אולי הוא צריך פשוט לומר – לא, אני לא יכול

אם מאמין שר-החוץ האמריקני שהוא יכול לקדם בעדינות את ממשלתנו לעבר "משא-ומתן משמעותי" עם הפלסטינים, הוא משלה את עצמו. אם אינו מאמין בזה, הוא משלה את הזולת. הסיבות שמנעו תנועה בעבר ימנעו תנועה גם בעתיד. אלא אם כן יתפוס הנשיא אובמה את השור בקרניו

אולי הוא צריך פשוט לומר – לא, אני לא יכול

אם מאמין שר-החוץ האמריקני שהוא יכול לקדם בעדינות את ממשלתנו לעבר "משא-ומתן משמעותי" עם הפלסטינים, הוא משלה את עצמו. אם אינו מאמין בזה, הוא משלה את הזולת. הסיבות שמנעו תנועה בעבר ימנעו תנועה גם בעתיד. אלא אם כן יתפוס הנשיא אובמה את השור בקרניו

אורי אבנרי (צילמה: ציפי מנשה)
אורי אבנרי (צילמה: ציפי מנשה)

"שגריר הוא אדם הגון הנשלח לנכר כדי לשקר למען ארצו!" – כך קבע מדינאי בריטי לפני 400 שנה. זה נכון, כמובן, לגבי כל הדיפלומטים. 

השאלה היא אם הדיפלומט משקר רק לאחרים, או גם לעצמו.

אני מעלה שאלה זו כשאני עוקב בימים אלה אחרי מאמציו המפרכים של ג'ון קרי, שר-החוץ האמריקני החדש, להתניע שוב את "תהליך השלום" הישראלי-ערבי.

קרי הוא, ככל הנראה, אדם ישר. אדם רציני. אדם בעל סבלנות. אך האם הוא מאמין באמת שמאמציו יובילו למקום כלשהו?

נכון, השבוע השיג קרי הצלחה מרשימה.

משלחת של שרי-חוץ ערביים, ובכללם שר-החוץ הפלסטיני, נפגשו איתו בוושינגטון. בראשם עמד ראש-הממשלה הקטרי – בן-משפחתו של האמיר, כמובן – שארצו ממלאה עכשיו תפקיד יותר ויותר בולט בעולם הערבי. 

בפגישה הדגישו השרים הערביים שיוזמת-השלום הערבית תקפה וקיימת. 

היוזמה עוצבה לפני כעשר שנים על-ידי יורש-העצר הסעודי, עבדאללה, שעלה בינתיים לכס המלוכה. היא אושרה על-ידי כל הליגה הערבית בוועידת הפסגה שנערכה במארס 2002 בביירות. יאסר ערפאת לא יכול היה להשתתף, מכיוון שאריאל שרון הכריז שאם יעזוב את הארץ, לא יורשה לו לחזור. אבל ערפאת הודיע רשמית שהוא מקבל את היוזמה. 

כדאי לזכור שמיד אחרי מלחמת ששת הימים התקיימה ועידת-פסגה של הליגה בחרטום, ושם התקבלו "שלושת הלאווים": לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא משא-ומתן עם ישראל. היוזמה החדשה הפכה את ההחלטה ההיא – שנבעה מההשפלה והייאוש – על פיה. 

ב-2007 אושרה היוזמה הסעודית מחדש, פה אחד, בוועידת הפסגה הערבית שהתקיימה בריאד. שליטי כל הארצות הערבית השתתפו, ובכללם נשיא פלסטין מחמוד עבאס, שהצביע בעד. רק מועמר קדאפי נעדר. 

היוזמה קובעת חד-משמעית שכל המדינות הערביות יכריזו על סוף הסכסוך הישראלי-ערבי, יחתמו על הסכמי-שלום עם ישראל ויקיימו איתה יחסים נורמליים. בתמורה תיסוג ישראל לגבולות ה-4 ביוני 1967 ("הקו הירוק"). תקום מדינת פלסטין, שבירתה מזרח ירושלים, בעיית-הפליטים תיפתר בהסכמה (קרי: בהסכמה עם ישראל). 

