Skip to content

בכורה ב"הבימה": משפחתי וצרות אחרות

גילה אלמגור ממציאה את עצמה מחדש ב"ערי מדבר אחרות" מאת האמריקני ג'ון רובין בייטס ב"הבימה". שאר השחקנים עושים עבודה סבירה במחזה החושף סודות ושקרים במשפחה מתוסבכת ולא מאושרת. גם הקהל יוצא לא מאושר מההצגה, שתופסת תאוצה רק לקראת הסיום
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

[rating=3]

סוד גדול מעיק על המשפחה. התאבדותו של הבן, שהיה מעורב בפיגוע קטלני במסגרת פעילות טרוריסטית. למה הוא עשה את זה? מה הוביל אותו למעשה כה קיצוני? מי אשם, אם בכלל? ההורים (גילה אלמגור ועודד תאומי) מנסים להדחיק את הטראומה ולהמשיך בחייהם כאילו הכל בסדר. אבל שום דבר לא בסדר. הם מסתירים משני ילדיהם האחרים את האמת. הם מסתירים  אותה גם מעצמם. אבל האמת סופה להתגלות, כפי שנאמר במחזה.

האמת סופה להתגלות. אלמגור ושדה. צילום: ז'ראר אלון

הבת הגדולה (איילת רובינסון) מסרבת לקבל את המציאות כפי שהיא וכתבה ספר, שעומד לצאת בקרוב, החושף את ילדותה ובעיקר את הצל שרודף את המשפחה למעלה מ-20 שנים. רק כך היא תשתחרר מהמועקה הרודפת אותה. לאחיה הצעיר (עידן אלתרמן), מפיק תוכניות ריאליטי בטלוויזיה, יש צרות משלו, שקשורות בסקס, סמים ודימוי עצמי. ויש גם דודה (סנדרה שדה), אחותה של האמא, שנראית בתחילה הזויה ולא שייכת, אבל מסתבר שהיא הכי שפויה במשפחה. כולם לא מאושרים. כולם נושאים עימם כאב ובעיקר כעס. על עצמם, על אחרים. כולם מתמודדים עם שדים בארון, שלא נותנים מנוח.

המחזה הטעון, שנכתב על-ידי האמריקני  ג'ון רובין בייטס (שכתב את סדרת הטלוויזיה "האחים והאחיות"), מתרחש בערב חג המולד, בבית המשפחה באחת מערי המדבר של קליפורניה. הבת מגיעה לביקור ראשון אחרי התמוטטות עצבים שעברה ומגלה לראשונה למשפחתה במה עוסק הספר שלה. זה, כמובן, מזעזע את אמות הסיפים של המשפחה, שמנסה למנוע ממנה את פרסום הספר וגילוי האמת, על כל החשיפה התקשורתית הכרוכה בכך.

בערב אחד נחשפים הסודות והשקרים של המשפחה וכולם נלחמים בכולם על ערכים, על נאמנות  ועל אהבה. מדובר במשפחה רפובליקנית, שבה האב, שחקן קולנוע לשעבר, הוא תומך נלהב של כל המלחמות של אמריקה, והאם, תסריטאית לשעבר (ויהודייה גאה), הקריבה את הקריירה שלה כדי לתמוך בפעילות הפוליטית של בעלה.

זהו בהחלט "מחזה לשחקנים", כלומר לכל אחד ואחת על הבמה תפקיד מאתגר, בלי גימיקים, אבל עם משימה ליצור דיאלוגים אמינים ולבטא מגוון של רגשות. מסוג התפקידים שהכי קשה להצליח בהם. ואכן, לא כל השחקנים שומרים על רמה אחידה.

רובינסון, שבעצם מובילה את העלילה ומושכת את כולם אחריה, מפגינה יכולת משחק מרשימה, עושה הכול נכון, אבל לא באמת מרגשת. לא באמת משכנעת. גם לא בהתפרצות שלה לקראת הסיום. עידן אלתרמן נוגע ללב רק כאשר אינו עסוק בשטויות ובלנסות להצחיק. סנדרה שדה משעשעת ומכניסה קצת רוח שטות למחזה הכבד. עודד תאומי הוא שחקן טכני מצוין, שמנגן רוב הערב על אותו סולם. קצת יותר רגש ועומק היו מעשירים את הדמות.

סקס, סמים ודימוי עצמי. רובינסון ואלתרמן. צילום: ז'ראר אלון

מי שבאמת מחזיקה את ההצגה (וגם את המשפחה) היא האימא, גילה אלמגור, שמפגינה משחק רגיש, אמין ועשיר בניואנסים. אלמגור, בלוק בלונדיני ועם אנרגיות בלתי נלאות, בהחלט ממציאה את עצמה מחדש.

החוליה החלשה היא חנן שניר, הבמאי, שאומנם הצליח להוציא מרוב השחקנים את המיטב, אבל העמיד הצגה שבלונית, די סטאטית, שבה הדמויות מדברות הרבה ועושות מעט. מעט אקשן על הבמה לא היה מזיק. במחצית הראשונה ההצגה מתנהלת לאיטה ולא מצליחה לשמור על מתח בימתי, ורק אחרי ההפסקה היא נכנסת לקצב ותופסת תאוצה – עד הסוף הבלתי נמנע.

המחזה של בייטס מאוד אמריקני, לא בטוח שהוא מדבר לקהל הישראלי, למרות שמשפחה היא משפחה, כאב הוא כאב, בני אדם הם בני אדם ושדים בארון יש לכל אחד. כמעט.

אז לראות או לא לראות? חלק מקהל של "הבימה" יאהב את ההצגה ובעיקר את גילה אלמגור ואת סנדרה שדה. אני יצאתי מההצגה ברגשות מעורבים. מצד אחד לקח לי זמן להתחבר לעלילה ולדמויות, מצד שני, לקראת הסוף, הסיפור נגע לליבי.

שורה תחתונה: הצגה סבירה, אבל לא "וואו!"

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן