ניחוח מתוק של יערה אופף את מי שנכנס לגינתה הססגונית של האמנית בתיה גזית, גינה שאפשר לראות כמעט מכל פינה בבית המואר ורחב הידיים. הצבעים השולטים, מלבד הירוק, הם ורוד וסגול. הניחוחות, הצבעים, המרקמים, משחקי האור והצל, מפצים בגדול, כך נראה לי, על חוש השמיעה. לבנין הכרוב מרחף בין הפרחים, מרפרף מעל פסל אשה היושבת על כן גבוה בגינה. "הטוסיק שלה נשבר בשריפה", מסבירה גזית. לבית היא מכניסה רק פסלים מושלמים, כאלה שיצאו ללא דופי מהתנור, אבל בגינה המלבבת והמלבלבת הזו גם הפגומים במקצת משתלבים יפה.
בבית, הפסלים והציורים משולבים אלה באלה, אם לפי נושא, אם לפי צבעים. לפני שהתחילה לפסל היתה גזית שוזרת פרחים מקצועית, אז לא פלא שגם יצירותיה מחפשות את ההרמוניה של הצורה והצבע ומחפשות זו את קירבת זו. היא אפילו מתאימה את חבורת הפסלים שעל אדן החלון ליד הספה בסלון לצבעי הכריות.
פסל אשה זקנה עשוייה עיסת נייר מתחמם באור המגיע דרך לבני הזכוכית. לידה עבודה המצטיינת בגבות עבותות ובשפמפם. היא מזכירה לי את פרידה קאלו, והנה, על השולחן בסלון אני רואה ספר אלבומי על האמנית פרידה קאלו, שמעסיקה את גזית מאוד בימים אלה.
בסטודיו הקטן והצפוף של גזית הולכים ומתרקמים שני פסלים חדשים – פרידה אחת עם חצאית עתירת קפלים ופרידה עם חלל בבטן, איפה שאין תינוק. "החלל קצת מוסתר, לא פעור", מסבירה גזית בחמלה, "כדי שלא יכאב".
היצירה שלה "משעול החיים", שתוצג בין עבודות נוספות במסגרת פרויקט "אמנות בתנועה" של וולוו, התחילה בעצם מכסא כחול שמצאה. את הסיפור כולו רקמה סביב הכסא, שעליו ישובות דמויות קרמיקה: סבתא, אמא, בת, נכדה. רוב העבודות שלה הן נשים. "הגברים בולטים בהיעדרם", היא אומרת.
גזית, בת 70, היא אלמנת צה"ל. ילידת תל אביב, אם לשני בנים, גבע (מלמד וסוחר בשוק ההון) וצור (אדריכל ומעצב, שעשה הסבה מקריירה מצליחה בהייטק). יש לה "כלות מדהימות", כדבריה, הנכד הגדול, ירדן, עוסק בציור אנימציה. מאז גיל עשר היא מתגוררת בתל ברוך, קודם בבית הוריה ומאז נישואיה בבית הנוכחי, על מגרש שקיבלה מאביה.
היא קודם חושבת על הרעיון, ורק אז ניגשת לעבודת היצירה. לפעמים, תוך כדי, הפסל הולך לכיוון אחר, וגם זה לגמרי בסדר. היא יכולה ליצור פסל בתוך שלוש-ארבע שעות, או בתוך שלושה-ארבעה ימים, בלי קשר לגודלו.
כשאני שואלת אותה אם לא קשה לה להיפרד מפסל שלה, הם הרי מקיפים אותה כמו משפחה, אני חושבת לעצמי – קצת פרופורציות, מה זה פסל לעומת אדם שלם שנלקח. אני מתארת לה תרחיש שבו מגיע איזה מיליארדר אמריקני, מתאהב בכל העבודות שלה וקונה את כולן. תשובתה קצת מפתיעה אותי: "זה יכניס לי זריקת אנרגיה מדהימה", היא אומרת. "זה ממלא מצברים, זה עדיין מרגש אותי בכל פעם שמישהו מוכן לשלם כסף על עבודה שאני עשיתי, למרות שאני ממש לא מזלזלת בעבודות שלי".
בתיה גזית התחילה לפסל מאז שנות ה-90. זה התחיל בנייר, כולל פסלים שממש קשה להאמין שהם עשויים נייר, וכבר כשנתיים היא מפסלת בקרמיקה. באחרונה עברה לחימר. הרגע הכי מרגש, לדבריה, הוא רגע היציאה של העבודה המוגמרת מהתנור, לחתום על העבודה ולהציב אותה. "כמו לידה, רק לא כואבת", היא אומרת.
* * *
מוד
25 באפריל 2013 @ 21:40
שלום לך
העבודות שלך מהממות אם תרצי להשתתף בתערוכה תצרי קשר איתי המספר שלי 0544250238 וכמובן ללא תשלום
אני בעצמי ציירת וגם מפסלת קצת הסטודיו שלי בבזר הטורקי בעכו העתיקה שמחתי לטייל בעולם שלך תודה…
מוד
בתיה גזית
27 באפריל 2013 @ 9:48
תודה למוד. ניתן להעביר אליה את המייל שלי?
תודה על כתבה מדהימה.