כפי שכתבתי באותו זמן: אילו אמר לנו מישהו בסוף מאי 1967 שהעולם הערבי יגיש לנו הצעה כזאת, היו כולאים אותו בבית-חולים לחולי רוח. חודש לאחר מכן, אלה מאיתנו שתמכו באותם העקרונות נקראו בוגדים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש עם מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי בירושלים. צילום - קובי גדעון / לע"מ
רה"מ בנימין נתניהו נפגש עם שר החוץ האמריקני ג'ון קרי בירושלים (צילום: קובי גדעון לע"מ)

בפגישה עם השרים הערביים השבוע הצליח ג'ון קרי לדחוף אותם עוד צעד משמעותי קדימה. הם הסכימו להוסיף שהקו הירוק משנת 1967 ניתן לשינוי במסגרת חילופי שטחים. פירוש הדבר שגושי ההתנחלויות, שבהם חי הרוב הגדול של המתנחלים, יסופחו לישראל, תמורת שטח ישראלי פחות ערך. 

כאשר יצאה היוזמה הערבית המקורית לאוויר העולם, חיפשה ממשלת ישראל באופן נואש דרך להיחלץ ממנה. 

התירוץ הראשון שעלה בדעתה היה – כמו תמיד – בעיית-הפליטים. קל ליצור פאניקה בארץ בעזרת הסיוט של מיליוני פליטים ערבים המציפים את ישראל ושמים קץ ליהדותה של מדינת היהודים. 

שרון, ראש-הממשלה דאז, התעלם בכוונה מהסעיף שהכניסו הסעודים לתוכניתם: שפיתרון בעיית הפליטים יהיה "בהסכמה". זה אומר בבירור שישראל תוכל להטיל וטו על כל פיתרון שהוא. למעשה זה אומר שתהיה רק שיבה סמלית, אם בכלל. 

הפליטים משמשים תמיד סדין אדום. אז כמו עכשיו

מדוע הוזכרו הפליטים בכלל? פשוט, שום מנהיג ערבי אינו יכול לפרסם תוכנית שלום מבלי להזכיר אותם. גם כך התלוננה ממשלת ביירות על הסעיף, מפני שהוא אומר שהפליטים הפלסטיניים יישארו בלבנון. 

אבל הפליטים משמשים תמיד כסדין אדום. אז כמו עכשיו. 

ביום שבו הוגשה היוזמה הסעודית המקורית לפסגה הערבית בביירות, ה-27 במארס 2002, קרה משהו נורא: אנשי חמאס ביצעו טבח בנתניה. 40 נהרגו, מאות נפצעו. זה היה בליל הסדר. 

הציבור הישראלי התלקח מרוב זעם. שרון השיב מיד שבנסיבות האלה, לא יחשוב אפילו על היוזמה הערבית. לא חשוב שהזוועה בוצעה על-ידי חמאס דווקא כדי לחבל ביוזמה הסעודית ולחתור תחת מעמדו של ערפאת, שתמך בה. שרון, בדרך השקר הרגילה שלו, האשים את ערפאת בפיגוע, ובזה נגמר העניין. 

בצורה מוזרה – ואולי לא כל כך מוזרה – קרה השבוע משהו דומה מאוד. ביום שבו פורסמה היוזמה הערבית המשודרגת, צעיר פלסטיני הרג מתנחל בדקירות-סכין בצומת תפוח – היהודי הראשון שנהרג בגדה מזה שנה וחצי. 

הקורבן, אביתר בורובסקי, היה בן 31 ואב לחמישה ילדים, כמקובל אצל החרדים. הוא היה תושב של ההתנחלות יצהר, ליד שכם, שהיא אולי ההתנחלות הכהניסטית ביותר בגדה כולה. בורובסקי נראה כארכי-טיפוס של מתנחל אידיאולוגי: בלונדי, מזוקן, בעל חזות מזרח-אירופית, פאות ארוכות וכיפה צבעונית גדולה. המפגע, תושב טול כרם, נורה ונפצע קשה, ושוכב מאז בבית-חולים ישראלי. 

לפני הפיגוע עמל נתניהו קשה כדי לנסח הודעה שתדחה את היוזמה הערבית מבלי לפגוע באמריקנים. אחרי הפיגוע, הוא החליט שאין בכך צורך. הצעיר הפלסטיני עשה את מלאכתו. כדברי התלמוד: צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים. 

שרת המשפטים, ציפי ליבני, הממונה על המשא-ומתן (שאינו קיים) עם הפלסטינים, ונשיא המדינה, שמעון פרס, קיבלו את היוזמה הערבית בברכה רפה. אך השפעת ליבני בממשלה שואפת לאפס, ופרס, גם לו אין כל השפעה. 

שום דבר לא זז, מלבד מפעל ההתנחלויות 

אם מאמין שר-החוץ האמריקני שהוא יכול לקדם בעדינות את ממשלתנו לעבר "משא-ומתן משמעותי" עם הפלסטינים, הוא משלה את עצמו. אם אינו מאמין בזה, הוא משלה את הזולת.

לא היה משא-ומתן רציני עם הפלסטינים מאז שחזר אהוד ברק מקמפ דייוויד ונופף בסיסמה "אין לנו פרטנר לשלום". כך הרס את מחנה-השלום הישראלי והעלה את אריאל שרון לשלטון. 

גם לפני כן לא היה משא-ומתן אמיתי. יצחק שמיר הודה שהיה מוכן לנהל משא-ומתן במשך עשרות שנים (שמיר, אגב, הכריז גם שטוב לשקר למען המולדת). 

מסמכים נוסחו וצברו אבק. ועידות צולמו ונשכחו. הסכמים נחתמו ולא שינו דבר. שום דבר לא זז. שום דבר, מלבד מפעל ההתנחלויות. 

מדוע? איך יכול מישהו להאמין שמכאן והלאה הכול יהיה לגמרי אחרת? 

ג'ון קרי ייחלץ עוד מלים אחדות מהערבים. ועוד הבטחות אחדות מפי נתניהו. אולי תהיה אפילו פתיחה חגיגית של סיבוב חדש של המשא והמתן. זה יהיה ניצחון גדול לנשיא אובמה ולקרי. 

אבל שום דבר לא ישתנה. המשא והמתן פשוט יימשך. ויימשך. ויימשך. 

אותן הסיבות שמנעו תנועה בעבר ימנעו תנועה גם בעתיד. אלא אם כן… 

אלא אם כן יתפוס אובמה את השור בקרניו – דבר שהוא מאוד-מאוד לא רוצה לעשות. 

קרני השור הן קרני הדילמה שעליהן יושבת ישראל. זוהי הבחירה ההיסטורית העומדת לפנינו: ארץ-ישראל השלמה או שלום. 

השלום, כל שלום שאפשר להעלות על הדעת, וגם השלום המונח בבסיס היוזמה הערבית, פירושו נסיגת ישראל מהשטחים הפלסטיניים הכבושים והקמתה של מדינת-פלסטין בגדה המערבית וברצועת עזה, מדינה שבירתה מזרח ירושלים. בלי "אם", בלי "אבל", בלי "אולי". 

ההפך מהשלום הוא שלטון ישראל על כל הארץ מן הים עד הנהר, בצורה זו או אחרת (באחרונה אימצו לעצמם כמה אנשי-שלום ישראליים מיואשים את הפיתרון הזה, בתקווה האבסורדית שישראל הגדולה תעניק לערבים שוויון).

אם יש לנשיא אובמה הרצון והכוח לכפות על ממשלת ישראל לקבל את ההחלטה ההיסטורית ולבחור בשלום, גם במחיר פוליטי יקר לנשיא, כי אז עליו להמשיך. 

אם אין לנשיא אובמה הרצון והכוח, כל מאמץ-השלום הגדול הזה אינו אלא תרגיל של רמייה. אנשים הגונים לא צריכים לנהוג כך. 

במקרה זה עליו להתייצב מול שני הצדדים ומול העולם ולהגיד להם:

לא, אני לא יכול! 

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת אורי אבנרי"]

1 Comment

  1. שמוליק מרזל
    9 במאי 2013 @ 17:33

    ישראל תקפה גם את סוריה, בתקווה לקעקע את יוזמת השלום הערבית.

אורי אבנרי (צילמה: ציפי מנשה)
אורי אבנרי (צילמה: ציפי מנשה)

"שגריר הוא אדם הגון הנשלח לנכר כדי לשקר למען ארצו!" – כך קבע מדינאי בריטי לפני 400 שנה. זה נכון, כמובן, לגבי כל הדיפלומטים. 

השאלה היא אם הדיפלומט משקר רק לאחרים, או גם לעצמו.

אני מעלה שאלה זו כשאני עוקב בימים אלה אחרי מאמציו המפרכים של ג'ון קרי, שר-החוץ האמריקני החדש, להתניע שוב את "תהליך השלום" הישראלי-ערבי.

קרי הוא, ככל הנראה, אדם ישר. אדם רציני. אדם בעל סבלנות. אך האם הוא מאמין באמת שמאמציו יובילו למקום כלשהו?

נכון, השבוע השיג קרי הצלחה מרשימה.

משלחת של שרי-חוץ ערביים, ובכללם שר-החוץ הפלסטיני, נפגשו איתו בוושינגטון. בראשם עמד ראש-הממשלה הקטרי – בן-משפחתו של האמיר, כמובן – שארצו ממלאה עכשיו תפקיד יותר ויותר בולט בעולם הערבי. 

בפגישה הדגישו השרים הערביים שיוזמת-השלום הערבית תקפה וקיימת. 

היוזמה עוצבה לפני כעשר שנים על-ידי יורש-העצר הסעודי, עבדאללה, שעלה בינתיים לכס המלוכה. היא אושרה על-ידי כל הליגה הערבית בוועידת הפסגה שנערכה במארס 2002 בביירות. יאסר ערפאת לא יכול היה להשתתף, מכיוון שאריאל שרון הכריז שאם יעזוב את הארץ, לא יורשה לו לחזור. אבל ערפאת הודיע רשמית שהוא מקבל את היוזמה. 

כדאי לזכור שמיד אחרי מלחמת ששת הימים התקיימה ועידת-פסגה של הליגה בחרטום, ושם התקבלו "שלושת הלאווים": לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא משא-ומתן עם ישראל. היוזמה החדשה הפכה את ההחלטה ההיא – שנבעה מההשפלה והייאוש – על פיה. 

ב-2007 אושרה היוזמה הסעודית מחדש, פה אחד, בוועידת הפסגה הערבית שהתקיימה בריאד. שליטי כל הארצות הערבית השתתפו, ובכללם נשיא פלסטין מחמוד עבאס, שהצביע בעד. רק מועמר קדאפי נעדר. 

היוזמה קובעת חד-משמעית שכל המדינות הערביות יכריזו על סוף הסכסוך הישראלי-ערבי, יחתמו על הסכמי-שלום עם ישראל ויקיימו איתה יחסים נורמליים. בתמורה תיסוג ישראל לגבולות ה-4 ביוני 1967 ("הקו הירוק"). תקום מדינת פלסטין, שבירתה מזרח ירושלים, בעיית-הפליטים תיפתר בהסכמה (קרי: בהסכמה עם ישראל). 

