היא מזמינה אותו להצטרף, ואני שורף אותה בעיניים. היא מכבה אותי בנימוס ובקלות. לא מספיק שהוא דופק אותי, אני עוד מכין לו אוכל. מאת דורון דרומי
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
בשעות הצהריים הוא מכין לעצמו בראנץ' מפואר, ואני חושב שאת מנת האנרגיה שקיבל מגבינה, ביצה, עגבניה ולחם הוא בטוח ינצל לנסיעה הביתה. זהו, שלא. לילה בלי?
מאת דורון דרומי
הנה בא סופשבוע, ויש לי בית ריק. השותף לא נשאר שבת בדירה אפילו פעם אחת מאז שאנחנו גרים ביחד. הוא תמיד חוזר למרכז – להורים לחברים ולפאבים.
אנחנו עושים תוכניות, מה נקנה, מה נשתה, מה נאכל ומה נראה.
בחמישי בערב אנחנו הולכים לישון יחסית מוקדם, השותף תמיד נעלם גם ככה רק בשישי בבוקר, אז אין למה להישאר ערים. אנחנו עייפים משבוע ארוך של לימודים ועבודה, ועדיף לשמור את האנרגיות לשישבת.
בשישי אכן עושים קניות, סידורים ובישולים. השותף משום מה נשאר בבית. יש קצת גשם ולא כיף לנהוג, אני חושב שהוא בטח יילך מאוחר יותר.
בשעות הצהריים הוא מכין לעצמו בראנץ' מפואר, ואני חושב שאת מנת האנרגיה שקיבל מגבינה, ביצה, עגבניה ולחם הוא בטוח ינצל לנסיעה הביתה, למרכז. לעצמי אני חושב – אפילו שלא ישטוף כלים, אין בעיה, גם ככה הוא אף פעם לא שוטף. רק שיילך כבר.
הוא לא הולך!
היא מזמינה אותו להצטרף, ואני שורף אותה בעיניים
אחר הצהריים ולקראת כניסת השבת מעט השמש שהיתה נעלמת ואנחנו בחדר. לא עושים כלום, מקסימום ליטוף. הוא עדיין בבית, וארוחת השבת בפתח. קוצצים, מקלפים, חותכים ממליחים – והוא עדיין פה. היא מזמינה אותו להצטרף, ואני שורף אותה בעיניים. היא מכבה אותי בנימוס ובקלות. לא מספיק שהוא דופק אותי, אני עוד מכין לו אוכל – אני חושב לעצמי ולא משתף אותה. אולי אחרי האוכל הוא יילך, ייצא לאיזה פאב בעיר הגדולה, אני מנסה למצוא פרצה במה שאני יודע שכבר לא יקרה.
היא חושבת אולי לנסוע הביתה, כי לא נעים שהוא פה. אני חושב לנסוע אליה, אבל זה לא ממש אפשרי. בינתיים מישהי באה אליו, בפעם הראשונה בהיסטוריה של חיינו המשותפים, ואני לא מבין איך הוא יהיה עם מישהי הלילה ואני לא. אנחנו נכנסים לחדר כדי להימנע מהם.
באמת שנהנינו לדבר בלי טלוויזיה ברקע, בלי מוזיקה בשטח, בלי קפה וסיגריה.
בסוף גם נכנענו לעצמנו. משתדלים להיות בשקט.
לילה עם!