אמיו גרקו הרקדן ופרנק קרווצ'ק הפסנתרן והמוזיקאי חוצים את גבולות המחול והנגינה בכל מיני דרכים, אפשריות ובלתי אפשריות, ובעיקר – מפתיעות ובלתי מוכרות. השניים הופיעו ביצירה "הפאסיון בשניים" במרכז סוזן דלל בת"א במסגרת פסטיבל תל אביב דאנס 2013.

נגינת ה"מתיאוס פסיון" של באך מלווה את הקטעים השונים שאנו חוזים בהם במופע ייחודי זה, ומאפשרים הצגה של מנעד רחב מאוד של רגשות, תחושות, כמיהות ואכזבות. גרקו המוכשר הוא לא פחות שחקן מרקדן. הוא משתמש בגופו, בפניו, באביזרים. הוא מושיב קהל על הבמה, משתף אותו במופע בצורה שלעתים מרתיעה ומאיימת. הוא מלטף וחוצה גבולות של טריטוריה.

גרקו משתתף ביצירת המוזיקה בעוד שהוא משתף את קרווצ'ק ביצירת המחול. אמנם גרקו רחוק מלהיות נגן (לפחות לפי ביצועיו) כפי שקרווצ'ק רחוק מלהיות רקדן, אך הם משתפים פעולה ביצירת משהו חדש, אחר, מרתק שמוליך למחשבה, שלא צריך להיות מומחה בכל תחום כדי להפיק משהו חדש ואחר, מלהיב ומפרה. באמנות כמו בחיים, גם עשייה בלתי מושלמת יכולה להביא לתוצאות מפעימות, ובמיוחד כשעשייה זאת היא שיתוף פעולה שנעשה מתוך התלהבות, אינטימיות וקבלה הדדית.

גרקו פושט ולובש צורה כפי שהוא פושט את בגדיו, חליפה כסופה מזעזעת, שמשירה נצנצנים בתוך משחק של הגוף תחת אורות משתנים, בעוד שהוא עצמו לוגם משקאות מבקבוקים צבעוניים ומתיז מפיו את הנוזלים לכל הכיוונים. הוא מתפשט עד לתחתוניו כמו נחש שמשיל את עורו כדי להפוך למשהו אחר. מטמורפוזה. הוא הופך לליצן, שהוא לעתים מצחיק ושמח ולעתים עצוב, וכל הזמן הוא משתמש בגוף בדרכים חדשות ובלתי מוכרות.

יש לגרקו דרך להציג את הכול בצורה שהיא גם רצינית וגם מבדחת. אנחנו חושבים על משמעויות ועל מהות הרגשות, החיים והעולם, בעוד שאנחנו צוחקים מתעלוליו (אלא אם אנחנו יושבים על הבמה, אז אנחנו יכולים ליפול קרבן לתעלוליו, במיוחד אם אין לנו מספיק חוש הומור).

לסיום, מכסה האמן את הפסנתרן והפסנתר, לאחר שהוא אומר "אני צריך ללכת", כי כן, אחת מצורות התקשורת שלו עם קהלו היא על ידי דיבור. ואז, בקול ענות חלושה, מבקש מרעהו לנגן. כשלא נשמעת מוזיקה, הוא מכסה גם את עצמו, ונעלם. אנלוגיה למוות? לחידלון? אפשר כך, ואפשר גם פשוט, שכל דבר, אפילו הוא יוצא דופן, מפעים או מבהיל, צריך להסתיים. עדיף בצורה שונה ואחרת ככל האפשר.