כפי שכתבתי באותו זמן: אילו אמר לנו מישהו בסוף מאי 1967 שהעולם הערבי יגיש לנו הצעה כזאת, היו כולאים אותו בבית-חולים לחולי רוח. חודש לאחר מכן, אלה מאיתנו שתמכו באותם העקרונות נקראו בוגדים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש עם מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי בירושלים. צילום - קובי גדעון / לע"מ
רה"מ בנימין נתניהו נפגש עם שר החוץ האמריקני ג'ון קרי בירושלים (צילום: קובי גדעון לע"מ)

בפגישה עם השרים הערביים השבוע הצליח ג'ון קרי לדחוף אותם עוד צעד משמעותי קדימה. הם הסכימו להוסיף שהקו הירוק משנת 1967 ניתן לשינוי במסגרת חילופי שטחים. פירוש הדבר שגושי ההתנחלויות, שבהם חי הרוב הגדול של המתנחלים, יסופחו לישראל, תמורת שטח ישראלי פחות ערך. 

כאשר יצאה היוזמה הערבית המקורית לאוויר העולם, חיפשה ממשלת ישראל באופן נואש דרך להיחלץ ממנה. 

התירוץ הראשון שעלה בדעתה היה – כמו תמיד – בעיית-הפליטים. קל ליצור פאניקה בארץ בעזרת הסיוט של מיליוני פליטים ערבים המציפים את ישראל ושמים קץ ליהדותה של מדינת היהודים. 

שרון, ראש-הממשלה דאז, התעלם בכוונה מהסעיף שהכניסו הסעודים לתוכניתם: שפיתרון בעיית הפליטים יהיה "בהסכמה". זה אומר בבירור שישראל תוכל להטיל וטו על כל פיתרון שהוא. למעשה זה אומר שתהיה רק שיבה סמלית, אם בכלל. 

הפליטים משמשים תמיד סדין אדום. אז כמו עכשיו

מדוע הוזכרו הפליטים בכלל? פשוט, שום מנהיג ערבי אינו יכול לפרסם תוכנית שלום מבלי להזכיר אותם. גם כך התלוננה ממשלת ביירות על הסעיף, מפני שהוא אומר שהפליטים הפלסטיניים יישארו בלבנון. 

אבל הפליטים משמשים תמיד כסדין אדום. אז כמו עכשיו. 

ביום שבו הוגשה היוזמה הסעודית המקורית לפסגה הערבית בביירות, ה-27 במארס 2002, קרה משהו נורא: אנשי חמאס ביצעו טבח בנתניה. 40 נהרגו, מאות נפצעו. זה היה בליל הסדר. 

הציבור הישראלי התלקח מרוב זעם. שרון השיב מיד שבנסיבות האלה, לא יחשוב אפילו על היוזמה הערבית. לא חשוב שהזוועה בוצעה על-ידי חמאס דווקא כדי לחבל ביוזמה הסעודית ולחתור תחת מעמדו של ערפאת, שתמך בה. שרון, בדרך השקר הרגילה שלו, האשים את ערפאת בפיגוע, ובזה נגמר העניין. 

בצורה מוזרה – ואולי לא כל כך מוזרה – קרה השבוע משהו דומה מאוד. ביום שבו פורסמה היוזמה הערבית המשודרגת, צעיר פלסטיני הרג מתנחל בדקירות-סכין בצומת תפוח – היהודי הראשון שנהרג בגדה מזה שנה וחצי. 

הקורבן, אביתר בורובסקי, היה בן 31 ואב לחמישה ילדים, כמקובל אצל החרדים. הוא היה תושב של ההתנחלות יצהר, ליד שכם, שהיא אולי ההתנחלות הכהניסטית ביותר בגדה כולה. בורובסקי נראה כארכי-טיפוס של מתנחל אידיאולוגי: בלונדי, מזוקן, בעל חזות מזרח-אירופית, פאות ארוכות וכיפה צבעונית גדולה. המפגע, תושב טול כרם, נורה ונפצע קשה, ושוכב מאז בבית-חולים ישראלי. 

לפני הפיגוע עמל נתניהו קשה כדי לנסח הודעה שתדחה את היוזמה הערבית מבלי לפגוע באמריקנים. אחרי הפיגוע, הוא החליט שאין בכך צורך. הצעיר הפלסטיני עשה את מלאכתו. כדברי התלמוד: צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים. 

שרת המשפטים, ציפי ליבני, הממונה על המשא-ומתן (שאינו קיים) עם הפלסטינים, ונשיא המדינה, שמעון פרס, קיבלו את היוזמה הערבית בברכה רפה. אך השפעת ליבני בממשלה שואפת לאפס, ופרס, גם לו אין כל השפעה. 

שום דבר לא זז, מלבד מפעל ההתנחלויות 

אם מאמין שר-החוץ האמריקני שהוא יכול לקדם בעדינות את ממשלתנו לעבר "משא-ומתן משמעותי" עם הפלסטינים, הוא משלה את עצמו. אם אינו מאמין בזה, הוא משלה את הזולת.

לא היה משא-ומתן רציני עם הפלסטינים מאז שחזר אהוד ברק מקמפ דייוויד ונופף בסיסמה "אין לנו פרטנר לשלום". כך הרס את מחנה-השלום הישראלי והעלה את אריאל שרון לשלטון. 

גם לפני כן לא היה משא-ומתן אמיתי. יצחק שמיר הודה שהיה מוכן לנהל משא-ומתן במשך עשרות שנים (שמיר, אגב, הכריז גם שטוב לשקר למען המולדת). 

מסמכים נוסחו וצברו אבק. ועידות צולמו ונשכחו. הסכמים נחתמו ולא שינו דבר. שום דבר לא זז. שום דבר, מלבד מפעל ההתנחלויות. 

מדוע? איך יכול מישהו להאמין שמכאן והלאה הכול יהיה לגמרי אחרת? 

ג'ון קרי ייחלץ עוד מלים אחדות מהערבים. ועוד הבטחות אחדות מפי נתניהו. אולי תהיה אפילו פתיחה חגיגית של סיבוב חדש של המשא והמתן. זה יהיה ניצחון גדול לנשיא אובמה ולקרי. 

אבל שום דבר לא ישתנה. המשא והמתן פשוט יימשך. ויימשך. ויימשך. 

אותן הסיבות שמנעו תנועה בעבר ימנעו תנועה גם בעתיד. אלא אם כן… 

אלא אם כן יתפוס אובמה את השור בקרניו – דבר שהוא מאוד-מאוד לא רוצה לעשות. 

קרני השור הן קרני הדילמה שעליהן יושבת ישראל. זוהי הבחירה ההיסטורית העומדת לפנינו: ארץ-ישראל השלמה או שלום. 

השלום, כל שלום שאפשר להעלות על הדעת, וגם השלום המונח בבסיס היוזמה הערבית, פירושו נסיגת ישראל מהשטחים הפלסטיניים הכבושים והקמתה של מדינת-פלסטין בגדה המערבית וברצועת עזה, מדינה שבירתה מזרח ירושלים. בלי "אם", בלי "אבל", בלי "אולי". 

ההפך מהשלום הוא שלטון ישראל על כל הארץ מן הים עד הנהר, בצורה זו או אחרת (באחרונה אימצו לעצמם כמה אנשי-שלום ישראליים מיואשים את הפיתרון הזה, בתקווה האבסורדית שישראל הגדולה תעניק לערבים שוויון).

אם יש לנשיא אובמה הרצון והכוח לכפות על ממשלת ישראל לקבל את ההחלטה ההיסטורית ולבחור בשלום, גם במחיר פוליטי יקר לנשיא, כי אז עליו להמשיך. 

אם אין לנשיא אובמה הרצון והכוח, כל מאמץ-השלום הגדול הזה אינו אלא תרגיל של רמייה. אנשים הגונים לא צריכים לנהוג כך. 

במקרה זה עליו להתייצב מול שני הצדדים ומול העולם ולהגיד להם:

לא, אני לא יכול! 

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת אורי אבנרי"]

1 Comment

  1. שמוליק מרזל
    9 במאי 2013 @ 17:33

    ישראל תקפה גם את סוריה, בתקווה לקעקע את יוזמת השלום הערבית.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן