ל"ג בעומר בתפר שבין חרדיות לחילוניות, בקו הדמיוני בין בני-ברק ורמת-גן. ציפי מנשה, הצלמת הכשרונית ורבת המעללים, ציוותה בתקיפות, ואני צייתתי בהכנעה ועטיתי על עצמי פק"ל חרדים – שכבות של ביגוד הכוללות מכנסיים, טוניקה ארוכה ועליונית ארוכת שרוולים וכן אייפוד בלי שירים של יעקב שוויקי, ויצאתי לדרך, חדורה תחושת שליחות.

טעות מספר אחת התבררה לי מיד: להיכנס לבני ברק עם כלי רכב. המכוניות היחידות שעושים להן כבוד בעיר הזאת הן של זק"א, הצלה, מכבי אש ומד"א. על כל השאר מצפצפים.

אחרי כמעט כמה התקפי לב, כשהמוני זאטוטים חובשי כיפות וציציות חוצים את הכביש ללא שום התראה מוקדמת, החלטתי לטובת כולם לחפש מקום חנייה לפני שזה ייגמר לא טוב, ויפה שעה אחת קודם (אפילו שעתיים – תלוי אם רוצים להגיע לחזון אי"ש פינת רבי עקיבא).

המוני אנשים, גברים נשים וטף, לבושים במיטב בגדי יום טוב שלהם, נוהרים אל עבר המדורות הרבות שכבר בוערות על כל פיסת קרקע חשופה ופנויה מבתים, בתי כנסת, ישיבות וחנויות סדקית ופאות נוכריות.

תמונה סוריאליסטית: על מגרש ריק בין ישיבת "חיי עולם" לבניינים רבי קומות מודרניים שנראים כמו נלקחו ממקום אחר, כלואים כמה בתי כנסת, חלקם בתחום העיר רמת-גן וחלקם בבני-ברק – ולשם מתקבצים ובאים ללא הפסקה מאות אנשים סביב מדורות ענק. קבוצות קבוצות, חלקם מתפללי אותו בית כנסת ואחרים אורחים משכונות אחרות – חברים של ההורים, של החברים, של הילדים. קהל גדול, עצום ורב.

לפתע נשמעים קולות פיצוצים מרחוק. צרור. מה זה? אני שואלת אֵם צעירה הלבושה בטוב טעם חרדי. "אה, זה לא שלנו, זה של החילונים", היא משיבה.

בקרבת מקום חונה ניידת זק"א, על כל צרה שלא תבוא. צמוד לקיר בית הכנסת "חיי עולם" – שולחן עם פארבאייסען (מיני כיבוד ותרגימה) ועוגת יומולדת עם הספרה תשע לכבוד מוישיק, שחוגג היום סביב המדורה.

"לאיזה עיתון את כותבת?" מתעניינים כמה מהם לדעת.

"עיתון אינטרנטי, אבל אתם בטח לא נכנסים לשם", התנצלתי חרש.

פחחחח… הם גיחכו לעומתי ושלפו סמארטפונים: "איך אמרת השם של האתר?…" עד אז חשבתי לתומי ש-80 אחוז מהחרדים לא גולשים ברשת. כשסיפרתי על כך בטלפון לידידי הדוס, הוא צחק ואמר: "הם לא צריכים להכנס לרשת – הם שם כל הזמן…". ציחקקתי בהסכמה.

העיר שעמוסה וצפופה מאד בלאו הכי גם בימי חול רגילים, נראית בערב שכזה הומה בדיוק כמו רחובות מרכז ת"א בערב יום העצמאות. עשרות האוטובוסים שהגיעו כדי להסיע את החוגגים למירון, להילולה הגדולה של רבי שמעון בר יוחאי, מתמלאים תוך דקות עד אפס מקום. הגברים והבנים עטופים קפוטות ארוכות ואוחזים בידיהם מזוודות קטנות ועגולות עבור המגבעות. יש גם עגלות תינוקות וחבילות לרוב.

האוויר רווי עשן, המוסיקה מחרישת אוזניים אבל המוני אדם האירו לנו פנים וענו בשמחה לשאלותיי. מיהרתי לנווט את דרכי חזרה למכונית, מתפללת (אני בבני ברק, לא?) שחוש הכיוון שלי לא יבגוד בי, רק כדי לפשוט סוף סוף מעלי את עודף שכבות הבד ולשוב חזרה לציוויליזציה.

[related-posts]