כשאתן חזקות ונחושות, איש לא יתעסק איתכן

פרשת עמנואל רוזן היא רק אנלוגיה על החיים. החיים הם משחק, ואם אתם לא מכירים את הכללים – אתם בבעיה. זה נכון לנשים וגם לגברים, צעירים וזקנים. ינצלו אתכם ויעשקו אתכם רק כי אתם מאפשרים זאת. לא רק מינית, אלא גם כלכלית ונפשית. יש כאלה שזה בדנ"א שלהם, אחרים זקוקים להדרכה

כשאתן חזקות ונחושות, איש לא יתעסק איתכן

פרשת עמנואל רוזן היא רק אנלוגיה על החיים. החיים הם משחק, ואם אתם לא מכירים את הכללים – אתם בבעיה. זה נכון לנשים וגם לגברים, צעירים וזקנים. ינצלו אתכם ויעשקו אתכם רק כי אתם מאפשרים זאת. לא רק מינית, אלא גם כלכלית ונפשית. יש כאלה שזה בדנ"א שלהם, אחרים זקוקים להדרכה

משפט אחד חזר על עצמו שוב ושוב בפרשת עמנואל רוזן: "אין אשה שלא עברה הטרדה מינית בצבא". עצרתי לחשוב. יש משהו שאחרות יודעות עליי שאפילו אני לא ידעתי? אולי אני מדחיקה? אולי אני לא זוכרת? אולי משהו לא בסדר איתי? פשפשתי בזכרוני, גוללתי לאחור את תסריט חיי תוך סינון החלקים הלא רלוונטים – וכלום. נאדה.

לשמחתי, גם כמה מחברותיי "התלוננו" בפייסבוק שאיש לא הטריד אותן בצבא, מה ששיפר מיד את הרגשתי – אני לא לגמרי לבד.

עם חברה, במחנה 80

בכל זאת החלטתי לחזור אחורה במנהרת הזמן ולמצוא זכרונות מרשיעים.

הנה, אני בערך בת 15. מרכז הכרמל פינת דרך הים. באותם זמנים, הטרמפיאדה לים וחזרה. מאותה נקודת זינוק, באקט של בריחה מהבית, טרמפים לבסיס חיל האוויר אי שם בדרום הארץ, שם התגוררה אחותי, שנחפזה להתחתן עם טייס עוד בחופשת השחרור שלה. טרמפ עם חייל, נהג שעצר והציע לי להצטרף אליו ואל הבוס שלו, אותו אספנו בנהלל (המפקד הרים גבה), לנסיעת עבודה לירושלים. ניגבנו חומוס ברחוב יפו והוא החזיר אותי הביתה.

הלאה. ביום העצמאות, בהיותי כבר בשלה יותר, תלמידה בשביעית, נסעתי עם חברתי הטובה לימור לבלות בעיר הגדולה. כשמיצינו עניין עם המכוניות המתנגשות בלונה פארק תפסנו טרמפ למרכז העיר לפגוש חברים. שני בחורים עצרו. עוד לפני שהתמקמנו בנוחיות ברכב, הבנו שנפלנו לא טוב. ברגע שברמזור הראשון בצומת דרך חיפה התחלף האור לאדום, הסתכלנו זו על זו ובתזמון מדויק כל אחת פתחה את הדלת שלצידה ועפנו החוצה.

סוף י"ב, טיול שלפני צבא, בטרמפים עם לימור, הפעם על גבי המשאיות שירדו לשארם ובחזרה כשלימור "חורפת" ואני לא עוצמת עין, שומרת על הנהג – מה שמזכיר לי, נהג שלא הוציא הגה מפיו כל הירידה מירושלים, וכשהגענו לשער הגיא אמר: "את יכולה עכשיו להוריד את הרגל מהברקס".

כאן הגעתי לשירות הצבאי. מחנה 80', טירונות נח"ל. ברקע פרשת רצח רחל הלר. נאסר עלינו הבנות לעלות על טרמפים. לילה, שמירה באחת הפינות הרחוקות והחשוכות של המחנה יחד עם ענתי, בת גרעין שלי. לפתע, מתוך החשיכה, צץ שקמיסט שלא נשלח לבדוק שמירה, סביר יותר שבא לחפש טרף קל. אלומת אור שבקעה מהפנס שאחז בידו האירה את החשיכה.

הגבתי במהירות. תעיף את הפנס, עכשיו! סיננתי פקודה וליתר ביטחון (אולי הדפ"ר לא מבין עברית) שלחתי בעיטה מדויקת ליד שאחזה בפנס. הוא התעופף באוויר (הפנס) עד שנחת אחר כבוד על החול. "ועכשיו תעוף מכאן מהר לפני שאני צועקת ומביאה את כל המחנה", אני מפגינה ביטחון ואסרטיביות למרות הרעד הקל בקולי.

לשמחתנו, השקמיסט נבהל כהוגן, קיפל בחופזה את זנבו ואני – מיותר לציין – כבר לא העזתי לדרוך בשק"ם.

בבית ספרי היו נהוגים שיעורי גדנ"ע, שהיו חלק בלתי נפרד ממערכת הלימודים. אחד השיעורים החביבים עליי היה אימוני קרב מגע. חוץ מנועה, הפראיירית היחידה, אף אחת לא הסכימה להיות בת זוג שלי. ממש חבל שכבר אין שיעורים כאלה במערכת החינוך.

חיילת עם עוזי בלי טלפון, בהיאחזות הנח"ל בסיני

בהיאחזות מורג בין רפיח לחאן יונס, שנייה מימין

כמה חודשים אחרי כן, עדיין חיילת, הפעם בהיאחזות הנח"ל בסיני, בין רפיח לחאן יונס. אח של בן גרעין שהגיע לביקור לקח אותי טרמפ לצפון. בדרך התקוטטנו. זה לא היה על רקע מיני או אינטימי, סתם ויכוח אידיאולוגי בין שמאלנית מתונה לשמאל קיצוני. הוא עצר את הרכב בשולי הדרך וציווה "צאי, נראה אותך". חשבתי שהוא צוחק, אבל הוא היה רציני. "אין בעיה, על מצפונך", עניתי ופתחתי את הדלת. חיילת עם עוזי בלי טלפון (נו, מצחיק באמת, אבל לטובת צעירי הקוראים – גם בהיאחזות היה רק מחולל, שזה מין טלפון שדה).

הלאה.

טרמפיאדת ירושלים ביציאה מהעיר. אני כבר גדולה, בת 23. מכונית ספורט עוצרת. עולה, לא מדברת. בעלייה לקסטל הבחור פונה אליי באנגלית מדוברת עם מבטא ממש לא אמריקאי: Do you make love?

הסתכלתי עליו ואמרתי בעברית פשוטה בטון ציווי – עצור! תוריד אותי מיד! וככה מצאתי את עצמי עומדת באמצע העלייה של הקסטל ומתפללת שמישהו יסכים לעצור.

פעם אפילו קיבלתי הצעה "מאוד מפתה" מנהג אדיב, שאסף אותי אף הוא מהיציאה מירושלים, לקפוץ לארוחת צהריים במלון בת"א ומיד אחר כך יארגן לי עבודה אצל חבר בגבעתיים ואפילו יעזור לי לשכור דירה. חייכתי בנימוס ואמרתי, בדיוק כשהגענו לצומת לטרון, תודה, אבל ההורים שלי מחכים לי, וירדתי.

אני יכולה להמשיך ולהעלות מנבכי זכרוני עוד ועוד סיפורי טרמפים, כולל חציית ארה"ב מחוף לחוף במשאיות הענק, בדיוק כמו בסרט משנת שבעים ושמונה של המאה הקודמת עם קריס קריסטופרסון ההורס, "השיירה".

ממקומות העבודה הרבים בהם עבדתי – והם רבים מאוד – אין לי אפילו זיכרון אחד קטנטן של התנסות בהטרדה מינית או נפשית, אם ע"י מנהל או בכיר בעל השפעה וכוח. לעומת זאת יש לי התנסות בניסיון לניצול תעסוקתי/כספי, ואף זה טופל מיידית.

כן, שמעתי הרבה אמירות סקסיסטיות לאורך השנים, חלקן בהומור מאוד לא אלגנטי וחסר טאקט, חלקן סתם שוביניסטיות למהדרין. טעם רע של גברים. כל אלה זכו ממני לטיפול – או במבטים שיכולים לרצוח, או בגיחוך לעגני במקרה שהייתי במצב רוח טוב במיוחד. אחד, שנהג בחוסר רגישות, זכה ביריקה באמצע רחוב ארלוזורוב (נכון, זה דוחה ומגעיל).

בנות, סיכול ממוקד בזמן אמת, זאת הדרך היחידה ללמד אותם לקח. מבטיחה שאף אחד לא יתעסק איתכן.

זה לא שלא ניסו להטריד, גם אני הייתי חשופה (נשבעת לכם שאני זאת שהמצאתי את חולצות הבטן, כי אני שונאת להכניס את החולצה לתוך המכנסיים, חברותיי אפילו קראו לזה "חולצות תמי"), בדיוק כמו כל אחת ויותר מכך, בחרתי במודע להסתכן ולהתגרות בגורל. הרי יכולתי בקלות להיאנס או אפילו להירצח. לכן, זאת ממש לא המלצה!

עניין של חינוך לחיים עצמאיים, שינוי תודעתי

כל הפרשה סביב עמנואל רוזן היא רק אנלוגיה על החיים. החיים הם משחק, ואם אתם לא מכירים את הכללים – אתם בבעיה. זה נכון לנשים וגם לגברים, צעירים וזקנים. ינצלו אתכם ויעשקו אתכם רק כי אתם מאפשרים זאת. לא רק מינית, אלא גם כלכלית ונפשית. אני לא שופטת וגם לא מאשימה, זה עניין של חינוך לחיים עצמאיים, שינוי תודעתי. יש כאלה שזה בדנ"א שלהם; הרוב זקוקים לחינוך ויד מכוונת (להוציא כמובן מקרי אונס, וגם זה לא באופן מוחלט).

לא צריך לחכות שיטרידו אתכם, כי אם תנהגו באומץ ותתלוננו ואפילו תעזו להגיש תלונה במשטרה, תיאלצו לעבור מסכת יסורים שדורשת כוח ואומץ רב.

אני לא יודעת לאן הפרשה תתפתח, אבל אני כן יודעת שהוא לא הראשון וגם לא האחרון שמנצל את מרותו או מעמדו.

הפחד לאבד מקום עבודה, השאיפה להתקדם בסולם ההיררכיה והקריירה, עושים אותנו חלשים ופגיעים.
לכל אדם יש תחליף – גם לכל מקום עבודה יש עוד עשרות תחליפים ומאות הזדמנויות, רק צריך לפתוח את העיניים ולחכות להזדמנות. עזבתי מקומות עבודה בזמנים הכי קשים על פי ההגדרות בשוק, כי אני לא נשארת במקום שמשקרים לי, מנצלים אותי או לא מכבדים אותי. ואתם יודעים מה הקסם? אפילו לא הספקתי להיות יום אחד בחופש, כי מיד מצאתי מקומות עבודה חדשים, הרבה יותר טובים.

היום, בעולם הטכנולוגי המתקדם, כל כך פשוט לתעד, לצלם, להקליט (מספיק לרמוז שזה מה שאתם עושים, וזה טיפ מתוך הניסיון האישי שלי כשמישהו מנסה לאיים עליי). תתלוננו, וגם תזהרו לא לנצל אחרים.

כשאתן חזקות ונחושות, איש לא יתעסק איתכן. אסרטיביות והכרה בערך עצמכן לא תאפשר לאחרים להגיע לסיטואציה של ניצול.

אם בחרתן להישאר למרות הניצול, זאת הבחירה שלכן, ויש לה מחיר.

[related-posts title="עוד בנושא הטרדה מינית"]

4 Comments

  1. דוד
    10 ביולי 2013 @ 1:23

    עליך,תמי טבע דודו גבע ז"ל את המשפט האלמותי :

    "אם כולם היו כמוך לא היתה פה סמטוחה"

    ולמטרידים לא תהיה תקווה,אמן סלע.

    • ג'נין וולף
      10 ביולי 2013 @ 10:32

      רק חינוך מגיל צעיר, דוד.
      לצערי, אנשים מעדיפים להיות קורבנות.

  2. ג'נין וולף
    6 במאי 2013 @ 15:59

    עידו, אז יש לך אחלה אמא לעניין

  3. עידו
    6 במאי 2013 @ 14:19

    i like you
    את מזכירה לי את אמא שלי.

משפט אחד חזר על עצמו שוב ושוב בפרשת עמנואל רוזן: "אין אשה שלא עברה הטרדה מינית בצבא". עצרתי לחשוב. יש משהו שאחרות יודעות עליי שאפילו אני לא ידעתי? אולי אני מדחיקה? אולי אני לא זוכרת? אולי משהו לא בסדר איתי? פשפשתי בזכרוני, גוללתי לאחור את תסריט חיי תוך סינון החלקים הלא רלוונטים – וכלום. נאדה.

לשמחתי, גם כמה מחברותיי "התלוננו" בפייסבוק שאיש לא הטריד אותן בצבא, מה ששיפר מיד את הרגשתי – אני לא לגמרי לבד.

עם חברה, במחנה 80

בכל זאת החלטתי לחזור אחורה במנהרת הזמן ולמצוא זכרונות מרשיעים.

הנה, אני בערך בת 15. מרכז הכרמל פינת דרך הים. באותם זמנים, הטרמפיאדה לים וחזרה. מאותה נקודת זינוק, באקט של בריחה מהבית, טרמפים לבסיס חיל האוויר אי שם בדרום הארץ, שם התגוררה אחותי, שנחפזה להתחתן עם טייס עוד בחופשת השחרור שלה. טרמפ עם חייל, נהג שעצר והציע לי להצטרף אליו ואל הבוס שלו, אותו אספנו בנהלל (המפקד הרים גבה), לנסיעת עבודה לירושלים. ניגבנו חומוס ברחוב יפו והוא החזיר אותי הביתה.

הלאה. ביום העצמאות, בהיותי כבר בשלה יותר, תלמידה בשביעית, נסעתי עם חברתי הטובה לימור לבלות בעיר הגדולה. כשמיצינו עניין עם המכוניות המתנגשות בלונה פארק תפסנו טרמפ למרכז העיר לפגוש חברים. שני בחורים עצרו. עוד לפני שהתמקמנו בנוחיות ברכב, הבנו שנפלנו לא טוב. ברגע שברמזור הראשון בצומת דרך חיפה התחלף האור לאדום, הסתכלנו זו על זו ובתזמון מדויק כל אחת פתחה את הדלת שלצידה ועפנו החוצה.

סוף י"ב, טיול שלפני צבא, בטרמפים עם לימור, הפעם על גבי המשאיות שירדו לשארם ובחזרה כשלימור "חורפת" ואני לא עוצמת עין, שומרת על הנהג – מה שמזכיר לי, נהג שלא הוציא הגה מפיו כל הירידה מירושלים, וכשהגענו לשער הגיא אמר: "את יכולה עכשיו להוריד את הרגל מהברקס".

כאן הגעתי לשירות הצבאי. מחנה 80', טירונות נח"ל. ברקע פרשת רצח רחל הלר. נאסר עלינו הבנות לעלות על טרמפים. לילה, שמירה באחת הפינות הרחוקות והחשוכות של המחנה יחד עם ענתי, בת גרעין שלי. לפתע, מתוך החשיכה, צץ שקמיסט שלא נשלח לבדוק שמירה, סביר יותר שבא לחפש טרף קל. אלומת אור שבקעה מהפנס שאחז בידו האירה את החשיכה.

הגבתי במהירות. תעיף את הפנס, עכשיו! סיננתי פקודה וליתר ביטחון (אולי הדפ"ר לא מבין עברית) שלחתי בעיטה מדויקת ליד שאחזה בפנס. הוא התעופף באוויר (הפנס) עד שנחת אחר כבוד על החול. "ועכשיו תעוף מכאן מהר לפני שאני צועקת ומביאה את כל המחנה", אני מפגינה ביטחון ואסרטיביות למרות הרעד הקל בקולי.

לשמחתנו, השקמיסט נבהל כהוגן, קיפל בחופזה את זנבו ואני – מיותר לציין – כבר לא העזתי לדרוך בשק"ם.

בבית ספרי היו נהוגים שיעורי גדנ"ע, שהיו חלק בלתי נפרד ממערכת הלימודים. אחד השיעורים החביבים עליי היה אימוני קרב מגע. חוץ מנועה, הפראיירית היחידה, אף אחת לא הסכימה להיות בת זוג שלי. ממש חבל שכבר אין שיעורים כאלה במערכת החינוך.

חיילת עם עוזי בלי טלפון, בהיאחזות הנח"ל בסיני

בהיאחזות מורג בין רפיח לחאן יונס, שנייה מימין

כמה חודשים אחרי כן, עדיין חיילת, הפעם בהיאחזות הנח"ל בסיני, בין רפיח לחאן יונס. אח של בן גרעין שהגיע לביקור לקח אותי טרמפ לצפון. בדרך התקוטטנו. זה לא היה על רקע מיני או אינטימי, סתם ויכוח אידיאולוגי בין שמאלנית מתונה לשמאל קיצוני. הוא עצר את הרכב בשולי הדרך וציווה "צאי, נראה אותך". חשבתי שהוא צוחק, אבל הוא היה רציני. "אין בעיה, על מצפונך", עניתי ופתחתי את הדלת. חיילת עם עוזי בלי טלפון (נו, מצחיק באמת, אבל לטובת צעירי הקוראים – גם בהיאחזות היה רק מחולל, שזה מין טלפון שדה).

הלאה.

טרמפיאדת ירושלים ביציאה מהעיר. אני כבר גדולה, בת 23. מכונית ספורט עוצרת. עולה, לא מדברת. בעלייה לקסטל הבחור פונה אליי באנגלית מדוברת עם מבטא ממש לא אמריקאי: Do you make love?

הסתכלתי עליו ואמרתי בעברית פשוטה בטון ציווי – עצור! תוריד אותי מיד! וככה מצאתי את עצמי עומדת באמצע העלייה של הקסטל ומתפללת שמישהו יסכים לעצור.

פעם אפילו קיבלתי הצעה "מאוד מפתה" מנהג אדיב, שאסף אותי אף הוא מהיציאה מירושלים, לקפוץ לארוחת צהריים במלון בת"א ומיד אחר כך יארגן לי עבודה אצל חבר בגבעתיים ואפילו יעזור לי לשכור דירה. חייכתי בנימוס ואמרתי, בדיוק כשהגענו לצומת לטרון, תודה, אבל ההורים שלי מחכים לי, וירדתי.

אני יכולה להמשיך ולהעלות מנבכי זכרוני עוד ועוד סיפורי טרמפים, כולל חציית ארה"ב מחוף לחוף במשאיות הענק, בדיוק כמו בסרט משנת שבעים ושמונה של המאה הקודמת עם קריס קריסטופרסון ההורס, "השיירה".

ממקומות העבודה הרבים בהם עבדתי – והם רבים מאוד – אין לי אפילו זיכרון אחד קטנטן של התנסות בהטרדה מינית או נפשית, אם ע"י מנהל או בכיר בעל השפעה וכוח. לעומת זאת יש לי התנסות בניסיון לניצול תעסוקתי/כספי, ואף זה טופל מיידית.

כן, שמעתי הרבה אמירות סקסיסטיות לאורך השנים, חלקן בהומור מאוד לא אלגנטי וחסר טאקט, חלקן סתם שוביניסטיות למהדרין. טעם רע של גברים. כל אלה זכו ממני לטיפול – או במבטים שיכולים לרצוח, או בגיחוך לעגני במקרה שהייתי במצב רוח טוב במיוחד. אחד, שנהג בחוסר רגישות, זכה ביריקה באמצע רחוב ארלוזורוב (נכון, זה דוחה ומגעיל).

בנות, סיכול ממוקד בזמן אמת, זאת הדרך היחידה ללמד אותם לקח. מבטיחה שאף אחד לא יתעסק איתכן.

זה לא שלא ניסו להטריד, גם אני הייתי חשופה (נשבעת לכם שאני זאת שהמצאתי את חולצות הבטן, כי אני שונאת להכניס את החולצה לתוך המכנסיים, חברותיי אפילו קראו לזה "חולצות תמי"), בדיוק כמו כל אחת ויותר מכך, בחרתי במודע להסתכן ולהתגרות בגורל. הרי יכולתי בקלות להיאנס או אפילו להירצח. לכן, זאת ממש לא המלצה!

עניין של חינוך לחיים עצמאיים, שינוי תודעתי

כל הפרשה סביב עמנואל רוזן היא רק אנלוגיה על החיים. החיים הם משחק, ואם אתם לא מכירים את הכללים – אתם בבעיה. זה נכון לנשים וגם לגברים, צעירים וזקנים. ינצלו אתכם ויעשקו אתכם רק כי אתם מאפשרים זאת. לא רק מינית, אלא גם כלכלית ונפשית. אני לא שופטת וגם לא מאשימה, זה עניין של חינוך לחיים עצמאיים, שינוי תודעתי. יש כאלה שזה בדנ"א שלהם; הרוב זקוקים לחינוך ויד מכוונת (להוציא כמובן מקרי אונס, וגם זה לא באופן מוחלט).

לא צריך לחכות שיטרידו אתכם, כי אם תנהגו באומץ ותתלוננו ואפילו תעזו להגיש תלונה במשטרה, תיאלצו לעבור מסכת יסורים שדורשת כוח ואומץ רב.

אני לא יודעת לאן הפרשה תתפתח, אבל אני כן יודעת שהוא לא הראשון וגם לא האחרון שמנצל את מרותו או מעמדו.

הפחד לאבד מקום עבודה, השאיפה להתקדם בסולם ההיררכיה והקריירה, עושים אותנו חלשים ופגיעים.
לכל אדם יש תחליף – גם לכל מקום עבודה יש עוד עשרות תחליפים ומאות הזדמנויות, רק צריך לפתוח את העיניים ולחכות להזדמנות. עזבתי מקומות עבודה בזמנים הכי קשים על פי ההגדרות בשוק, כי אני לא נשארת במקום שמשקרים לי, מנצלים אותי או לא מכבדים אותי. ואתם יודעים מה הקסם? אפילו לא הספקתי להיות יום אחד בחופש, כי מיד מצאתי מקומות עבודה חדשים, הרבה יותר טובים.

היום, בעולם הטכנולוגי המתקדם, כל כך פשוט לתעד, לצלם, להקליט (מספיק לרמוז שזה מה שאתם עושים, וזה טיפ מתוך הניסיון האישי שלי כשמישהו מנסה לאיים עליי). תתלוננו, וגם תזהרו לא לנצל אחרים.

כשאתן חזקות ונחושות, איש לא יתעסק איתכן. אסרטיביות והכרה בערך עצמכן לא תאפשר לאחרים להגיע לסיטואציה של ניצול.

אם בחרתן להישאר למרות הניצול, זאת הבחירה שלכן, ויש לה מחיר.

[related-posts title="עוד בנושא הטרדה מינית"]

4 Comments

  1. דוד
    10 ביולי 2013 @ 1:23

    עליך,תמי טבע דודו גבע ז"ל את המשפט האלמותי :

    "אם כולם היו כמוך לא היתה פה סמטוחה"

    ולמטרידים לא תהיה תקווה,אמן סלע.

    • ג'נין וולף
      10 ביולי 2013 @ 10:32

      רק חינוך מגיל צעיר, דוד.
      לצערי, אנשים מעדיפים להיות קורבנות.

  2. ג'נין וולף
    6 במאי 2013 @ 15:59

    עידו, אז יש לך אחלה אמא לעניין

  3. עידו
    6 במאי 2013 @ 14:19

    i like you
    את מזכירה לי את אמא שלי.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן