מכת חושך מאירה את ההבדלים הפנימיים שבין חושך לאור, בין ישראל למצרים, בין מצב נוכח, ער ומואר למצב חשוך, אדיש וחסר אכפתיות. מאמר אופטימי לפרשת בא.

מאת : משה לוי

מבין מכות מצרים, מעניינת במיוחד מכת חושך. המקרא עורך השוואה דיכוטומית בין חשכת מצרים, לבין האור ששרר בבתיהם של ישראל. זו הזדמנות לברר ביתר עומק מה מאיר ומה מחשיך אותנו.

מעט אור מגרש הרבה מן החושך, ומדובר לאו דווקא באור חיצוני, אלא בזה הפנימי. יכול אדם להיות בבית אפל ונשמתו מאירה באור נגוהות, ואחר יכול לעמוד ביום קיץ בהיר אך עיניו כהות ואינו רואה אלא עד קצה ידו. 'כשהנשמה מאירה, גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים' לימדו אותנו חכמי ישראל.
אם כן, מה הדבר שמבדיל בין נשמה מאירה לזו ה"חשוכה"? כיצד יהפוך אדם לרואה, בלי לשקוע לחשכת הלילה? ובמובן המעשי, כיצד זה הפכה מצרים הנאורה בעמים של אותה תקופה לחשוכה כל כך, עד כי לא הצליחה להבחין בסוף שקרב ובא? למה לא הספיקו המכות הראשונות? מדוע היה צורך להגיע עד מכת חושך וגרוע ממנה – למכת בכורות?
התורה ברורה מאוד בעניין. אין כמעט מקום לפרשנות. הסיבה מונחת בפסוקים : מכת החושך באה כי 'לא ראו איש את אחיו', ובמקום שאיש אינו רואה את אחיו, תבוא גם מכת הבכורות. האין זה מה שמתאר סראמאגו ב'על העיוורון'? החברה הולכת ומתעוורת, וככל שהעיוורון גדול, כך גדל גם הניכור והפחד, וככל שאלו מתעצמים, כך גדל העיוורון. רק טיפת חמלה שמתגלה דרך אישה אחת תוכל להאיר מחדש את המציאות. על פי המדרש, אילו היו נשות מצרים מגלות מעט רצון טוב להשאיל כלים לשכנות היהודיות , יכלו להינצל מן החרפה. אבל זה לא קרה. מצרים היו זקוקים לכל המכות כדי להגיע לחלק מן התובנה. לא לפני הסוף המר בקריעת ים סוף…

כיצד יכול אדם להפוך ל'רואה'? 

קנה המידה שלנו למדוד את הסובבים אותנו הוא אנו עצמנו, כך לימד רבי עקיבא: 'ואהבת לרעך כמוך' – מכאן שחייך קודמים לחיי חברך. רק מי שאוהב את עצמו יכול לאהוב אחרים, ומי שמלא בשנאה עצמית וברגשות אשם לא יהיה לעולם אנושי. מאידך, מי שהופך את האחרים לכלי מידה כדי להעריך את עצמו הופך לנרקיסיסט, לכזה המביט רק בעצמו, כזה שלא קם מתחתיו ורק יושב ומעריץ את עצמו. ובל נטעה, הוא אינו אוהב את עצמו, רק מעריץ ומתפעל. מי שמודד את עצמו באמצעות עבדיו, רכושו או יופיה של בת זוגו, הופך אותם לשקופים וחסרי פנים. הוא הופך להיות עיוור, הרואה רק את עצמו דרך הסובבים אותו. רק דבריו של הלל 'מה ששנוא עליך – לחברך לא תעשה' בצירוף הצו הקטגורי המפורסם של קאנט לפיו יש לאדם לעשות רק מעשים שיסכים שיהיו לחוק כללי, יכולים להפוך את האדם לרואה.

מהו האור הישראלי ? 

לבני ישראל יש אור במושבותם, שעה שבמצרים חושך. בל נטעה. האור בישראל לא נובע מתמימות דעים, או מאחדות ואהבה בין בני העם הזה.זוהי תכונה שלא הצטיינו בה מעולם. הנוכחות של אור בישראל נובעת מאכפתיות. מערנות ונוכחות ורגישות. לכל אחד איכפת, לאלו שזורקים אבנים ולמפגינים נגדם, לשמאלנים ולימניים, לנשים ולמדירים, לעיתונאים ולפוליטיקאים, לחסרי הדיור ולשוטרים. לכל אחד איכפת שיהיה פה טוב יותר, שכולם ידעו את האמת, שכולם יהיו מאושרים.

אכן, לפעמים אכפת יותר מידי, לעיתים מזומנות היינו שמחים שקצת פחות יהיה אכפת, שאיש באמונתו יחיה, שקצת פחות יהיה אכפת מחייל שבוי, שנפסיק לדאוג מאירן, שלא נעשה מגדר ההפרדה עניין כזה גדול, שההתיישבות לא תהיה האידיאל היחיד, שלא נתרגש מגירוש עובדים זרים. בקיצור, שנרגע ונשב בבית, שנפסיק לחיות בקיבוץ.

אבל אז אנחנו זוכרים שהחלופה היא מצרים ומכת החושך, ושוב אכפת לנו. מיד אנו רצים לראות איש את אחיו.