[rating=3]

"רגע, זו המציאות"?, או "מה בדיוק קרה פה"?, הם רק חלק מן הקושיות שהקהל שואל תוך כדי "טארנס", המותחן החדש של הבמאי דני בויל.

מאוד נחמד שאחד הבמאים המצליחים ביותר בהוליווד מוכן להתנסות בדברים חדשים, בין אם זה דרמה בנושא שימוש בסמים ("טריינספוטינג"), מותחן רומנטי ("נער החידות ממומביי"), ביוגרפיה בה האדם מתמודד מול הטבע ("127 שעות") או אפילו טקס הפתיחה של משחקי האולימפיאדה בלונדון.

"טראנס" הוא ההזדמנות של הבמאי לנסות את מזלו במותחן פסיכולוגי, וזה מיומנות לא קלה בכלל. הסרט הופק בהשקעה מרובה, עם עלילה עמוסת פיתולים והפתעות מיניות, בו נראה כאילו אלפרד היצ'קוק יצר סרט על גבול הפורנו הרך. אבל מדבר אחד היה נמנע הבמאי הקלאסי שהתמחה במותחנים: יותר מדי פיתולים בעלילה. בויל, לעומת זאת, מערים על עצמו בסופו של דבר, ולא רק בסוף מפתיע אחד, אלא בשניים ואפילו בשלושה.

אבל התחלת הסרט היא תחבלנות לשמה: כרוז של יצירות אמנות במכירות פומביות, סיימון (ג'יימס מקאבוי, "פרנץ' 119"), נמצא בשותפות עם כמה גנגסטרים בלונדון, המתכננים לגנוב יצירת מופת של גויה. סצנת השוד מרגשת, עד שסיימון נפגע בראשו כל כך חזק, שהוא סובל מאמנזיה, ולא מצליח לזכור איפה הוא הסתיר את הציור.

קהל הצופים לומד להכיר את הגנגסטרים, בראשות פרנק (וינסנט קאסל, "ברבור שחור"), מסוג האנשים שדואגים לקרוע את ציפורני הנחקרים, במטרה להוציא הודאה מסיימון. כשרואים שהאמת לא יוצאת לאור, נכנסת לתמונה פסיכולוגית המתמחה בהיפנוזה, אליזבת' (רוסאריו דוסון, "עיר החטאים"), האישה עם המפתח לפיצוח מוחו של סיימון, הנושאת בעצמה במספר סודות.

האלימות ב"טראנס" אכזרית, הקצב מהיר מאוד, הפסקול דופק בראש, והדברים הם כמעט אף פעם לא מה שהם נראים. בויל בוחן שלוש דמויות אלו עד כדי כך שאנו מגיעים לסמוך עליהם, רק כדי להבין אחר כך שהם לא מהימנים, ואז הוא מביא אותנו לסופו של תהליך שמתחיל מהתחלה.

האופן בו אליזבת' מפעילה את ההיפנוזה היא גם משחק מול סיימון ודמויות אחרות, כך שאפילו הקהל נשאר מטושטש, וחלומות מתערבבים ביסודות פנטסטיים, כשהכול מלווה באינספור צבעים וצללים. בויל צובע חזיונות אלו דרך חלונות וזכוכיות חלביות, מרקמי נירוסטה, השתקפויות אור ועיוותים ויזואליים אחרים, ואנו מקבלים רמזים שרק יובילו לתפנית הבאה, בהנחה שהיא לא אשליה.

צפייה במשחק הגומלין בין מקאבוי הסקסי, דוסון וקאסל יכול להיות משכר, ככל שאנשים תלויים זה בזה כדי למצוא את האמת. זה אכן כיף גדול במחצית הראשונה של הסרט. בהמשך, "טראנס" הופך קצת מחריד, מסתורי ואטום עד סופו, ואנו יכולים רק לדמיין מה היצ'קוק היה אומר על זה.