הידיעה על מותו של פתרון שתי המדינות – מוגזמת

זה כבר הפך לטרנד אינטלקטואלי. מי שמגן על פיתרון שתי המדינות נראה זקן, מיושן, שריד מתקופה שחלפה. מי שמניף את דגל "פיתרון המדינה האחת" מעיד על עצמו שהוא צעיר, מגניב, "קול". בפועל זה רק מדגים את המחזוריות של הרעיונות. ההיסטוריה אינה מכירה את עקרון אי ההפיכות. אימפריות קמות ונופלות. תרבויות פורחות וקמלות. כך גם משטרים חברתיים וכלכליים. רק המוות הוא בלתי הפיך

הידיעה על מותו של פתרון שתי המדינות – מוגזמת

זה כבר הפך לטרנד אינטלקטואלי. מי שמגן על פיתרון שתי המדינות נראה זקן, מיושן, שריד מתקופה שחלפה. מי שמניף את דגל "פיתרון המדינה האחת" מעיד על עצמו שהוא צעיר, מגניב, "קול". בפועל זה רק מדגים את המחזוריות של הרעיונות. ההיסטוריה אינה מכירה את עקרון אי ההפיכות. אימפריות קמות ונופלות. תרבויות פורחות וקמלות. כך גם משטרים חברתיים וכלכליים. רק המוות הוא בלתי הפיך

אורי אבנרי (צילמה: ציפי מנשה)
אורי אבנרי (צילמה: ציפי מנשה)

"פיתרון שתי המדינות מת!" – כל-כך הרבה פרשנים חזרו באחרונה כל-כך הרבה פעמים על המנטרה הזאת, עד שנדמה שהיא צריכה להיות נכונה. 

ובכן, היא לא. 

היא מזכירה את אמרתו המפורסמת של מרק טוויין: "הידיעה על מותי הייתה מוגזמת".

זה כבר הפך לטרנד אינטלקטואלי. מי שמגן על פיתרון שתי המדינות נראה זקן, מיושן, שריד מתקופה שחלפה. מי שמניף את דגל "פיתרון המדינה האחת" מעיד על עצמו שהוא צעיר, מגניב, "קול".

בפועל זה רק מדגים את המחזוריות של הרעיונות. כשהכרזנו בראשית 1949, בשלהי מלחמת תש"ח, שהתשובה היחידה למצב החדש היא הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, כבר היה ל"פיתרון המדינה האחת" זקן ארוך. 

הרעיון של "מדינה דו-לאומיות" היה באופנה בשנות ה-30 של המאה שעברה. תומכיו העיקריים היו אינטלקטואלים בעלי רצון טוב, רבים מהם מאורות של האוניברסיטה העברית החדשה, כגון יהודה לייב מאגנס ומרטין בובר. הם תוגברו על-ידי מפלגת השומר הצעיר (לימים מפ"ם).  

הרעיון לא קרם עור וגידים ולא התרומם מעולם מהקרקע. הערבים האמינו שזהו טכסיס מחוכם חדש של היהודים. הדו-לאומיות הייתה מבוססת על העיקרון של שוויון בין שתי האוכלוסיות בארץ – 50% יהודים, 50% ערבים. מכיוון שהיהודים היו אז רחוקים ממחצית האוכלוסייה, צדקו הערבים בחשדותיהם. 

מהצד היהודי, הרעיון נראה מגוחך. תמצית הציונות הייתה להקים מדינה, שבה יהיו היהודים אדונים לגורלם, ואם אפשר – בכל ארץ ישראל. 

בזמן ההוא, איש לא דיבר על "פיתרון המדינה האחת", מכיוון שכבר הייתה קיימת מדינה אחת – מדינת פלשתינה (א"י), בשליטת הבריטים. ה"פיתרון" נקרא "מדינה דו-לאומית" והוא מת ב-1948, מבלי ששפכו עליו דמעות. 

אביו היה הכיבוש, ואמו הייתה הייאוש 

מה גרם לתקומה המופלאה של רעיון זה? 

התחדשות הרעיון לא באה בעקבות אהבה חדשה שנולדה בין שני העמים. אילו קרה כדבר הזה, זה היה נהדר, ממש נס מהשמיים. אילו גילו הישראלים והפלסטינים לפתע את הערכים המשותפים שלהם, את השורשים המשותפים של ההיסטוריה ושל השפות שלהם, את אהבתם המשותפת לארץ – האם זו לא הייתה אחרית הימים? 

אך למרבה הצער, "פיתרון המדינה האחת" לא נולד מתוך נישואי אהבה. אביו היה הכיבוש, ואמו הייתה הייאוש. 

הכיבוש  יצר, למעשה, מדינה אחת בכול השטח שבין הים והירדן. מדינה של דיכוי אכזרי, שבה מחצית האוכלוסייה (או קצת פחות) שוללת מהמחצית השנייה את כל הזכויות – זכויות אדם, זכויות כלכליות וזכויות פוליטיות. ההתנחלויות היהודיות מתרחבות, וכל יום מביא עימו סיפורים חדשים של התנכלויות לפלסטינים. 

הרבה אנשים טובים איבדו כו תקווה – גם בצד הישראלי וגם בצד הפלסטיני. אך אובדן תקווה אינו מדרבן לפעולה. הוא מטפח כניעה, אדישות וחוסר מעש. 

כמה מתנחלים דרושים כדי לקבוע "אי הפיכות"? 

הבה נחזור לנקודת התחלה. "פיתרון שתי המדינות מת". איך? למה? מי אומר? בהתאם לאילו מדדים מדעיים הונפקה תעודת הפטירה? 

בדרך כלל מביאים כהוכחה את ריבוי ההתנחלויות. כבר בשנות ה-80 של המאה הקודמת הכריז מירון בנבנישתי, היסטוריון מכובד, שהמצב הפך עכשיו ל"בלתי הפיך". אז הגיע מספר המתנחלים ל-100 אלף, פחות או יותר (מלבד המשתכנים במזרח-ירושלים, המהווים על פי הסכמה כללית סוגיה נפרדת). עכשיו טוענים המתנחלים שמספרם הגיע ל-300 אלף. כמה מתנחלים דרושים כדי לקבוע "אי הפיכות"? 100, 300, 500, 800 אלף? 

ההיסטוריה אינה מכירה את עקרון אי ההפיכות. אימפריות קמות ונופלות. תרבויות פורחות וקמלות. כך גם משטרים חברתיים וכלכליים. רק המוות הוא בלתי הפיך. 

אני יכול לחשוב על תריסר דרכים שונות לפיתרון בעיית ההתנחלויות – החל בגירוש בכוח, דרך חילופי שטחים וכלה בהתאזרחות במדינה הפלסטינית. מי האמין בשעתו שניתן לסלק את ההתנחלויות בפתחת רפיח בכזו קלות? מי האמין שפינוי ההתנחלויות ברצועת עזה יהפוך לפארסה לאומית? 

בסופו של דבר תיפתר הבעיה על-ידי ערבוב של שיטות אחדות, בהתאם לנסיבות. 

כל הבעיות הענקיות ניתנות לפיתרון – אם יש רצון. חוסר הרצון הוא הוא הבעיה האמיתית. 

המצדדים בפיתרון של מדינה אחת מתבססים על הניסיון של דרום-אפריקה. לדעתם, ישראל היא מדינת אפרטהייד, ועל כן גם הפיתרון יהיה דומה לזה שהושג שם. 

המצב בשטחים הכבושים, ובמידה מסוימת גם בישראל עצמה, אכן דומה מאוד למשטר האפרטהייד. יש הצדקה רבה להעלות בוויכוח הפוליטי את דוגמת האפרטהייד. אך למעשה יש מעט מאוד דמיון בין שתי הארצות – אם בכלל. 

ראש הממשלה דוד בן-גוריון, רעייתו פולה והרמטכ"ל מגיעים לטקס נטיעות בט"ו בשבט בשער-הגיא , ט"ו בשבט 1949 (צילום: אתר הכנסת)

דויד בן-גוריון נתן פעם עצה לשליטים הלבנים של דרום-אפריקה: חלוקה. רכזו את האוכלוסייה הלבנה בדרום, באזור כף התקווה הטובה, והשאירו את שאר הארץ לשחורים. אך שני הצדדים בדרום-אפריקה דחו את הרעיון בשאט נפש. שניהם דגלו בארץ אחת, מאוחדת. 

שני העמים בדרום-אפריקה דיברו את אותן השפות, האמינו באותה הדת, עבדו באותה הכלכלה. המאבק היה על משטר האדונים-עבדים, שבו שיעבד מיעוט קטן את הרוב הגדול. 

שום דבר מכל זה אינו נכון לגבי הארץ שלנו. כאן יש לנו שתי אומות, שתיים (ובעצם שלוש) דתות, שתי תרבויות, שתי כלכלות שונות לגמרי. 

הנחה מוטעית מובילה למסקנות מוטעות. אחת מהן היא שניתן להכניע את ישראל, כמו את משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה, באמצעות חרם בינלאומי. לגבי דרום-אפריקה זוהי טענה אימפריאליסטית ופטרונית. החרם העולמי היה מוסרי וחשוב, אך לא הוא הביא לניצחון. האפריקנים עצמם הם שהביסו את המשטר המרושע באמצעות שביתות והתקוממויות אמיצות. מספר אידיאליסטים לבנים מקומיים עזרו להם בכך. 

אני אופטימיסט, ואני מקווה שבסופו של דבר הישראלים היהודים והפלסטינים הערבים יהפכו לאומות-אחיות, שיחיו זו בצד זו בהרמוניה. אך כדי להגיע למצב זה הן צריכות קודם כל לחיות בשלום בשתי מדינות שכנות, שהגבול ביניהן פתוח. 

המאבק בהתנחלויות הוא חיוני למאבק על השלום 

האנשים הדוגלים עכשיו ב"פיתרון המדינה האחת" הם אידיאליסטים. אך הם גורמים לנזק רב. ולא רק מפני שהם מוציאים את עצמם וגם אחרים מהמאבק על הפיתרון היחידי שהוא מציאותי. 

