לערים כמו ירושלים וחיפה יש יופי טבעי, וכול מאמץ של שיפור חיצוני מוסיף להן נקודות חן. תל אביב אינה מצטיינת ביופי טבעי, למעט הים. אך תושבי תל אביב, במקום להפוך את המקום לנאה יותר, מוסיפים זיהום וכיעור, ואין גורם מחנך שיטביע בהם את התודעה של קצת אסתטיקה  במטרופולין נחשקת.

האמירה "הווה יהודי באוהליך ואדם בצאתך" היה לה בגולה גם פן שלילי. בשעה שברשות היחיד היהודים הקפידו על ניקיון, גם העניים שבהם, רשות הרבים הייתה שייכת לגויים. משום כך, כאשר שטפו וקרצפו רצפות או עשו ניקיון כללי, כמו בערבי שבתות וחגים, השפכים הוטלו החוצה, גם למטה וגם מלמעלה. לקראת פסח, בהמשך לביעור החמץ, היהודים לא רק סיידו את הבתים בפנים ומירקו את כלי הנחושת והבדולח, אלא הריהוט כולו עבר חידוש. השטיחים, הכרים, הכסתות, שמיכות הפוך הוצאו לחצרות, ושם,  תוך חבטות עזות, נוער לחלל כל האבק שדבק בהם בחודשי החורף. הנוצות שנשרו מהשמיכות מילאו את האוויר. היה אביך בשטעטל באביב. 

במדינת היהודים תוכלו לראות את המראות האלה גם במאה שערים ובבתי וורשה בירושלים, בערבי שבתות וחג. אלה אינן כמויות שיכולות לנקות כביש. אבל ההלך, אם לא ישים לב, עלול לקבל שפריץ רציני. זה אחד ההרגלים שהבאנו מן הגולה, אף שרשות הרבים כאן לא שייכת לא לפולין, לא לאוקראינה ולא להונגריה. היא של מדינת ישראל. והגרוע מכול – "מורשת" זאת עברה לדור הצעיר שלא גר מעודו במאה שערים ולא בירושלים אלא בעיר ללא הפסקה, שמפליאה לתרום לכיעור הסביבה. 

כבר עסקתי בעבר בהיבטים שונים של תל אביב. מה שמחזיר אותי עכשיו לנושא הזה הוא ביקור בבית של ידידה, אמנית, שגרה במרכז העיר, בבית שנועד להריסה זה כמה שנים. מאפשרים לדיירים חדשים להיכנס, תוך הודעה שהם עלולים למצוא עצמם בחוץ. במקום שוררים הזנחה, לכלוך, זוהמה משוועת בחזית, בכניסה, בחדר המדרגות – והכול בזכות אותה "זמניות" ישראלית. בהיכנסי לבית חשבתי לתומי שטעיתי ומדובר באיזו ג'ורה שזנוחה שנים ומשמשת הומלסים בעתות של קור עז. אבל לא, זה מקום מגורים. הידידה גרה בדירת שלושה חדרים בקומה השלישית. ללא מעלית, ללא חנייה, עם "בונוס" של זוהמה, פסולת, לכלוך, ב"גלריה" שמובאת להלן. המחיר: 5,000 שקלים פלוס, לא כולל ארנונה, מים, חשמל, גז, וגם לא ועד בית. אין ועד בית. באותה עיר שבה שדה התעופה עלוב, ושירות הלקוחות של חברת דן להסעה מטרופוליטנית הוא צריף עלוב במסוף ארלוזורוב, יש כיעור, פיגור, לכלוך –  ללא הפסקה.

 "כך עושים כולם" כמעט –  אופרה של לכלוך

 בתל אביב מתגוררים רבבות תושבים בשכירות, אך זו אינה שכירות של דמי מפתח, כמו שהיה פעם. כלומר שילמת סכום מסוים, גבוה יחסית, של הפקדת כסף, אך שכר הדירה היה נמוך ויכולת להישאר במקום כל חייך. אם רצית לעזוב, היה עליך להפריש סכום מסוים, כשליש, לבעל הבית, מתוך הסכום שקבלת מהדייר החדש. הדייר היה אחראי על הדירה כל עוד הוא שכן בה. כעת הבסיס הוא חוזה שנתי,  ודירה של שלושה חדרים במרכז העיר עולה כ-6,000 שקל. וכאן מתחילה ומסתיימת הבעיה. 

רבים מבין שוכני הדירות הם צעירים, סטודנטים או עובדים בעיר, שלדידם הדירה היא מקום לינה, איזה אוהל במדבר. הם מחליפים דירות כמו שהולכים לסרט, קונים פופקורן וקולה, משאירים את הלכלוך  והולכים. מחר הם הולכים לסרט אחר ומשאירים אותה טינופת. במילים אחרות, אין להם יחס – לא לאכסניה, לא לרכוש, לא לסביבה. הם עובדים, הולכים בערב לבילויים, באים לישון וחוזר חלילה. הם מוצאים את הדירות די מהר אם יש להם כסף. התוצאה היא לא רק דירות  מבולגנות בפנים, אלא לכלוך וזוהמה בחוץ. לכך תורמים ברוב חוצפה כול מיני אנשי שירות – שרברבים, מסגרים, חשמלאים, שמרטפים ועוד – עם מדבקות שקשה מאוד להסירן. ברשות הרבים שמו קץ למדבקות האלה בתחנות האוטובוסים. תקנות עירוניות יכולות לחסל גם את הפלישה הזאת של פרסומות ברשות היחיד. הדיירים הצעירים לא מתאמצים. להפך, הם מוסיפים את השרבוטים על תיבות הדואר ולפעמים, מתוך דחף אמנותי, גם קצת גרפיטי בחזית ובמבואה. 

כאן נכנס לתמונה בעל הבית. כלומר הוא לא נכנס לתמונה. הוא נמצא מחוצה לה – במסגרת. נוח לו לקבל עשרות אלפי שקלים בשנה, אם הבית שייך לו, לתקן את הדרוש תיקון מיידי בתוך הבית על פי המתחייב בחוזה, ולהשאיר את רשות רבים המשותף (הבית שלו) לחסדי הזמן. והזמן עושה את שלו. הוא עושה את צרכיו בבניינים של העיר ללא הפסקה. אין מי שיאסוף את הדרעק הזה. כאן לא מדובר בכלבים ובבעליהם שמטיילים בפארק, אלא בנכס דלא ניידי שמעלה צחנה. והרשויות אינן עושות מאומה כדי שבעלי הבתים האלה יעשו למען שיפור הסביבה שלהם.

מכיוון שצעירים רבים מפרסמים באתרים על ביקוש  לשכירת דירה, בעלי הבתים של אותם בתים שהזכרתי יכולים להיות "נדיבים" ולהודיע לדיירים מתלוננים שאין שום בעיה עם החוזה, הם יכולים לעזוב בסוף החודש,  בניגוד לנאמר בחוזה. אם הדייר ה"מאושר" אכן עוזב את הדירה, כבר נמצאים בתור דיירים צעירים אחרים, "מאושרים" גם הם, ואלה מוכנים לתת עוד 100 שקל לחודש לבעל הבית החמדן. זאת השיטה. היצע וביקוש ביקוש והיצע בעיר הנחשקת הזאת. למאיר דיזנגוף מיוחסת האמירה, כאשר ביקשו להקים בעיר העברית רובע של אורות אדומים: "שימו גג על העיר". 

מעבר לאסתטיקה, בשיפור יש ערך מוסף – שמירה על ערך הרכוש, או העלאת ערכו. ויש כאלה גם בדרום העיר, שבבית הישן דואגים לניקיון ולקצת אסתטיקה. אבל בעלי הבתים מן הסוג שהזכרתי כאילו מסתמכים על כך שלא כדאי להשקיע, כי הבית בסופו של דבר ייהרס ועליו ייבנה גורד שחקים – והם יקבלו הרבה כסף תמורת הנכס. מגזין דה מרקר (10.4.2013) מעלה השערה מעניינת:  "תושבי צפון תל אביב, שקנו דירות לפני 34 שנה – הצליחו. אך האם הדירה שלכם – במיקום לא מאוד אטרקטיבי – יכולה להיות הסחורה הלוהטת בעוד 10, 20 או 30 שנה? איך נוצר מיקום נחשק, כזה שכל דירה מתפוררת בו שווה מיליונים?". 

המחלקה לכיעור פני העיר

אז הנה, אפשר מאוד שההזנחה היא מכוונת. כלומר, עושים הכול כדי שהדיירים הקבועים יברחו. בינתיים משכירים לסטודנטים דירה בבית שמיועד להריסה ונהנים מכול העולמות. אבל היכן הרשות העירונית, לא בהקשר הנדל"ני, אלא בהקשר האסתטי? המודעות של התושב לכך שהוא משלם הרבה כסף בעבור בית מוזנח ומתפורר? תפקיד העיריה במקרה זה הוא גם לכפות את הניתן להסדיר בתקנות וגם לחנך את הציבור לאסתטיקה. ויש דרכים לכך. בירושלים של טדי קולק, הדבר נעשה. מי שפעם ראה את "הקטמונים" העלובים ומבקר בהם היום, לא יזהה את ה"סלאמס" שהיו במקום. טדי עשה זאת. לכלכו, זיהמו שוב ושוב, והוא חזר וניקה, חזר ושיפר, ובבקרים בא למקום לראות מה קורה. הדינמיקה והחינוך עשו את שלהם.

 רון חולדאי הוא לעניות דעתי ראש עיר טוב, וללא ספק יזכה לקדנציה נוספת. מגיע לו. הוא הבטיח שיישאר ראש העיר עד שתהיה רכבת תחתית. אז אנא, אדוני ראש העיר – קבע גם כמטרה לא רק מה שיקרה בתחתונים, אלא גם בעליונים. שניהם באים לענות על ה"צרכים". אפשר בין היתר לחנך האנשים ב"לילה הלבן" שיבקרו במספר בתים שעטויים "לכאורה" יפה, אך הצצה קלה בשולי הבית תגלה ערווה לא סימפטית, עגבת סביבתית.

 בשולי הרשומה, שתי ידיעות הקשורות לנושא. ערן אלדד ("הארץ" 2.4.2013) כותב על התקופה שבה בתל אביב פיקחו על שכר הדירה. הוא פותח במקאמה שכתב נ. שחור בעיתון "דבר" ב-1 באפריל 1935  שמתחילה ככה: "בעיר תל אביב ניקיון גמור, לספסר במגרשים בהחלט אסור…". ובדיווח של עופר אדרת ("הארץ" 28.3.2013) נמסר כי עבודות שימור בבית תל אביבי משנת 1921 חשפו ציורי קיר מרהיבים שכוסו בשכבות צבע רבות. אני מציע להרחיב את היוזמה להרבה בתים, גם כאלה שנבנו מאוחר יותר. אולי מתחת לפני השטח יגלו את הצבע של ה"עיר הלבנה" של פעם.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת צבי גיל"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל