עדיין לא ברור לאן הולכת הקדנציה הנוכחית של מאמן הפועל ירושלים, אבל למי שמגיע מהתחום יש דעה נחרצת בנושא: במערכת שבנתה את עצמה כך שלא ניתן יהיה להצליח בה, הכישלון הבא רק מחכה לקרות

מאת מאמן בליגת הנוער בכדורסל

בשבוע שעבר כתב בר שי מילים חמות על דרכו של שרון דרוקר בהפועל ירושלים. האם לאחר חילופי המאמנים י-ם אכן בכיוון הנכון? התשובה, בקצרה, היא לא. והסיבה לכך היא פשוטה. כבר הרבה שנים שלא משנה לאיזה כיוון הפועל י"ם הולכת, הוא מתברר ככיוון הלא נכון. דרוקר מאמן טוב עם רקורד מוכח, אבל הוא לא יהיה הראשון מן הסוג הזה שלא מצליח בירושלים.

למעשה, אני לא זוכר שחקן/מאמן מאז אייץ' ולדמן שהיה טוב יותר בי-ם מאשר בקבוצות בהן שיחק/אימן לפני או אחרי. גם השנה חוזרת המגמה הזו: דרוקר הוסיף לרשימת הנחתכים שלושה מבין ארבעת הזרים הבאים – לוק ג'קסון (בחירה 10 בדרפט, שהגיע אחרי עונות טובות באיטליה וב-NBDL), ג'ון תומאס (שלפני שנתיים בחולון היה מלך הריבאונדים בליגה), ג'רביס ורנאדו ודימטרי מקיאמי.

קטש, דוואל, רנדל וכדיר כלל לא מתקרבים להשיגים האישיים שהיו להם בגליל. אפשר להוסיף את ג'ייסון ריץ', שהיה טוב בהרבה בחיפה; סם קלנסי, שלא שחזר את יכולתו מבני השרון; סימונס שהיה טוב בהרבה בחולון; גודס שאימן בהצלחה בראשון; טימי באוורס, שהיה גדול בגבעה; עומאר סניד, שהיה טוב יותר לפני בראשון והרבה יותר טוב אחרי באשקלון; ואת מורן רוט, שדווקא הצליח יחסית אבל היה גדול לפני בראשל"צ ומעולה אחרי בחולון.

ג'יסון וולס ברמה"ש לפני ובנהריה אחרי, מתן נאור שלא התקרב ליכולת מהפועל ת"א או ר"ג, אפילו מאיר טפירו ועידו קוז'יקרו שהצליחו בי-ם היו טובים יותר בבני השרון ובגליל. רביב לימונד היה תגלית העונה בר"ג, צבר כוחות על הספסל של הפועל ואז נבחר לשחקן השנה בנהריה, גיא  קנטור הצטיין ברמה"ש, רעננה וחולון. וויליאם אייברי שהצליח בהפועל ת"א, דורון שפר שלא הצליח לשחזר את יכולתי ממכבי או מהגליל (לו יש הקלות של קאמבק), יוני ניר שלא עשה כלום בהפועל אבל פרץ בחולון, וארז כץ שהתקדם המון אחרי שעזב את הבירה לשרון. והרשימה עוד ארוכה. תאמינו לי.

אפשר להסתכל על אותה רשימה ולהגיד שחלק מהשחקנים/מאמנים לא הצליחו בי-ם כי אינם מתאימים למועדון גדול, כפי שבהפועל נוהגים לחשוב על עצמם, אבל אז איך מסבירים את טרנס מוריס, גיא פניני, יוגב אוחיון וגיא גודס? כולם מצליחים במכבי ת"א יותר מאשר במועדון הירושלמי.

נכון, לשמיר כמו לדרוקר בקדנציה הקודמות, אפשר לזקוף כמה הצלחות יפות: גביעי מדינה ויול"ב קאפ, אבל לצד ההצלחות הללו תמיד הייתה אוירה של אכזבה, חוסר מיצוי הפוטנציאל וכישלונות בליגה. זה לא מקרי שההצלחות היו במסגרת הגביע – גם קטש הצליח להביא את הפועל להתעלות חד פעמית השנה בנוקיה. כשרון תמיד היה בי-ם ופה ושם הצליחו להביא אותו להתפוצץ, אבל קבוצה מאומנת, יציבה, כזו שממצה את הפוטנציאל שלה, כבר שנים לא הייתה פה (געגועים לעדי גורדון אגב, עדיין יש). גם דרוקר וגם שמיר הצליחו ליצור קבוצות כאלה בבני השרון, רעננה, חולון של השנה. לא בי-ם.

המסקנה שלי מהרשימה הזאת, היא שבי-ם, בדרך פלא שנשגבת מבינתי, הצליחו ליצור מערכת שאי אפשר להצליח בה. לא מאמנים ולא שחקנים, אולי רק הצלחות של מגייסי כספים. הניגוד המושלם לכך היא הגליל, שם הצליח המאמן האחרון שנכשל בי"ם. שם, בעזרת  קסם דומה, ייצרו מערכת הפוכה בה כולם מצליחים, בלי תקציב, בלי נסיון, ועם הרבה שחקנים שעזבו לי-ם. לי לפחות לא היה שום ספק שלובין יצליח בגליל, ואם אי אפשר להצליח, אני אתפלא מאוד אם דרוקר יצליח בהפועל ירושלים.

אז כן, בר שי צודק, למרות ההפסדים המביכים הפועל עדיין במקום החמישי (ירדה מקום אחד מאז פרסם את כתבתו). כן, הליגה מספיק שקולה ושיוויונית כדי שי-ם, עם פער תקציבי גדול מכל קבוצה שהיא לא מכבי ת"א, תוכל להתברג איכשהו לפיינל פור, ואז אולי גם למשחק הגמר. ומי יודע, אולי תתחבר לדרוקר עוד התעלות חד פעמית שתיצור מיסוך עשן על כל הבעיות האמתיות בי-ם, אבל קבוצה מצליחה ומערכת בריאה לא תצא מפה.