אם אנחנו עומדים לחיות במדינה אחת, אין טעם להילחם בהתנחלויות. אם חיפה ורמאללה יהיו באותה המדינה, מה ההבדל בין התנחלות ליד חיפה והתנחלות ליד רמאללה? אך המאבק בהתנחלויות הוא חיוני. זהו שדה-הקרב העיקרי במאבק על השלום. 

עד כמה שזה מוזר, המדינה-האחת היא המטרה המשותפת של הימין הציוני הקיצוני והשמאל האנטי-ציוני הקיצוני. ומכוון שהימין חזק לאין שיעור, השמאל הוא העוזר לימין, ולא להיפך. 

בתיאוריה זה בסדר, מפני שתומכי המדינה האחת משמאל מאמינים שהימין מכשיר את הקרקע לגן-העדן העתיד לקום. הימין מאחד את הארץ ושם קץ לאפשרות של הקמת מדינה פלסטינית. הוא יטיל על הפלסטינים את כל זוועות האפרטהייד – והרבה יותר, מכיוון שהגזענים בדרום-אפריקה לא חלמו על גירוש השחורים. אך בעתיד – אולי בעוד כמה עשורים בלבד – העולם יכריח את ישראל רבתי להעניק לפלסטינים זכויות מלאות, וישראל תהפוך לפלסטין. 

כך אומרת התיאוריה. על פיה, כאשר מקים הימין מדינה אחת, הוא דומה לחמורו של משיח. 

זוהי תיאוריה יפה, אך מי יערוב לנו שזה מה שיקרה במציאות? ולפני שיגיע השלב הסופי המאושר, מה יקרה בינתיים לעם הפלסטיני? 

ואגב, מי יכריח את שליטי ישראל רבתי לקבל את תכתיב דעת-הקהל העולמית? אם ממשלת ישראל מסרבת היום להיכנע לדעת-הקהל העולמית ולאפשר לפלסטינים להקים את מדינתם ב-28% מאדמת פלסטין ההיסטורית, מדוע שתיכנע לדעת-הקהל העולמית בעתיד ותגשים רעיון שפירושו פירוק מדינת ישראל? 

כאשר מדברים על תהליך שיימשך לכול הפחות 50 שנה, מי יודע מה יקרה בינתיים? אילו שינויים יחולו בעולם? אילו מלחמות ואסונות יסיחו את הדעת מהעניין הפלסטיני? 

האם מוכן מישהו להמר על גורל עמו למען תיאוריה כל כך מרחיקת לכת? 

האם יהודים ישראלים וערבים פלסטינים ישרתו באותו הצבא? 

אם נניח לרגע שפיתרון המדינה האחת יתגשם באמת, איך המדינה הזאת תתפקד? האם יהודים ישראלים וערבים פלסטינים ישרתו באותו הצבא, ישלמו את אותם המסים, יצייתו לאותם החוקים, יפעלו ביחד באותן המפלגות? האם ישתלבו מבחינה חברתית? או שמא תשקע המדינה במלחמת-אזרחים מתמדת? 

עמים אחרים גילו שאינם מסוגלים לחיות ביחד במדינה אחת. ברית-המועצות התפרקה. כך גם יוגוסלביה. וסרביה. וצ'כוסלובקיה. וקפריסין. וסודאן. הסקוטים רוצים לפרוש מהממלכה המאוחדת. כך גם הבסקים והקטלונים מספרד. הצרפתים בקנדה והפלמים בבלגיה מתנדנדים. עד כמה שאני יודע, אין אף דוגמה אחת ב-50 השנים האחרונות שבה הביעו שני עמים את רצונם לחיות ביחד. 

הייאוש יכול להיות נוח ומפתה. אבל הייאוש אינו פיתרון. 

פיתרון שתי המדינות לא מת. הוא לא יכול למות, מפני שזהו הפיתרון היחיד שיש.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת אורי אבנרי"]

הלקח של פקיסטאן

 הערה: בניגוד למנהגי, אני שולח תוספת למאמר על "פיתרון" המדינה האחת. זו תגובה של גברת נכבדה מהעיר לאהור בפקיסטאן, שהיא קוראת נאמנה מזה זמן רב. כדאי מאוד לקרוא את דבריה. למרות ההבדל העצום בין שתי המדינות מבחינת הגודל וההיסטוריה, יש דמיון מסוים ביניהן. פקיסטאן וישראל נולדו באותו הזמן (1947/8), שתיהן על בסיס דתי-לאומי ("הרפובליקה האסלאמית פקיסטאן" מול "מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית"), שתיהן נולדו אחרי חלוקה שהובילה למלחמה קשה וגירושים המוניים. אמנם, בהבדל קטן, בין שני חלקי פקיסטאן לא הייתה רציפות גיאוגרפית.

להלן התגובה:

היום נערכות בפקיסטאן בחירות לאסיפה הלאומית ולארבע המועצות המחוזיות. אלה הן הבחירות הגדולות ביותר בתולדות פקיסטאן, מספר בעלי זכות-הבחירה מגיע ל-85 מיליון. ההשתתפות עצומה ומפתיעה. חרף איומי הטליבאן יש בקלפיות יש תורים ארוכים של בוחרים, ובכללם נשים. העם הפקיסטאני דחה שוב את הטרור ואת כל צורות הממשל הבלתי-דמוקרטיות.

אדוני, אתה צודק בהחלט בטענתך שמשטרים דו-לאומיים, המבוססים על שוויון מספרי,  אינם מתפקדים. אין שום אפשרות ששתי קבוצות (אפילו שהן בנות דת אחת) יחיו ביחד.

אנחנו, הפקיסטאנים המסכנים, שברנו את מדינתנו לשני חלקים כשעסקנו בניסיונות חסרי-שחר כאלה. החוקה משנת 1956 כוננה שוויון בין פקיסטאן המערבית ופקיסטאן המזרחית. קראו לזה "יחידה אחת", ולפיה כל פקיסטאן המערבית (היא פקיסטאן של היום) הפכה למחוז אחד, וכל פקיסטאן המזרחית (בנגלדש של היום) הוכרזה גם היא כמחוז אחד. שתיהן זכו במספר שווה במועצה הלאומית. אך למעשה הייתה אוכלוסיית המחוז המזרחי גדולה מזו של כל המחוז המערבי.

זה לא הצליח, ובפקיסטאן המזרחית גברו ההרגשות הבדלניים. יתר על כן, מצב זה עורר גם שנאה בין המחוזות בפקיסטאן המערבית, ובעיקר במחוז פונג'ב. בסופו של דבר התפרקה פקיסטאן לשתיים, למרות שהאוכלוסייה כולה הייתה מוסלמית.

ההלם של פירוק המדינה כל הספיק כדי לחסום תנועות בדלניות במה שנשאר מפקיסטאן – תוצאה מורעלת של עקרון "היחידה האחת". זאת הייתה הטרגדיה הגדולה ביותר בתולדות פקיסטאן, תבוסה וחרפה.

אני מבקשת ממך להזכיר את הדוגמה של פקיסטאן כאשר אתה מגן על פיתרון שתי-המדינות. זוהי עובדה היסטורית, אירוע מהעבר הקרוב (1971).

התוצאה של מודל המדינה האחת עלולה להיות איומה ובלתי-צפויה למי שתומך בה.

3 Comments

  1. יורם
    18 ביולי 2013 @ 18:03

    קראתי את המאמר על אודות אי היתכנות מדינה דו לאומית , אך יש לחלק מהתהיות של אבנרי פתרונות:

    חוקה משותפת- תבטיח זכויות אזרח שוות לכולם, ואפשרויות ניהול עצמי לקבוצות השונות (יהודים חופשיים , יהודים דתיים, מוסלמים, דרוזים ועוד). בית משפט חוקתי יהיה אחראי לאכיפתה.

    קרקעות- חלוקתן תיעשה באופן הוגן בין הקבוצות השונות, על פי צורכי הגידול הטבעי.

    הגירה- תתאפשר על ידי הקבוצות השונות , על חשבון משאביהם והקרקעות המוקצים להם מראש.

    צבא – יכול להישאר צבא יהודי , בפיקוד יהודי , עם פיקוח חוקתי עליו , כך שישמש רק להגנת הגבולות.

    כלכלה- אפשר לתת אטונומיה כלכלית לקבוצות השונות, כך שלא היהודים יצטרכו להחזיק הכלכלה הפלסטינית .

    משפט- גם אוטונומיה משפטית יכולה להיות, עם מערכת משפט נפרדת לכל קבוצה.

    תשתיות- ייבנו במשותף, עם גוף מקצועי משותף שיפעל באופן מקצועי יתאם את פעולות הפיתוח ושימור הסביבה.

  2. מאיר עמור
    16 במאי 2013 @ 16:18

    מאמר מחכים של אורי אבנרי. הדרך למדינה אחת, אם בכלל, כנראה עוברת דרך שתי מדינות, לשתי אומות, עם
    דתות שונות, עם כלכלות אחרות ושאזרחיהן לא מעוניינים להיות ביחד. למציאות האנושית חברתית יש כוח משלה. מי שלא מוכן להתחשב במציאות לוקח על עצמו הימורים לא מבוטלים. מה שברור הוא שהצעות "לפתרון" ש"מסדר הכל" לא עובדות בהיסטוריה. הצעות שכאלה בעיקר עובדות ב"תיאוריה" ולא "בפרקטיקה". על מנת לשכנע שיש מקום וסבירות לפתרון של מדינה אחת, צריך להצביע על אפשרויות קיימות; לא לנגן על אשליות, משאלות לב והזיות. את הדרך למדינה אחת, אם בכלל, צריך להתחיל מהמקום שבו אנו עומדים: שתי מדינות לשתי אומות. פתרון סיכסוכים מותנה ביחס שווה לצדדים, במעמד שווה, ביכולת הגדרה עצמית, בחוקים ברורים וביישומם הנחרץ להתחלת הפתרון, ובמשימות משותפות לעתיד. כיום, אין אף אחד מהמרכיבים הללו בסיכסוך הישראלי פלסטיני. אי אפשר לקפוץ מ"היום" אל "הפתרון". פתרון הסיכסוך הוא שלב ראשוני והוא נמצא בהתחלה. אנחנו לא שם. עדיין. אם בכלל.

  3. דוב בראל
    15 במאי 2013 @ 19:46

    עם החברה המדוכאים והמיואשים עד כדי אבדון רוצים לדבר
    ועל מה ?

אורי אבנרי (צילמה: ציפי מנשה)
אורי אבנרי (צילמה: ציפי מנשה)

"פיתרון שתי המדינות מת!" – כל-כך הרבה פרשנים חזרו באחרונה כל-כך הרבה פעמים על המנטרה הזאת, עד שנדמה שהיא צריכה להיות נכונה. 

ובכן, היא לא. 

היא מזכירה את אמרתו המפורסמת של מרק טוויין: "הידיעה על מותי הייתה מוגזמת".

זה כבר הפך לטרנד אינטלקטואלי. מי שמגן על פיתרון שתי המדינות נראה זקן, מיושן, שריד מתקופה שחלפה. מי שמניף את דגל "פיתרון המדינה האחת" מעיד על עצמו שהוא צעיר, מגניב, "קול".

בפועל זה רק מדגים את המחזוריות של הרעיונות. כשהכרזנו בראשית 1949, בשלהי מלחמת תש"ח, שהתשובה היחידה למצב החדש היא הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, כבר היה ל"פיתרון המדינה האחת" זקן ארוך. 

הרעיון של "מדינה דו-לאומיות" היה באופנה בשנות ה-30 של המאה שעברה. תומכיו העיקריים היו אינטלקטואלים בעלי רצון טוב, רבים מהם מאורות של האוניברסיטה העברית החדשה, כגון יהודה לייב מאגנס ומרטין בובר. הם תוגברו על-ידי מפלגת השומר הצעיר (לימים מפ"ם).  

הרעיון לא קרם עור וגידים ולא התרומם מעולם מהקרקע. הערבים האמינו שזהו טכסיס מחוכם חדש של היהודים. הדו-לאומיות הייתה מבוססת על העיקרון של שוויון בין שתי האוכלוסיות בארץ – 50% יהודים, 50% ערבים. מכיוון שהיהודים היו אז רחוקים ממחצית האוכלוסייה, צדקו הערבים בחשדותיהם. 

מהצד היהודי, הרעיון נראה מגוחך. תמצית הציונות הייתה להקים מדינה, שבה יהיו היהודים אדונים לגורלם, ואם אפשר – בכל ארץ ישראל. 

בזמן ההוא, איש לא דיבר על "פיתרון המדינה האחת", מכיוון שכבר הייתה קיימת מדינה אחת – מדינת פלשתינה (א"י), בשליטת הבריטים. ה"פיתרון" נקרא "מדינה דו-לאומית" והוא מת ב-1948, מבלי ששפכו עליו דמעות. 

אביו היה הכיבוש, ואמו הייתה הייאוש 

מה גרם לתקומה המופלאה של רעיון זה? 

התחדשות הרעיון לא באה בעקבות אהבה חדשה שנולדה בין שני העמים. אילו קרה כדבר הזה, זה היה נהדר, ממש נס מהשמיים. אילו גילו הישראלים והפלסטינים לפתע את הערכים המשותפים שלהם, את השורשים המשותפים של ההיסטוריה ושל השפות שלהם, את אהבתם המשותפת לארץ – האם זו לא הייתה אחרית הימים? 

אך למרבה הצער, "פיתרון המדינה האחת" לא נולד מתוך נישואי אהבה. אביו היה הכיבוש, ואמו הייתה הייאוש. 

הכיבוש  יצר, למעשה, מדינה אחת בכול השטח שבין הים והירדן. מדינה של דיכוי אכזרי, שבה מחצית האוכלוסייה (או קצת פחות) שוללת מהמחצית השנייה את כל הזכויות – זכויות אדם, זכויות כלכליות וזכויות פוליטיות. ההתנחלויות היהודיות מתרחבות, וכל יום מביא עימו סיפורים חדשים של התנכלויות לפלסטינים. 

הרבה אנשים טובים איבדו כו תקווה – גם בצד הישראלי וגם בצד הפלסטיני. אך אובדן תקווה אינו מדרבן לפעולה. הוא מטפח כניעה, אדישות וחוסר מעש. 

כמה מתנחלים דרושים כדי לקבוע "אי הפיכות"? 

הבה נחזור לנקודת התחלה. "פיתרון שתי המדינות מת". איך? למה? מי אומר? בהתאם לאילו מדדים מדעיים הונפקה תעודת הפטירה? 

בדרך כלל מביאים כהוכחה את ריבוי ההתנחלויות. כבר בשנות ה-80 של המאה הקודמת הכריז מירון בנבנישתי, היסטוריון מכובד, שהמצב הפך עכשיו ל"בלתי הפיך". אז הגיע מספר המתנחלים ל-100 אלף, פחות או יותר (מלבד המשתכנים במזרח-ירושלים, המהווים על פי הסכמה כללית סוגיה נפרדת). עכשיו טוענים המתנחלים שמספרם הגיע ל-300 אלף. כמה מתנחלים דרושים כדי לקבוע "אי הפיכות"? 100, 300, 500, 800 אלף? 

ההיסטוריה אינה מכירה את עקרון אי ההפיכות. אימפריות קמות ונופלות. תרבויות פורחות וקמלות. כך גם משטרים חברתיים וכלכליים. רק המוות הוא בלתי הפיך. 

אני יכול לחשוב על תריסר דרכים שונות לפיתרון בעיית ההתנחלויות – החל בגירוש בכוח, דרך חילופי שטחים וכלה בהתאזרחות במדינה הפלסטינית. מי האמין בשעתו שניתן לסלק את ההתנחלויות בפתחת רפיח בכזו קלות? מי האמין שפינוי ההתנחלויות ברצועת עזה יהפוך לפארסה לאומית? 

בסופו של דבר תיפתר הבעיה על-ידי ערבוב של שיטות אחדות, בהתאם לנסיבות. 

כל הבעיות הענקיות ניתנות לפיתרון – אם יש רצון. חוסר הרצון הוא הוא הבעיה האמיתית. 

המצדדים בפיתרון של מדינה אחת מתבססים על הניסיון של דרום-אפריקה. לדעתם, ישראל היא מדינת אפרטהייד, ועל כן גם הפיתרון יהיה דומה לזה שהושג שם. 

המצב בשטחים הכבושים, ובמידה מסוימת גם בישראל עצמה, אכן דומה מאוד למשטר האפרטהייד. יש הצדקה רבה להעלות בוויכוח הפוליטי את דוגמת האפרטהייד. אך למעשה יש מעט מאוד דמיון בין שתי הארצות – אם בכלל. 

ראש הממשלה דוד בן-גוריון, רעייתו פולה והרמטכ"ל מגיעים לטקס נטיעות בט"ו בשבט בשער-הגיא , ט"ו בשבט 1949 (צילום: אתר הכנסת)

דויד בן-גוריון נתן פעם עצה לשליטים הלבנים של דרום-אפריקה: חלוקה. רכזו את האוכלוסייה הלבנה בדרום, באזור כף התקווה הטובה, והשאירו את שאר הארץ לשחורים. אך שני הצדדים בדרום-אפריקה דחו את הרעיון בשאט נפש. שניהם דגלו בארץ אחת, מאוחדת. 

שני העמים בדרום-אפריקה דיברו את אותן השפות, האמינו באותה הדת, עבדו באותה הכלכלה. המאבק היה על משטר האדונים-עבדים, שבו שיעבד מיעוט קטן את הרוב הגדול. 

שום דבר מכל זה אינו נכון לגבי הארץ שלנו. כאן יש לנו שתי אומות, שתיים (ובעצם שלוש) דתות, שתי תרבויות, שתי כלכלות שונות לגמרי. 

הנחה מוטעית מובילה למסקנות מוטעות. אחת מהן היא שניתן להכניע את ישראל, כמו את משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה, באמצעות חרם בינלאומי. לגבי דרום-אפריקה זוהי טענה אימפריאליסטית ופטרונית. החרם העולמי היה מוסרי וחשוב, אך לא הוא הביא לניצחון. האפריקנים עצמם הם שהביסו את המשטר המרושע באמצעות שביתות והתקוממויות אמיצות. מספר אידיאליסטים לבנים מקומיים עזרו להם בכך. 

אני אופטימיסט, ואני מקווה שבסופו של דבר הישראלים היהודים והפלסטינים הערבים יהפכו לאומות-אחיות, שיחיו זו בצד זו בהרמוניה. אך כדי להגיע למצב זה הן צריכות קודם כל לחיות בשלום בשתי מדינות שכנות, שהגבול ביניהן פתוח. 

המאבק בהתנחלויות הוא חיוני למאבק על השלום 

האנשים הדוגלים עכשיו ב"פיתרון המדינה האחת" הם אידיאליסטים. אך הם גורמים לנזק רב. ולא רק מפני שהם מוציאים את עצמם וגם אחרים מהמאבק על הפיתרון היחידי שהוא מציאותי. 

אם אנחנו עומדים לחיות במדינה אחת, אין טעם להילחם בהתנחלויות. אם חיפה ורמאללה יהיו באותה המדינה, מה ההבדל בין התנחלות ליד חיפה והתנחלות ליד רמאללה? אך המאבק בהתנחלויות הוא חיוני. זהו שדה-הקרב העיקרי במאבק על השלום. 

עד כמה שזה מוזר, המדינה-האחת היא המטרה המשותפת של הימין הציוני הקיצוני והשמאל האנטי-ציוני הקיצוני. ומכוון שהימין חזק לאין שיעור, השמאל הוא העוזר לימין, ולא להיפך. 

בתיאוריה זה בסדר, מפני שתומכי המדינה האחת משמאל מאמינים שהימין מכשיר את הקרקע לגן-העדן העתיד לקום. הימין מאחד את הארץ ושם קץ לאפשרות של הקמת מדינה פלסטינית. הוא יטיל על הפלסטינים את כל זוועות האפרטהייד – והרבה יותר, מכיוון שהגזענים בדרום-אפריקה לא חלמו על גירוש השחורים. אך בעתיד – אולי בעוד כמה עשורים בלבד – העולם יכריח את ישראל רבתי להעניק לפלסטינים זכויות מלאות, וישראל תהפוך לפלסטין. 

כך אומרת התיאוריה. על פיה, כאשר מקים הימין מדינה אחת, הוא דומה לחמורו של משיח. 

זוהי תיאוריה יפה, אך מי יערוב לנו שזה מה שיקרה במציאות? ולפני שיגיע השלב הסופי המאושר, מה יקרה בינתיים לעם הפלסטיני? 

ואגב, מי יכריח את שליטי ישראל רבתי לקבל את תכתיב דעת-הקהל העולמית? אם ממשלת ישראל מסרבת היום להיכנע לדעת-הקהל העולמית ולאפשר לפלסטינים להקים את מדינתם ב-28% מאדמת פלסטין ההיסטורית, מדוע שתיכנע לדעת-הקהל העולמית בעתיד ותגשים רעיון שפירושו פירוק מדינת ישראל? 

כאשר מדברים על תהליך שיימשך לכול הפחות 50 שנה, מי יודע מה יקרה בינתיים? אילו שינויים יחולו בעולם? אילו מלחמות ואסונות יסיחו את הדעת מהעניין הפלסטיני? 

האם מוכן מישהו להמר על גורל עמו למען תיאוריה כל כך מרחיקת לכת? 

האם יהודים ישראלים וערבים פלסטינים ישרתו באותו הצבא? 

אם נניח לרגע שפיתרון המדינה האחת יתגשם באמת, איך המדינה הזאת תתפקד? האם יהודים ישראלים וערבים פלסטינים ישרתו באותו הצבא, ישלמו את אותם המסים, יצייתו לאותם החוקים, יפעלו ביחד באותן המפלגות? האם ישתלבו מבחינה חברתית? או שמא תשקע המדינה במלחמת-אזרחים מתמדת? 

עמים אחרים גילו שאינם מסוגלים לחיות ביחד במדינה אחת. ברית-המועצות התפרקה. כך גם יוגוסלביה. וסרביה. וצ'כוסלובקיה. וקפריסין. וסודאן. הסקוטים רוצים לפרוש מהממלכה המאוחדת. כך גם הבסקים והקטלונים מספרד. הצרפתים בקנדה והפלמים בבלגיה מתנדנדים. עד כמה שאני יודע, אין אף דוגמה אחת ב-50 השנים האחרונות שבה הביעו שני עמים את רצונם לחיות ביחד. 

הייאוש יכול להיות נוח ומפתה. אבל הייאוש אינו פיתרון. 

פיתרון שתי המדינות לא מת. הוא לא יכול למות, מפני שזהו הפיתרון היחיד שיש.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת אורי אבנרי"]

הלקח של פקיסטאן

 הערה: בניגוד למנהגי, אני שולח תוספת למאמר על "פיתרון" המדינה האחת. זו תגובה של גברת נכבדה מהעיר לאהור בפקיסטאן, שהיא קוראת נאמנה מזה זמן רב. כדאי מאוד לקרוא את דבריה. למרות ההבדל העצום בין שתי המדינות מבחינת הגודל וההיסטוריה, יש דמיון מסוים ביניהן. פקיסטאן וישראל נולדו באותו הזמן (1947/8), שתיהן על בסיס דתי-לאומי ("הרפובליקה האסלאמית פקיסטאן" מול "מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית"), שתיהן נולדו אחרי חלוקה שהובילה למלחמה קשה וגירושים המוניים. אמנם, בהבדל קטן, בין שני חלקי פקיסטאן לא הייתה רציפות גיאוגרפית.

להלן התגובה:

היום נערכות בפקיסטאן בחירות לאסיפה הלאומית ולארבע המועצות המחוזיות. אלה הן הבחירות הגדולות ביותר בתולדות פקיסטאן, מספר בעלי זכות-הבחירה מגיע ל-85 מיליון. ההשתתפות עצומה ומפתיעה. חרף איומי הטליבאן יש בקלפיות יש תורים ארוכים של בוחרים, ובכללם נשים. העם הפקיסטאני דחה שוב את הטרור ואת כל צורות הממשל הבלתי-דמוקרטיות.

אדוני, אתה צודק בהחלט בטענתך שמשטרים דו-לאומיים, המבוססים על שוויון מספרי,  אינם מתפקדים. אין שום אפשרות ששתי קבוצות (אפילו שהן בנות דת אחת) יחיו ביחד.

אנחנו, הפקיסטאנים המסכנים, שברנו את מדינתנו לשני חלקים כשעסקנו בניסיונות חסרי-שחר כאלה. החוקה משנת 1956 כוננה שוויון בין פקיסטאן המערבית ופקיסטאן המזרחית. קראו לזה "יחידה אחת", ולפיה כל פקיסטאן המערבית (היא פקיסטאן של היום) הפכה למחוז אחד, וכל פקיסטאן המזרחית (בנגלדש של היום) הוכרזה גם היא כמחוז אחד. שתיהן זכו במספר שווה במועצה הלאומית. אך למעשה הייתה אוכלוסיית המחוז המזרחי גדולה מזו של כל המחוז המערבי.

זה לא הצליח, ובפקיסטאן המזרחית גברו ההרגשות הבדלניים. יתר על כן, מצב זה עורר גם שנאה בין המחוזות בפקיסטאן המערבית, ובעיקר במחוז פונג'ב. בסופו של דבר התפרקה פקיסטאן לשתיים, למרות שהאוכלוסייה כולה הייתה מוסלמית.

ההלם של פירוק המדינה כל הספיק כדי לחסום תנועות בדלניות במה שנשאר מפקיסטאן – תוצאה מורעלת של עקרון "היחידה האחת". זאת הייתה הטרגדיה הגדולה ביותר בתולדות פקיסטאן, תבוסה וחרפה.

אני מבקשת ממך להזכיר את הדוגמה של פקיסטאן כאשר אתה מגן על פיתרון שתי-המדינות. זוהי עובדה היסטורית, אירוע מהעבר הקרוב (1971).

התוצאה של מודל המדינה האחת עלולה להיות איומה ובלתי-צפויה למי שתומך בה.

3 Comments

  1. יורם
    18 ביולי 2013 @ 18:03

    קראתי את המאמר על אודות אי היתכנות מדינה דו לאומית , אך יש לחלק מהתהיות של אבנרי פתרונות:

    חוקה משותפת- תבטיח זכויות אזרח שוות לכולם, ואפשרויות ניהול עצמי לקבוצות השונות (יהודים חופשיים , יהודים דתיים, מוסלמים, דרוזים ועוד). בית משפט חוקתי יהיה אחראי לאכיפתה.

    קרקעות- חלוקתן תיעשה באופן הוגן בין הקבוצות השונות, על פי צורכי הגידול הטבעי.

    הגירה- תתאפשר על ידי הקבוצות השונות , על חשבון משאביהם והקרקעות המוקצים להם מראש.

    צבא – יכול להישאר צבא יהודי , בפיקוד יהודי , עם פיקוח חוקתי עליו , כך שישמש רק להגנת הגבולות.

    כלכלה- אפשר לתת אטונומיה כלכלית לקבוצות השונות, כך שלא היהודים יצטרכו להחזיק הכלכלה הפלסטינית .

    משפט- גם אוטונומיה משפטית יכולה להיות, עם מערכת משפט נפרדת לכל קבוצה.

    תשתיות- ייבנו במשותף, עם גוף מקצועי משותף שיפעל באופן מקצועי יתאם את פעולות הפיתוח ושימור הסביבה.

  2. מאיר עמור
    16 במאי 2013 @ 16:18

    מאמר מחכים של אורי אבנרי. הדרך למדינה אחת, אם בכלל, כנראה עוברת דרך שתי מדינות, לשתי אומות, עם
    דתות שונות, עם כלכלות אחרות ושאזרחיהן לא מעוניינים להיות ביחד. למציאות האנושית חברתית יש כוח משלה. מי שלא מוכן להתחשב במציאות לוקח על עצמו הימורים לא מבוטלים. מה שברור הוא שהצעות "לפתרון" ש"מסדר הכל" לא עובדות בהיסטוריה. הצעות שכאלה בעיקר עובדות ב"תיאוריה" ולא "בפרקטיקה". על מנת לשכנע שיש מקום וסבירות לפתרון של מדינה אחת, צריך להצביע על אפשרויות קיימות; לא לנגן על אשליות, משאלות לב והזיות. את הדרך למדינה אחת, אם בכלל, צריך להתחיל מהמקום שבו אנו עומדים: שתי מדינות לשתי אומות. פתרון סיכסוכים מותנה ביחס שווה לצדדים, במעמד שווה, ביכולת הגדרה עצמית, בחוקים ברורים וביישומם הנחרץ להתחלת הפתרון, ובמשימות משותפות לעתיד. כיום, אין אף אחד מהמרכיבים הללו בסיכסוך הישראלי פלסטיני. אי אפשר לקפוץ מ"היום" אל "הפתרון". פתרון הסיכסוך הוא שלב ראשוני והוא נמצא בהתחלה. אנחנו לא שם. עדיין. אם בכלל.

  3. דוב בראל
    15 במאי 2013 @ 19:46

    עם החברה המדוכאים והמיואשים עד כדי אבדון רוצים לדבר
    ועל מה ?

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן