דפני ליף,

אנחנו לא חברים. מעולם לא נפגשנו. אני יודע עליך הרבה. את, ככל הנראה, מעולם לא נתקלת בשמי. על כן, גדולים הסיכויים שלא תקראי את הדברים האלה. ובכל זאת אכתוב, כפי שאמר אחד מגדולי רוח במאה התשע-עשרה בעת מחלוקת שבה נועד להפסיד: "אמרתי ואת נשמתי הצלתי". הוא לא האמין בתשועת הנשמות וגם אני רחוק מכך. אבל למרות השנים הרבות שחלפו מאז מותו לא חדלים לדבר בו, במיוחד מאז שפרץ המשבר הכלכלי האחרון.

איני משווה עצמי לאותה דמות גדולה. כאזרח ישראל נמניתי עם תומכייך למן הרגע הראשון שבו פרצת אל הבמה הציבורית. הבעתי זאת בכתב ובעל פה בכל מקום אפשרי. עשיתי זאת בישראל וגם על במות בחוץ לארץ. התמדתי בשורותייך ונלחמתי בכל כוחי על הרעיונות שייצגת בעיקר בשעות הקשות, כשאמצעי התקשורת ו"חברייך" ו"חברותייך" מרחו אותך בזפת ונוצות ורצו לסלק אותך מהעיר. נהגתי כך מכיוון שהייתי משוכנע שאת הצעירה בשנים ובמעש, למרות מספר טעויות קשות, עשית דבר אמיץ ונחוש מאין כמוהו. מעטים כמותו, אם בכלל, נעשו בארץ הזו מיום היווסדה.

למרבה הצער, דפני ליף, אירועי קיץ 2011, שזכו אמנם לכמה הישגים "תודעתיים", היו בסופו של דבר כישלון חרוץ. הביטוי המובהק ביותר לכך הוא הקמת ממשלת נתניהו הנוכחית ומינוי יאיר לפיד כשר אוצר. אחת הסיבות המרכזיות להחמצה הייתה הטעות הקולוסאלית, שלך ושל חברותייך, כשהגדרתן את תנועת המחאה למן ימיה הראשונים כ"א-פוליטית". התנהגתם כאילו המונח "פוליטי" לקוח מאוצר המילים הפורנוגרפי, ושיש להגן על "ילדי הגן" מפניו. כהיסטוריון, הרשי לי לומר לך: אין דבר כזה מחאה ופעולה חברתית, מכל סוג שהוא, שאינן פוליטיות. זאת הבינה מיד מירי רגב וזאת לומד כל סטודנט שנה א' במדעי החברה בחמש הדקות הראשונות של השיעור הראשון. כך, בעטיה של ההתכחשות להיבטים ולהקשרים הפוליטיים המובהקים, אותה תופעה מדהימה, שאת היית הכוח המניע שלה, יצאה לדרך מלכתחילה מסורסת וחסרת תכלית אמיתית.

הכישלון, אם כן, היה כתוב כבר על האוהל הראשון שאת, דפני ליף, הצבת בשדרה.

עתה, לאחר שנודעו קווי המתאר של התקציב, נערכים כאן לסיבוב שני. ואת, אתמול בערב, יצאת שוב בקביעה הנואלת וחסרת השחר שזו מחאה לא פוליטית! אנא, למדי דבר וחצי דבר מניסיון העבר שלך. יתר על כן, למדי משהו מאחיותייך ואחייך הבכורים, שהקדימו אותך בחודשיים: תנועת המחאה, או "הזועמים" בספרד, שנטו את אוהליהם בפוארטה דל סול במדריד ב- 15 במאי. הם מלכתחילה הגדירו את מאבקם כמעשה פוליטי מובהק, וזו אחת הסיבות העיקריות לכך שתנועה זו לא דעכה ליום אחד בארץ הזו. היא החליפה צורות ונעשתה לפדרציה של ארגונים חברתיים, איגודים מקצועיים, תנועות פוליטיות. מאורגנים בה חסרי דיור, נפגעי משכנתאות, מורים, רופאים, עורכי דין, שופטים [כן!], פועלים, אנשי צווארון לבן ומובטלים. התנועה הזו חיה ובועטת, וזה שנתיים היא ממלאת תפקיד מרכזי בחיים החברתיים-כלכליים של ספרד.

ההבדל בין תנועת המחאה הישראלית לזו הספרדית ניכר גם בתגובה אליהן. אמת ונכון, המשטרה וחלק ניכר מאמצעי התקשורת מנסים להכפיש את שמך ואת שמות חבריך, וגם להעניש אתכם על שהעזתם למחות. בספרד נעשה הדבר בחומרה רבה לאין שיעור: נציגי השלטון מכנים את אנשי תנועות המחאה טרוריסטים ונאצים [כך!], מחזיקים אותם במאסר ממושך [חודשים!], דיכוי המשטרה אלים ביותר [אישה צעירה בברצלונה איבדה את עינה מירי שוטרים] ובשעה שאת דמות מבוקשת ברדיו ובטלוויזיה הישראליים, מונעים מהם גישה אל אמצעי התקשורת. ההבדל ברור: "הזועמים" בספרד מציגים באמת אלטרנטיבות פוליטיות לשלטון. הוא חושש, ובצדק.

אתמול בערב, כשאת שבת אל המנטרה של ה"א-פוליטיות", השתלטו הסטודנטים של אוניברסיטת מדריד על המוסד. הבוקר נפתחה ברחבי ספרד שביתה כללית של כל מערכות החינוך: מהיסודי ועד לאוניברסיטאות. הדבר נעשה תוך שיתוף פעולה פוליטי [!] בין ארגוני המחאה, מורים, תלמידים, מרצים, סטודנטים והורים, במפורש על מנת להשיג מטרות פוליטיות. זאת ההצהרה וזו הכוונה.

האם תתעלמי שוב, דפני, כמו ב- 2011, מהעובדה שצדק חברתי אינו ניתן לחלוקה, והוא זכות אנושית בסיסית גם של הפלסטינים תושבי השטחים הכבושים, בדיוק כמו של כל אחד מאזרחי ישראל? האם תתעלמי [מסיבות של נוחות "פוליטית"] מהמיליארדים הנשפכים בהתנחלויות שאין להן תכלית אלא גזל רכוש הפלסטינים, רמיסת כבודם האישי והלאומי והרס מדינת ישראל? האם תפצלי שוב את התנועה הזו ותעקרי אותה מרוחה ומנשמתה הפוליטית, כאילו היא חתולת בית?

אם כך תעשי בסיבוב הזה, הרי שההיסטוריה, זו שרשמה על שמך את זכות ההנעה הראשונה של תנועת המחאה שלנו, היא תתלה בך גם את כישלונה החרוץ.

פרופסור רון ברקאי חי בספרד ומכיר מקרוב את המתרחש בתנועות המחאה בארץ זו