"את החנות פתחתי בשנת 2008, כשהייתה פה תנועת קונים ערה. היו אז הרבה תיירים. שמחתי לבוא לפתוח את החנות, ליצור ולמכור. בשנתיים האחרונות אני מוכרת ב-50% פחות. יש ימים שאפילו אני לא חוזרת הביתה עם 100 שקלים.
אני סוגרת את החנות מוקדם. עומדים אנשים,מציצים בחלון הראווה אך לא נכנסים. יש ימים שאין בכלל תנועה של אנשים. לפעמים יש קבוצה של תיירים. אך ישראלים לא נראים בכלל בשטח. זה מצב די מדכא. בכל שנה, כשמחדשים את החוזה מעלים לנו ב-15% את שכר הדירה. זה יקר וכשאין מכירות אנחנו בnלכוד".
"בשכנות אליי יש גם חנות שמלות ערב. היא בקושי מוכרת שמלה בשבוע, והיא הכריזה שהיא רוצה למכור את דמי הפינוי. דמי פינוי זה שהשוכר מפנה את מקומו ואחר בא במקומו וממשיך את השכירות באותו סכום שנקבע בתחילת החוזה, ואז המפנה מבקש סכום נכבד כדי שלא יהיה בהפסד. חניות סגורות שאת רואה אלה חנויות שלא הצליחו למכור את דמי הפינוי שלהן והן נשארו עד גמר החוזה".
לידה, בשכנות, יש חנות נעלים. גם הוא מתלונן שהמכירות שלו ירדו ב-50% ושכר הדירה בשמים. כל יום הוא מתפלל שישרוד עד סוף החודש. בעלת חנות האביזרים בונה על הקיץ שאולי יביא תנועה של קונים, ובונה במיוחד על התיריים, ואחרי זה גם היא תסגור את החנות.
גם בשינקין יש תנועת עזיבה של בעלי עסקים. החנויות ריקות. הרחוב גדול פחות והמראה די עצוב: כל חנות שלישית סגורה ועליה שלט להשכרה. פעם הרחוב היה שוקק חיים, הייתה תנועה ערה של קונים. היום רק בתי הקפה מלאים וחניות יד שנייה עוד סוגרות קופה. אנשים שגרים באזור אומרים שהוא כבר אינו סואן כפי שהיה פעם, ואם חנות נסגרת אז רק חנות לממכר למזון נפתחות והן היחידות שמבוקשות ומחזיקות מעמד.