבל רק מעטים בודדים עד כדי נדירים מהחוגגים, ייצאו במציאות נגד הבנק שלהם, יפנו לו את הגב ויגידו: "אנחנו לא משתתפים במשחק […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
בשבוע האחרון כולם מקללים את הבנק, אך מעטים האנשים שיודעים שאפשר לחיות בלעדיו. הבנק מלווה אותנו לכל מקום ובכל זמן, הוא שם כשיש לך בר מצווה, כשאתה מתחתן וכשאתה רוצה לקנות בית. העניין הוא שאנחנו רוצים הרבה דברים, והבנק מבחינתו, רוצה שנרצה אף יותר.
היום יש תנועה הולכת וגדלה של אזרחים שבוחרים להתנתק מהבנק. ולא, לא כולם היפים, הומלסים או משוגעים. הם מכל הקצוות ומכל המגדרים, ולכולם יש מכנה אחד משותף. הם הם חלמו וניסו להצליח, היו חייבים כסף לבנק, הרגישו נרדפים, לא ישנו טוב בלילות, ובשלב מסוים הבינו שיש להם כוח מול הבנק והם הפנו לו את הגב ואת הכרטיס.
כמו בנושאים אחרים בהם יש מעטים מול רבים, השמועות על החיים בלי בנק לרוב חסרות כל שחר, המצאות של פרנואידים או של מטומטמים. אנחנו, הציבור הרחב שחי בפחד שיום אחד יפסיקו להוביל אותו כצאן לכספומט, המצאנו שמועות מופרכות והזויות על כך שאי אפשר לחיות בלי בנק. "אנחנו כבר לא משחקים על פי החוקים והכללים שלכם. לנו יש כללים משלנו", אומרים מוטי, מיכל ונביל לבנקים ולחברה כולה. הם החליטו כל אחד בנפרד, שעדיף להם להיפרד מהבנק, ושלושתם יחד ממליצים גם לכם לעשות את אותו הדבר.
מוטי, בן 44, הוא ארט דיקרטור במשרד פרסום תל אביבי, הוא מרוויח כסף טוב, אך את הדרך לעבודה מביתו שבבית ינאי הוא עושה ברכב הפרטי או ברכבת. "אני מנהל חיים טובים ויפים אך לא מוגזמים", מצהיר מוטי, שפרוד מהבנק כבר כמעט שלוש שנים.
מוטי גרוש פעמיים, יש לו שני ילדים והוא משלם את המזונות במזומן, כמו את יתר החשבונות. "לחברת הסלולרי שילמתי ערבות של קרוב לאלף שקל מראש, וכל חודש אני משלם את החשבון בדואר או אצלם. אני מאמין בבריאת המציאות לפי הרצון הפנימי שלי, ובראתי מציאות שמתאימה לאורח חיי. כך, למשל, כששכרתי את דירתי הנוכחית, ביקשתי מבעלת הבית לשלם לה במזומן על הוצאות האינטרנט, הטלוויזיה והכבלים, כך שאני לא צריך להתעסק עם הספקים ואין לי בעיות".
"זה התחיל מחוסר ברירה, בעקבות חובות שצברתי והבנק סגר לי את החשבון. באותה תקופה כל מה שעניין אותי זה לפתוח עסק ולהצליח, לא הייתי בכלל בהתפתחות רוחנית. בהתחלה אפילו נלחמתי לפתוח חשבון חדש. כל הבנקים, כולל בנק הדואר, עשו לי צרות, והגעתי עד לבית המשפט בעזרתו קיבלתי אישור לפתוח חשבון בנק חדש. ואז למרות האישור מבית המשפט הבנתי שאני לא באמת צריך חשבון בנק".
מוטי בוחר לא להיחשף כדי לשמור על הפרטיות שלו, הוא לא מעוניין שכולם ידעו את זה. כשהוא מקבל את המשכורת בצ'ק, הוא פודה אותו בבנק של המעסיק שלו. הוא משלם על הפריטה עמלה של 5-15 שקלים, ועם הכסף המזומן שנשאר לו ביד הוא משלם את החשבונות, מזונות ואת החובות שנשאר לו לשלם לבנק. "גם אחרי שסוגרים את החשבון אפשר לשלם את החובות, החשבון לא פעיל ואני מכניס אליו כל פעם את מה שההלוואה שווה באותו החודש". כך שעוד אמונה טפלה שאומרת שאי אפשר להיפרד מהבנק בגלל חובות מופרכת.
"אני ממליץ לפעול על פי מה שאדם זקוק לו ולא על פי פחדים ותבניות חשיבה ישנות. אם יש לך קשיים מול הבנק ואתה לא מסוגל לשמור על מסגרת ונאלץ לקחת הלוואות, יכול להיות שאתה צריך להתנהל בלי בנק וחוסר האחריות שלו", אומר מוטי.
"המהות של מערכת הבנק היא להשאיר אנשים במסכנות שלהם ובחובות שלהם"
על המערכת הבנקאית אומר מוטי כי "הבנקים זמנם קצר, המערכת הבנקאית הולכת להשתנות בצורה דרסטית, בגלל שנוצרה בציבור הבנה תודעתית שמערכת זו משרתת בודדים בלבד, כדוגמת בנק לאומי ודנקנר. בנוסף, כל המהות של מערכת הבנק היא להשאיר אנשים במסכנות שלהם ובחובות שלהם. המערכת הבנקאית צריכה להשתנות בצורה מקיפה, וזה יקרה רק על ידי שינוי תודעתי של אנשים. אני לא נושא דגל מהפכה, אך אני כן הייתי רוצה להחדיר תודעה שאומרת שהחוסן והעצמאות של כל אחד מאיתנו לא נובעים מכמה כסף יש לנו בבנק".
מוטי אומר שהוא מהווה דוגמה לכך שאפשר לעשות את זה ושהפרידה מהבנק זה חלק משינוי תודעתי רחב יותר שאנחנו כבר יכולים לראות בשטח. "זה התחיל במחאת הקיץ וממשיך ומחלחל ברמות הרבה יותר גבוהות, איך אנחנו תופסים את המציאות, מה זה שפע, ואיך אנחנו צריכים להתנהל ביום יום. כדי לפשט זאת מסביר מוטי: "אני יותר חי על פי הצרכים שלי ופחות על פי התאווה. אני לא אקנה מכונית חדשה עם ליסינג של 2,000 שקל בחודש, במקום זה יש לי רכב בעשרת אלפים שקל שעושה את מה שהוא צריך לעשות".
נביל בוכרי, בן 38, יליד יפו, חלם להצליח בתחום שלו. כשהוא עוד גר בעיר, עבד במסעדות יוקרתיות בתל אביב כטבח. פרוד מהבנק כשנה וחצי. בוכרי הוא ערבי מוסלמי, שגדל והתחנך בבית ספר נוצרי יוקרתי ביפו, ובשנים האחרונות הוא בזוגיות עם דליה (שם בדוי). מסלול החיים הלא שגרתי שלו, שמנפץ סטיגמות ופורץ גבולות, גרם לו להאמין שיוכל להצליח כעצמאי בתחום המסעדנות, דווקא בצפון.
"ניסיתי לפתוח עסק קטן של ארוחות בוקר לצימרים השוכנים ליד הכנרת, לקחתי מהבנק הלוואה של 30 אלף שקל לצורך כך. פעם ראשונה שהייתי עצמאי. בהתחלה היו לי יותר הוצאות מהכנסות, וכבר אחרי חודשיים התקשרו אליי מהבנק ושאלו איפה ההכנסות. בחודש הרביעי הם התחילו לרדוף אחרי. ניתקו לי את הוויזה ואת כל כרטיסי האשראי, ומשם זו מפולת של גבייה מהספקים השונים והתחייבויות שבכרטיס אשראי".
"בנק הדואר שונה, כי אין בו הלוואות, אין מינוס"
לבוכרי יש ילדה בת 13 מנישואיו הראשונים. "כשהיה לי קשה לשלם את המזונות של הילדה סגרתי את העסק וחזרתי לעבוד כשכיר", הוא אומר. בוכרי עבד קשה והחל להחזיר את סכום החוב לבנק. הוא פתח חשבון בבנק הדואר, לשם הוא היה מפקיד חלק מהמשכורת שלו, וחלק מהכסף החזיר לבנק. "לאחר שאתה סוגר את חשבון הבנק, הסכום שבכל חודש אתה משלם כדי לצמצם את החוב, הוא סכום שאתה קובע", מסביר בוכרי. "הייתי חייב לעשות את זה, כי אחרת הם היו מעקלים לי את הכל. בנק הדואר שונה, כי אין בו הלוואות, אין מינוס, אין דבר כזה למרות שיש הגבלות. זה בנק למעמד המרוסק מבחינה כלכלית. כולם יכולים לעשות את זה אם הם כל כך רוצים. המעסיק יכול להפקיד את הכסף בבנק הדואר".
לאחר הרומן המאכזב עם הבנק, החליט נביל בוכרי שהוא והשיטה לא מסתדרים כל כך טוב. הוא ארז את המשפחה הקטנה שלו, ויחד הדרימו למדבר.
"אנחנו חיים בפזורה הבדואית במדבר, והילדה לומדת במדרשה בבן גוריון. בהתחלה חיפשנו חוות בודדים באזור, אבל אז שמענו על בחור בדואי שעוזב את המבנה שלו והוא הציע לנו לגור בו. נביל, דליה ואורה גרים בבית בגודל של 100 מ"ר. "אם יש חבר'ה שמוחים על יוקר המחייה ועל הקושי לחיות בעיר, שיבואו לפה, יש מלא מקום. חבל שערבי אומר לכם את זה, אבל בן גוריון אמר שעם ישראל ייבחן בנגב. פה חיים בדו קיום, בדואים ויהודים, אנחנו אפילו נפגשים במצפה רמון. הבדואים בכפר שלנו מקבלים את דליה ואורה בזרועות פתוחות. הם מקבלים את השונה", מדגיש בוכרי.
"אני יכול לקנות רק דברים שיכולים לאכול אותם"
בוכרי נוטש את המדבר שלושה או ארבעה ימים בחודש, נוסע לבקר את ההורים ביפו, ולעבוד כמה ימים. דליה, שעבדה בת"א כמטפלת בקשישים, מקבלת הבטחת הכנסה מביטוח לאומי. "אין מותרות, רק לחיות את החיים ולא את הטלוויזיה" הוא אומר. בוכרי חי בלי רכב. הוא בעצם לא יכול לקנות כלום, כי יש לו עיקולים על חובות קודמים. את חשבון הפלאפון הוא משלם בדואר. "כשיש לי כסף אז יש לי שיחות וגם אינטרנט. אין חשמל בכפר, אז אני מטעין את המכשיר מפאנל סולארי. אני יכול לקנות רק דברים שיכולים לאכול אותם".
גם בוכרי, כמו מוטי, החליט לטרוף את הקלפים, אך בניגוד לקודמו הלך על כל הקופה ושינה את אורח חייו מן הקצה לקצה. על המערכת הבנקאית והמציאות הכלכלית אומר בוכרי: "הסוד זה להיות מאוחדים. לפרוש את כל הבעיות יחד, לא מעניין הדעות הפוליטיות שלך יותר, כי מה שקורה היום זה עושק. אני הפסקתי לתת יד לשיטה. זה נשמע הזוי, אבל אני אומר לכם, הפתרון הוא לא ללכת לעבוד, כי אנחנו מאכילים אותם. למה זה צריך להיות ככה שהעובדים חייבים חשבון בנק? אנחנו אשמים בכך שהבנקים שולטים בנו כי אנחנו מתמכרים בקלות. אם אנשים יתאגדו ויפסיקו לעבוד אפילו לשבוע, כי השיטה מסריחה, איזה בית משפט יכריח את כולם לעבוד? זה דמוקרטיה להכריח את הרופאים או מגזר אחר לעבוד? דמוקרטיה זה אומר שאני יכול לעשות הכל בלי לפגוע באחר, בינתיים המדינה פוגעת באזרח, זה דמוקרטיה?"
"לא נראה לי הגיוני לשלם 4,000 שקל בחודש על בלוקים. כששכרתי דירה בשכונת התקווה היה לנו מקרר ריק. לא היה אוכל. הילדה שלי שאלה אותי, "אבא למה אתה לא מבשל יותר, אמרתי לה שהמקרר ריק בגלל זה". בוכרי למד שיש מסעדות שזורקות אוכל כל יום בשעות הערב ולא צריך לחכות עד 12 בלילה. הוא החל לפקוד מסעדות כמו "רוני פול" שסוגר בשעות הערב, ומאפיות שזורקות בסוף היום לחמים וקרואסונים. "אתה מגיע לפני שהוא סוגר ואומר לו שאתה רוצה לאכול והוא ממלא לך את הקופסאות. צריך לרדת מהפאסון".
"לא השארתי למדינה מה לקחת ממני"
"אנחנו זוג מעורב, שחי בפזורה הבדואית, שנהנה מהמדבר ומהחיים פה", אומר בוכרי. "אורה מאוד נהנית עם החברות הבדואיות שלה ולומדת את השפה. המדינה אומרת: מי שרוצה לגור בעיר, שישלם. המדינה מכורה לבנקים ולאנשי ההון. צריך לחשוב מחוץ לקופסה. אם מישהו רוצה להתנתק מבנקים אני ממליץ לפעול ולא להתבכיין. לא צריך כל הזמן לקנות ולצרוך עוד ועוד. אם יש משהו שאני רוצה לקנות אני שם בצד, אם אין, לא קונים. אנחנו משפחה הארד-קור, חיים מהעשירי לחודש ועד העשירי הבא, אבל היום זה אני נגד המדינה. לא השארתי למדינה מה לקחת ממני. אתם לא ראיתם אותי כשהמקרר היה ריק, עכשיו אני לא רואה אתכם", פונה נביל בוכרי למדינה ומסכם את אורח חייו החדש.
מיכל גלילי, בת 41, חיה בקיבוץ בצפון הארץ, היא אם חד הורית לילדה בת שמונה. נפרדה מהבנק לפני שנתיים. כמו רוב האנשים שחיים ללא בנק, גם גלילי חלמה בגדול ונפלה מגבוה. היא חלמה לפתוח עסק לקונפיטורות, אך המציאות לא הייתה כל כך מתוקה עבורה. "היו כמה דברים במקביל שגרמו לי להגיע לפשיטת רגל, כתוצאה מכך התחילו העיקולים. לקח לי כשבועיים לאחר סגירת המפעל שלי להתייצב במפעל בקיבוץ שבו אני שוכרת דירה והתחלתי לעבוד. במקביל שלחתי בקשת סיוע לעורך דין מטעם המדינה", אומרת גלילי ומוסיפה: "מבחינת ההרגשה לפחות, העבודה במפעל עשתה לי טוב, פתאום לא היו לי עובדים, או דאגות לתשלומים לביטוח לאומי ובלי טלפונים באמצע הלילה בגלל העסק.
"התחלתי לקבל עיקולים, ולמזלי הצלחתי לקבל את המשכורת במזומן, וכשהעיקולים הגיעו כבר הייתי עם עורך דין ומפה התחלתי את הפרידה מהבנק. שמתי את כרטיס האשראי בבית, והוא קיים לשם הזדהויות כאלה ואחרות, אך בלי חיובים. זה רק בשביל תשלום לחברת הכבלים שעובר דרך הקיבוץ, בשביל זה אני צריכה את הכרטיס. חוץ מזה אין בו שימוש", אומרת גלילי.
"אומרים לנו שכדאי לך לקחת עוד הלוואות, ואנחנו רצים לקחת"
"בבית הספר של הילדה אמרתי שהדרך היחידה שלי לשלם זה במזומן, לא הייתה עם זה שום בעיה. הם נותנים לי קבלה וחשבונית בהתאם, אותו הדבר לחוגים של הילדה. אנשים באים לקראתך כשאתה מתייחס לסיטואציה בה אתה נמצא לא כמסכן. יש לי תשלומים כמו הפלאפון הנייד ותשלומים לכונס נכסים, שאני משלמת במזומן בבנק. בגלל שאני בלי בנק, אני משלמת את החובות של פשיטת הרגל לכונס נכסים במזומן. בזכות התהליך הפכתי לצרכנית אחרת, כי הכל מחושב. כל שקל שיוצא אני יודעת בדיוק לאן הוא הולך".
בעתיד היא חושבת לפתוח עוד פעם עסק, "אבל רק אחרי שיהיה לי כסף בצד ובלי בנקים", אומרת גלילי. "עם הבנק אתה חושב שאתה מביא 100 אחוז מהמשכורת הביתה, ואז אתה צריך לחלק את זה למשפחה, לבנק, לביטוח לאומי ולמס הכנסה. לא גנבתי ולא עשיתי משהו רע במתכוון, אמרו לי קחי הלוואה וקחי עוד הלוואה ולקחתי. גם לנוחי דנקנר נתנו הלוואות, רק שלהבדיל ממנו, מה שאני חייבת זה אפילו לא מאית ממה שהוא חייב, ואני כמעט נכנסתי לכלא והוא לא".
גלילי מאמינה כי אחד הכלים של האזרחים מול הבנק הוא להוציא משם את כספם. "אם אפשר שכל מי שיכול להוציא את הכסף שלו מהבנק, אפילו ליום אחד, הכל יתהפך. אם אנשים יוציאו את הפק"מים וכל הכסף שהם מכניסים לבנק, והוא יישאר במינוס ל-24 שעות, הבנקים יתחרפנו לגמרי. תראה מה קרה בקפריסין כשסגרו את הבנקים כדי שאנשים לא יוכלו להוציא את הכסף ששייך להם". מיכל גלילי, כמו מוטי ונביל בוכרי, גם כן מצהירה שסיימה לשחק את המשחק לפי הכללים של הבנק. "אתה לא לומד על כלכלה בבית הספר, אומרים לנו שכדאי לך לקחת עוד הלוואות, ואנחנו רצים לקחת. כשביבי אומר שהכלכלה בצמיחה זה אומר שאנשים לקחו עוד הלוואות. היום אני נגד זה, כשאנשים שקרובים לי אומרים שהם הולכים לקחת הלוואה, כדי לקנות רכב למשל אני נעמדת על רגליים האחוריות ומנסה לשכנע שלא תמיד יש צורך בכך".
עוד מספרת גלילי שדניאל בת השמונה מבינה את התהליך שעבר ועדיין עוברות השתיים. "הילדה שלי שואלת אותי לפני שהיא רוצה ממתק, 'אמא יש לנו אפשרות לקנות? קיבלת משכורת?' בחודש-חודשיים הקרובים אתחיל לתת לה דמי כיס שבועיים. הלוואי שאדע לחנך ולהדריך אותה כך שהיא לא תצטרך את שירותיו של הבנק בשום שלב בחייה", היא מאחלת לשתיהן.
* * *
עבור רובנו, מושג הבנק מוטמע כל כך טוב, שהמחשבה להיפרד מהמוסד הזה משמעה פריצה של מחסום, בריחה מהמציאות ומעשה שמעיד כנראה על חוסר אחריות. אך כשרואים את הפרסומות בטלוויזיה שמבטיחות הלוואות בתוך שעה, קחו עכשיו – שלמו אחר כך, יהיה בסדר, או כששומעים על עוד בן משפחה שלקח הלוואה, שהבנק גרס לו את כרטיס האשראי, שהוא חרד משיחת הטלפון, אני מתחיל לפקפק במה הגיוני ומה לא.
התנהלות עם כסף מזומן לא מתאימה לכל אחד, היא דורשת בגרות, אחריות וראייה לעתיד – מה שהבנק שלכם שמח שאין לכם. התנהלות עם כסף מזומן דורשת התאפקות, צרכנות נבונה, התבוננות פנימית במה שבאמת מספק אותנו ויצירת דרכים אלטרנטיביות למציאת הנאה וסיפוק – מה שהמדינה הייתה שמחה שלא תעשו.
ככל שאני מנסה לתאר את היחסים שלי ושל מכריי עם הבנק ולהשוות אותם ליחסים זוגיים, אני רואה רק יחס משפיל, אלים ופוגעני, כמעט כמו בנישואים לגבר מכה. למה אנחנו מסכימים בעצם ליחס שכזה מהבנק שלנו? למה אנחנו לא מצליחים לראות מה זה עושה לנו? אני הולך לחשוב טוב טוב על חשבון הבנק שלי בימים הקרובים, על התועלת שאני מקבל מיחסים אלו. אתם מוזמנים לעשות את אותו הדבר.
[related-posts title="כתבות נוספות מאת גלבוע דקר"]