Skip to content

פיתוי מתוק: מה בין לשון הרע לבין סוכרת?

אני לא טלית שכולה תכלת, ממש לא. כן, אמנם זועקת כשיש מקרים של שנאת חינם או אם מישהו מושמץ שלא בצדק, וכן, מנסה להימנע מרכילות, וללמד את ילדיי את הכרת הטוב. אבל זה לא ממש הולך

פיתוי מתוק: מה בין לשון הרע לבין סוכרת?

אני לא טלית שכולה תכלת, ממש לא. כן, אמנם זועקת כשיש מקרים של שנאת חינם או אם מישהו מושמץ שלא בצדק, וכן, מנסה להימנע מרכילות, וללמד את ילדיי את הכרת הטוב. אבל זה לא ממש הולך

"לשון הרע, לא מדבר אלי" – סטיקר שקיבלתי זה מכבר באחת מחנויות האופטיקה של הרב הלפרין, כשרכשתי משקפיים. אני חובבת סטיקרים ידועה, ואם אני מתחברת למסר, הרי שהסטיקר מודבק אחר כבוד על הפגוש האחורי או בצדי האוטו החביב שלי.

אבל יש לי בעיה.

אני אמנם מזדהה מאוד עם הרעיון שלשון הרע היא אם כל חטאת, וכי "חיים ומוות ביד הלשון". זו יכולת אנרגטית שיש לה כוחות ממשיים לפגוע בזולת. אבל בפועל, אינני מצליחה ליישם זאת. אני חשה מוקפת, למצער, בלשונות רעות, ברכילות, בשנאת חינם. אם בעבודה, אם בין חברות, אם זה בסופרמרקט ביישוב ואם בכלל.

ופה אני מגיעה לסוכרת. ובכן, מה לסוכרת וללשון הרע? בעוונותיי, מבין כל מיני "נסיונות" שקיבלתי מלמעלה, הוענקה לי גם את "מתנת" הסוכרת. אני מאזנת אותה ע"י כדורים (תודה לאל, עוד לא הגעתי להזרקת אינסולין), ספורט והימנעות מאכילת דברים מתוקים. האומנם?

בר ממתקים (צילמה: שרית פרקול)
קשה להימנע. בר ממתקים (צילמה: שרית פרקול)

זאת השאיפה, אך פעמים רבות אינני עומדת בפיתוי. עוגה טעימה? פרי עסיסי? גלידה, שהיא אהבת נפשי? אני חייבת לטעום…רק קצת מן המתוק-המתוק הזה. ואבוי להשלכות. מה לא ניסיתי? כל מיני דיאטות, בעלות אוב ומלחשות, "שיטת אברמסון" ללא גלוטן וסוכרים. דבר לא עבד. אני יודעת, זה הכול בראש, הכול עניין של החלטה. באמת, באמת שאני מנסה, כי זה מזיק, זו ממש סכנת חיים.

כך גם הסיפור שלי עם לשון הרע.

אני לא טלית שכולה תכלת, ממש לא. כן, אמנם זועקת כשיש מקרים של שנאת חינם או אם מישהו מושמץ שלא בצדק, וכן, מנסה להימנע מרכילות, וללמד את ילדיי את הכרת הטוב. אבל זה לא ממש הולך. זה קשה מנשוא.

בשיחות רכילות שמתגלגלות אני מנסה להיות הצד שמקשיב ולא הצד שמגיב, להראות למלעיזים ולמרכלים את חצי הכוס המלאה, את הצד החיובי שקיים באותו אדם אומלל שמרכלים עליו מאחורי גבו. אבל לעתים גובר עליי היצר, ותוך כדי שיחה אני תורמת את חלקי לרפש. אבוי!

לעתים אני מקנאה באותם אנשים מיוחדים, עם כוח רצון של ברזל, אלה שלא נוגעים בסוכר,  או שבאותו אופן מצליחים לעבוד על המידות. וכשמישהו מדבר לידם לשון הרע, הם אומרים: "לשון הרע, לא לידי בבקשה!"

[related-posts title="טורים נוספים מאת נטלי שוחט"]

 ________________________________________________________________________________

  • נטלי שוחטנטלי שוחט היא כותבת, עורכת, ארכיונאית ומידענית, בעלת האתר ערוך ומוכן 

"לשון הרע, לא מדבר אלי" – סטיקר שקיבלתי זה מכבר באחת מחנויות האופטיקה של הרב הלפרין, כשרכשתי משקפיים. אני חובבת סטיקרים ידועה, ואם אני מתחברת למסר, הרי שהסטיקר מודבק אחר כבוד על הפגוש האחורי או בצדי האוטו החביב שלי.

אבל יש לי בעיה.

אני אמנם מזדהה מאוד עם הרעיון שלשון הרע היא אם כל חטאת, וכי "חיים ומוות ביד הלשון". זו יכולת אנרגטית שיש לה כוחות ממשיים לפגוע בזולת. אבל בפועל, אינני מצליחה ליישם זאת. אני חשה מוקפת, למצער, בלשונות רעות, ברכילות, בשנאת חינם. אם בעבודה, אם בין חברות, אם זה בסופרמרקט ביישוב ואם בכלל.

ופה אני מגיעה לסוכרת. ובכן, מה לסוכרת וללשון הרע? בעוונותיי, מבין כל מיני "נסיונות" שקיבלתי מלמעלה, הוענקה לי גם את "מתנת" הסוכרת. אני מאזנת אותה ע"י כדורים (תודה לאל, עוד לא הגעתי להזרקת אינסולין), ספורט והימנעות מאכילת דברים מתוקים. האומנם?

בר ממתקים (צילמה: שרית פרקול)
קשה להימנע. בר ממתקים (צילמה: שרית פרקול)

זאת השאיפה, אך פעמים רבות אינני עומדת בפיתוי. עוגה טעימה? פרי עסיסי? גלידה, שהיא אהבת נפשי? אני חייבת לטעום…רק קצת מן המתוק-המתוק הזה. ואבוי להשלכות. מה לא ניסיתי? כל מיני דיאטות, בעלות אוב ומלחשות, "שיטת אברמסון" ללא גלוטן וסוכרים. דבר לא עבד. אני יודעת, זה הכול בראש, הכול עניין של החלטה. באמת, באמת שאני מנסה, כי זה מזיק, זו ממש סכנת חיים.

כך גם הסיפור שלי עם לשון הרע.

אני לא טלית שכולה תכלת, ממש לא. כן, אמנם זועקת כשיש מקרים של שנאת חינם או אם מישהו מושמץ שלא בצדק, וכן, מנסה להימנע מרכילות, וללמד את ילדיי את הכרת הטוב. אבל זה לא ממש הולך. זה קשה מנשוא.

בשיחות רכילות שמתגלגלות אני מנסה להיות הצד שמקשיב ולא הצד שמגיב, להראות למלעיזים ולמרכלים את חצי הכוס המלאה, את הצד החיובי שקיים באותו אדם אומלל שמרכלים עליו מאחורי גבו. אבל לעתים גובר עליי היצר, ותוך כדי שיחה אני תורמת את חלקי לרפש. אבוי!

לעתים אני מקנאה באותם אנשים מיוחדים, עם כוח רצון של ברזל, אלה שלא נוגעים בסוכר,  או שבאותו אופן מצליחים לעבוד על המידות. וכשמישהו מדבר לידם לשון הרע, הם אומרים: "לשון הרע, לא לידי בבקשה!"

[related-posts title="טורים נוספים מאת נטלי שוחט"]

 ________________________________________________________________________________

  • נטלי שוחטנטלי שוחט היא כותבת, עורכת, ארכיונאית ומידענית, בעלת האתר ערוך ומוכן 

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן