סברי מרנן: נמוך אבל מצחיק

העונה השניה של "סברי מרנן" (ערוץ 2) ממשיכה לשים את העדתיות ואת המשפחה במרכז העניינים כדי להציג את המציאות הישראלית בזווית מוקצנת. יכולנו לקבל גם משהו אחר

סברי מרנן: נמוך אבל מצחיק

העונה השניה של "סברי מרנן" (ערוץ 2) ממשיכה לשים את העדתיות ואת המשפחה במרכז העניינים כדי להציג את המציאות הישראלית בזווית מוקצנת. יכולנו לקבל גם משהו אחר

[rating=4]

אוסף של שחקנים מעולים, תוכנית פריים טיים בערוץ 2, דיאלוגים ששמים במרכז את העדתיות ואת המשפחה, תערבבו טוב טוב ומה תקבלו? את "סברי מרנן". כלומר, יכולנו לקבל משהו אחר. מצחיק בצורה אחרת, אבל בארץ אנחנו הולכים על הומור נמוך. נמוך אבל מצחיק. ולמה מצחיק? כי אנחנו רואים בטלוויזיה את מה שאנחנו מכירים במציאות היום יום שלנו. רק בהקצנה, כמובן.

יורדת לחייה. אליאן ואבוהב. צילום מסך

האימא (יונה אליאן קשת המצוינת תמיד, אפילו כאן) יורדת לחייה של הבת (רותם אבוהב המוכשרת), שהיא בחודש תשיעי, שלא תעז לזוז, לנשום, לאכול. יהורם גאון בתפקיד האב הגדול, תומך מהפינה ומשכין סדר ושלום. הם ממחישים לנו את הדאגה של כולנו לצאצאים, רק בצורה מופרכת, ולכן מצחיקה.

הדמויות של הגברים השמנמנים, שנוהים אחרי מזון בכל פינה אפשרית, קומיקאים מוכשרים גם הם (דביר בנדק ומשה מרציאנו), ממחישים לנו את הגרגרנים שבנו, שרוצים לאכול בכל פינה וסיטואציה אפשרית ותחת כל עץ רענן.

כל זה מתרחש כאשר משה המסכן (עמי סמולרצ'יק בתפקיד שתפור עליו) רץ מרתון, מאבד את טלפונו עם האפליקציה הסלולרית, והטלפון עושה מסלול משלו, עם שוטר, כלב וילדה, ומטעה את כולם. החיים שלנו פה, מזווית קצת סלפסטיקית ומוקצנת, וישראלית ביותר. "סברי מרנן" מצחיקה אותי. לעתים מאוד.

 גרטל במיטבו

"עד טיפת המים האחרונה", סיפורו של משה גרטל  (ערוץ 1) מציג את השיאים והמורדות של שדרן הספורט שאהבו לאהוב ואהבו לשנוא

[rating=3]

סרטו הדוקומנטרי של הבמאי אורי גולדשטיין מעמיד במרכזו את עולמו ופועלו של גרטל, שחיין ועיתונאי ספורט, ששידר לנו את הרגעים הגדולים של מארק ספיץ' ושחיינים אחרים, שעשו היסטוריה בישראל ובעולם.

צעיר לנצח. גרטל. צילום מסך

גרטל מספר לנו את סיפור חייו, עם השיאים והמורדות, על ההשעייה בעקבות טעות טפשית (קרא לשחקן מכבי בכדורסל פופוב במקום פופה, רק כדי להמחיש לנו את כוחה של מכבי דאז ומאז), השעייה שהביאה אותו לחדשות והרחיקה אותו לתקופת מה מהספורט.

גרטל הוא שדר ספורט שאהבו לאהוב, ואחרים שאהבו לשנוא. רק למענו טבעו את המונח "גרטליזם", כמילה נרדפת לאמירות שחוקות, אולי טיפשיות לעתים. בכל הסיפור הזה מקופלת המלחמה נגד ההזדקנות, של שחיינים שממשיכים בשארית כוחם לא רק לעסוק בספורט, אלא במקרים מסוימים גם לשמר את תדמיתם בעיני עצמם ואת תהילתם בעיני העולם. מצד שני, גיל 67 זה כל כך זקן? המוזיקה שבסוף הסרט נוגה מדי, כאילו מרמזת על סופיות. דחילק, תנו לבנאדם לחיות. בימינו, יש לו עוד 20 שנה לפחות להיות הגרטל במיטבו.

[rating=4]

אוסף של שחקנים מעולים, תוכנית פריים טיים בערוץ 2, דיאלוגים ששמים במרכז את העדתיות ואת המשפחה, תערבבו טוב טוב ומה תקבלו? את "סברי מרנן". כלומר, יכולנו לקבל משהו אחר. מצחיק בצורה אחרת, אבל בארץ אנחנו הולכים על הומור נמוך. נמוך אבל מצחיק. ולמה מצחיק? כי אנחנו רואים בטלוויזיה את מה שאנחנו מכירים במציאות היום יום שלנו. רק בהקצנה, כמובן.

יורדת לחייה. אליאן ואבוהב. צילום מסך

האימא (יונה אליאן קשת המצוינת תמיד, אפילו כאן) יורדת לחייה של הבת (רותם אבוהב המוכשרת), שהיא בחודש תשיעי, שלא תעז לזוז, לנשום, לאכול. יהורם גאון בתפקיד האב הגדול, תומך מהפינה ומשכין סדר ושלום. הם ממחישים לנו את הדאגה של כולנו לצאצאים, רק בצורה מופרכת, ולכן מצחיקה.

הדמויות של הגברים השמנמנים, שנוהים אחרי מזון בכל פינה אפשרית, קומיקאים מוכשרים גם הם (דביר בנדק ומשה מרציאנו), ממחישים לנו את הגרגרנים שבנו, שרוצים לאכול בכל פינה וסיטואציה אפשרית ותחת כל עץ רענן.

כל זה מתרחש כאשר משה המסכן (עמי סמולרצ'יק בתפקיד שתפור עליו) רץ מרתון, מאבד את טלפונו עם האפליקציה הסלולרית, והטלפון עושה מסלול משלו, עם שוטר, כלב וילדה, ומטעה את כולם. החיים שלנו פה, מזווית קצת סלפסטיקית ומוקצנת, וישראלית ביותר. "סברי מרנן" מצחיקה אותי. לעתים מאוד.

 גרטל במיטבו

"עד טיפת המים האחרונה", סיפורו של משה גרטל  (ערוץ 1) מציג את השיאים והמורדות של שדרן הספורט שאהבו לאהוב ואהבו לשנוא

[rating=3]

סרטו הדוקומנטרי של הבמאי אורי גולדשטיין מעמיד במרכזו את עולמו ופועלו של גרטל, שחיין ועיתונאי ספורט, ששידר לנו את הרגעים הגדולים של מארק ספיץ' ושחיינים אחרים, שעשו היסטוריה בישראל ובעולם.

צעיר לנצח. גרטל. צילום מסך

גרטל מספר לנו את סיפור חייו, עם השיאים והמורדות, על ההשעייה בעקבות טעות טפשית (קרא לשחקן מכבי בכדורסל פופוב במקום פופה, רק כדי להמחיש לנו את כוחה של מכבי דאז ומאז), השעייה שהביאה אותו לחדשות והרחיקה אותו לתקופת מה מהספורט.

גרטל הוא שדר ספורט שאהבו לאהוב, ואחרים שאהבו לשנוא. רק למענו טבעו את המונח "גרטליזם", כמילה נרדפת לאמירות שחוקות, אולי טיפשיות לעתים. בכל הסיפור הזה מקופלת המלחמה נגד ההזדקנות, של שחיינים שממשיכים בשארית כוחם לא רק לעסוק בספורט, אלא במקרים מסוימים גם לשמר את תדמיתם בעיני עצמם ואת תהילתם בעיני העולם. מצד שני, גיל 67 זה כל כך זקן? המוזיקה שבסוף הסרט נוגה מדי, כאילו מרמזת על סופיות. דחילק, תנו לבנאדם לחיות. בימינו, יש לו עוד 20 שנה לפחות להיות הגרטל במיטבו.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן