האם מה שמותר למשטרה ולתביעה מותר גם להגנה?

במקרה בו לרשויות האכיפה מוענקות סמכויות רחבות למיגור הפשע, גם אם במחיר הליכה על הגבול שבין המותר והאסור, עד כדי שימוש באמצעים פסולים ממש, עולה השאלה אם גם לסנגור עומדת אותה היכולת לנקוט את כל האמצעים העומדים לרשותו כדי להגן על לקוחו

האם מה שמותר למשטרה ולתביעה מותר גם להגנה?

במקרה בו לרשויות האכיפה מוענקות סמכויות רחבות למיגור הפשע, גם אם במחיר הליכה על הגבול שבין המותר והאסור, עד כדי שימוש באמצעים פסולים ממש, עולה השאלה אם גם לסנגור עומדת אותה היכולת לנקוט את כל האמצעים העומדים לרשותו כדי להגן על לקוחו

בעקבות חשיפת מפכ"ל המשטרה, רב ניצב יוחנן דנינו, לפיה הרשויות עקבו ואף האזינו לסנגורו של ריקו שירזי, עורך הדין משה שרמן, התעוררה שוב שאלת גבולות הגזרה בסוגיית כללי המשחק שבין רשויות אכיפת החוק לבין סנגורים, כאשר הפעם צפה על פני השטח השאלה: האם ישנו קו שעורך דין המייצג חשוד בפלילים אינו יכול לחצות? ומנגד, האם האזנת סתר מצד רשויות אכיפת החוק בכלל והמשטרה בפרט לסנגור המייצג נאשם תוך כדי הליך פלילי היא דבר לגיטימי?

מושכל יסוד במשפט הפלילי הוא, שאדם אשר עבר על נורמות אסורות שהחוק קבע אמור לשאת בעונש המוטל לצד האיסור. הרשות המוסמכת לקבוע אם אדם עבר עבירה ומה העונש שעליו לשאת מסורה לבית המשפט. אלא שכדי להביא להרשעה פלילית מצטרפים בדרך כלל עוד שני שחקנים עיקריים. האחד הוא רשויות אכיפה, שאמונות על ניהול חקירה פלילית, החל מאיסוף ראיות עבור לגביית עדויות ועד כדי העמדת אדם לדין, והשני הוא סנגור, שתפקידו לעמוד כשומר סף על קיומו של ההליך הפלילי בהתאם לחוק.

הפער שבין שני השחקנים הוא תהומי.

לעיתים נדמה שרשויות אכיפת החוק יעשו כמעט הכל כדי להרשיע אדם, ינקטו בתחבולות פסולות, ישתמשו באמצעים פסולים, ינקטו בצעדים המצויים בתפר שבין המותר והאסור, ישתילו מדובב בתא המעצר, יעשו שימוש בדילמת האסיר מקום בו מדובר על שני חשודים או יותר, יסגרו עסקה עם חשוד אחד ויהפכו אותו לעד מדינה עד מרכזי נגד חברו לפשע, ועוד שיטות חקירה שונות ומשונות, פעולות שבחלקן מתקבלות ואת חלקן קשה לעכל. מבחינת הרשות כמעט כל האמצעים כשרים כדי להשיג ראיה, לזכות בעד תביעה, לקנות עד מדינה ולהגיע להרשעה פלילית בבית המשפט. לעיתים המתבונן מהצד עומד כמו בסיפור הקפקאי, נפעם מול עוצמתה ויכולתה הבלתי מוגבלות כמעט של רשויות האכיפה.

וכאן עולה השאלה האם פעולתן של רשויות התביעה במצב דברים בו כמעט הכל מותר היא נכונה וראויה.  נטייתם הטבעית של בתי המשפט היא, כי במלחמה בפשע תחבולות הן אמצעים לגיטימיים וכשרים. כך למשל קובע בית המשפט בשאלה אם יש להתיר לחוקר לנקוט בתחבולות לצורך חקירת פושע:

"עלינו להתחשב בקשיים שהמשטרה נתקלת בהם במלחמתה בפשע, ובפרט במלחמתה בפשע המאורגן, שמבצעיו הם בריונים ואנשי העולם התחתון. אין אני אומר שבמלחמה זו כל האמצעים כשרים, אך אין אני גם מוכן להיתמם ולדרוש מן החוקרים שלא ישאלו שאלות מכשילות או שלא ישתמשו במה שנקרא 'תחבולות'. חקירתו של פושע אינה משא ומתן בין שני סוחרים שלווים והגונים המנהלים את עסקם על בסיס אמון הדדי מרבי… מחוקר משטרה המשתדל לדובב חשוד… אין אני דורש 'הגינות' כזאת… זכותו וחובתו של חוקר להשתמש באמצעים סבירים כדי להשיג מהנחקר ידיעה" [השופט ויתקון ע"פ 216/74, 243/74 גד כהן נ' מדינת ישראל]

במקום אחר קובע בית המשפט באופן ברור יותר: "במערכת המשפט בישראל הלכה מקובלת היא, שאין עליה עוררין, כי ראיה, שכשרה ומהימנה היא כשלעצמה אך הושגה באמצעים פסולים ובלתי חוקיים, קבילה היא, ולבית המשפט אין שיקול דעת לפסלה… אמנם השמיע בית משפט זה אזהרות לגורמים המוסמכים על זלזולם בהוראות החוק והנחיות בית המשפט בדרך גביית ראיות, ולעיתים תוך השמעת איום על אפשרות פסילת ראיות שהושגו בדרך זו… אך הדברים לא יצאו מכלל אזהרה, וההלכה הפסוקה היא, שאמצעים פסולים… לשם השגת ראיה כשרה כשהיא לעצמה אינם פוסלים את הראיה [השופט אלון ע"א ד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' ועקנין]. אמנם בתי המשפט ניסו לאורך השנים לרכך עמדה זו ולהציב לרשויות האכיפה גבולות ברורים בקובעו "תנאי בל יעבור לכל מלחמה בפשע הוא שהלוחמים יהיו שומרי החוק ויקפידו על קלה כחמורה בפעולתם שלהם; ובמידה שהם מזלזלים או מתרשלים בקיום מצוותיהם כלפי האזרחים הנלכדים ברשתם, בה במידה גורמים הם במו ידיהם להכשרת הפשע ולהגברתו. והדברים פשוטים" [השופט ח. כהן, ע"פ 559/77 משה מאירי נ' מדינת ישראל]. 

"לאופן ניהול ההגנה אין טכניקה כתובה מחייבת ומוגדרת"

במקרה כזה בו לרשויות האכיפה מוענקות סמכויות רחבות למיגור הפשע, גם אם במחיר הליכה על הגבול שבין המותר והאסור, עד כדי שימוש באמצעים פסולים ממש, עולה השאלה אם גם לסנגור עומדת אותה היכולת לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותו כדי להגן על לקוחו. כדי לחדד את הקונפליקט אפשר לשאול מה ההבדל בין עד עבריין שותף לפשע, שהמדינה משלמת לו כסף כדי שייתן עדותו או מעניקה לו טובות הנאה שאדם אחר לא היה זוכה להן אלמלא אותה עדות, לבין סנגור שמבקש מעד לא לשקר, אלא לנצל זכות העומדת לרשותו ולשתוק. מה ההבדל בין נקיטת תחבולות על ידי רשויות אכיפת החוק לתחבולות שנוקט עורך דין כדי להבטיח את קיומו של ההליך בצורה תקינה?

ובל נשכח "מקצוע עריכת הדין דורש מיומנות. כל סנגור נוקט סגנון משלו ומנהל את ענייני לקוחו בדרך ובשיטה הנראות לו ראויות, ולאופן ניהול ההגנה אין טכניקה כתובה מחייבת ומוגדרת" [השופט אור ע"פ 5731/91 סוקולובסקיה נ' מדינת ישראל].

יחד עם זאת, ובמסגרת ייצוג לקוח, אין הכל מותר, וגם על עורך דין רובצות מגבלות "ניקיון כפים, הגינות, נאמנות ומסירות הם בחזקת כישורים אישיים הכרחיים למי שבחר לעסוק במקצוע עריכת דין. בלעדי אלה לא רק שאינו רשאי לעסוק במקצועו, אלא שאינו כשיר לכך, כמוהו כמנתח שבשל ליקוי גופני כלשהו אינו יכול להחזיק בידיו בכלי הניתוח" [השופט טירקל על"ע מדינת ישראל נ' מזור]. 

דומה שהמסקנה המתבקשת היא, שכל עוד רשויות אכיפת החוק מבקשות לעצמן קיצורי דרך באמצעות תחבולות ספק כשרות ספק אסורות, מה לה כי תלין על שהאזרח והסנגור מטעמו נוטלים דוגמה מהרשות עצמה ומבקשים לחקות את אשר משרישה הרשות עצמה? האם אין מקום לטענה כלפי רשות האכיפה בסגנון – קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים?

[related-posts title="עוד מאמרים מאת אלישי בן-יצחק"]

__________________________________________________________________________________

אלישי בן-יצחק

בעקבות חשיפת מפכ"ל המשטרה, רב ניצב יוחנן דנינו, לפיה הרשויות עקבו ואף האזינו לסנגורו של ריקו שירזי, עורך הדין משה שרמן, התעוררה שוב שאלת גבולות הגזרה בסוגיית כללי המשחק שבין רשויות אכיפת החוק לבין סנגורים, כאשר הפעם צפה על פני השטח השאלה: האם ישנו קו שעורך דין המייצג חשוד בפלילים אינו יכול לחצות? ומנגד, האם האזנת סתר מצד רשויות אכיפת החוק בכלל והמשטרה בפרט לסנגור המייצג נאשם תוך כדי הליך פלילי היא דבר לגיטימי?

מושכל יסוד במשפט הפלילי הוא, שאדם אשר עבר על נורמות אסורות שהחוק קבע אמור לשאת בעונש המוטל לצד האיסור. הרשות המוסמכת לקבוע אם אדם עבר עבירה ומה העונש שעליו לשאת מסורה לבית המשפט. אלא שכדי להביא להרשעה פלילית מצטרפים בדרך כלל עוד שני שחקנים עיקריים. האחד הוא רשויות אכיפה, שאמונות על ניהול חקירה פלילית, החל מאיסוף ראיות עבור לגביית עדויות ועד כדי העמדת אדם לדין, והשני הוא סנגור, שתפקידו לעמוד כשומר סף על קיומו של ההליך הפלילי בהתאם לחוק.

הפער שבין שני השחקנים הוא תהומי.

לעיתים נדמה שרשויות אכיפת החוק יעשו כמעט הכל כדי להרשיע אדם, ינקטו בתחבולות פסולות, ישתמשו באמצעים פסולים, ינקטו בצעדים המצויים בתפר שבין המותר והאסור, ישתילו מדובב בתא המעצר, יעשו שימוש בדילמת האסיר מקום בו מדובר על שני חשודים או יותר, יסגרו עסקה עם חשוד אחד ויהפכו אותו לעד מדינה עד מרכזי נגד חברו לפשע, ועוד שיטות חקירה שונות ומשונות, פעולות שבחלקן מתקבלות ואת חלקן קשה לעכל. מבחינת הרשות כמעט כל האמצעים כשרים כדי להשיג ראיה, לזכות בעד תביעה, לקנות עד מדינה ולהגיע להרשעה פלילית בבית המשפט. לעיתים המתבונן מהצד עומד כמו בסיפור הקפקאי, נפעם מול עוצמתה ויכולתה הבלתי מוגבלות כמעט של רשויות האכיפה.

וכאן עולה השאלה האם פעולתן של רשויות התביעה במצב דברים בו כמעט הכל מותר היא נכונה וראויה.  נטייתם הטבעית של בתי המשפט היא, כי במלחמה בפשע תחבולות הן אמצעים לגיטימיים וכשרים. כך למשל קובע בית המשפט בשאלה אם יש להתיר לחוקר לנקוט בתחבולות לצורך חקירת פושע:

"עלינו להתחשב בקשיים שהמשטרה נתקלת בהם במלחמתה בפשע, ובפרט במלחמתה בפשע המאורגן, שמבצעיו הם בריונים ואנשי העולם התחתון. אין אני אומר שבמלחמה זו כל האמצעים כשרים, אך אין אני גם מוכן להיתמם ולדרוש מן החוקרים שלא ישאלו שאלות מכשילות או שלא ישתמשו במה שנקרא 'תחבולות'. חקירתו של פושע אינה משא ומתן בין שני סוחרים שלווים והגונים המנהלים את עסקם על בסיס אמון הדדי מרבי… מחוקר משטרה המשתדל לדובב חשוד… אין אני דורש 'הגינות' כזאת… זכותו וחובתו של חוקר להשתמש באמצעים סבירים כדי להשיג מהנחקר ידיעה" [השופט ויתקון ע"פ 216/74, 243/74 גד כהן נ' מדינת ישראל]

במקום אחר קובע בית המשפט באופן ברור יותר: "במערכת המשפט בישראל הלכה מקובלת היא, שאין עליה עוררין, כי ראיה, שכשרה ומהימנה היא כשלעצמה אך הושגה באמצעים פסולים ובלתי חוקיים, קבילה היא, ולבית המשפט אין שיקול דעת לפסלה… אמנם השמיע בית משפט זה אזהרות לגורמים המוסמכים על זלזולם בהוראות החוק והנחיות בית המשפט בדרך גביית ראיות, ולעיתים תוך השמעת איום על אפשרות פסילת ראיות שהושגו בדרך זו… אך הדברים לא יצאו מכלל אזהרה, וההלכה הפסוקה היא, שאמצעים פסולים… לשם השגת ראיה כשרה כשהיא לעצמה אינם פוסלים את הראיה [השופט אלון ע"א ד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' ועקנין]. אמנם בתי המשפט ניסו לאורך השנים לרכך עמדה זו ולהציב לרשויות האכיפה גבולות ברורים בקובעו "תנאי בל יעבור לכל מלחמה בפשע הוא שהלוחמים יהיו שומרי החוק ויקפידו על קלה כחמורה בפעולתם שלהם; ובמידה שהם מזלזלים או מתרשלים בקיום מצוותיהם כלפי האזרחים הנלכדים ברשתם, בה במידה גורמים הם במו ידיהם להכשרת הפשע ולהגברתו. והדברים פשוטים" [השופט ח. כהן, ע"פ 559/77 משה מאירי נ' מדינת ישראל]. 

"לאופן ניהול ההגנה אין טכניקה כתובה מחייבת ומוגדרת"

במקרה כזה בו לרשויות האכיפה מוענקות סמכויות רחבות למיגור הפשע, גם אם במחיר הליכה על הגבול שבין המותר והאסור, עד כדי שימוש באמצעים פסולים ממש, עולה השאלה אם גם לסנגור עומדת אותה היכולת לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותו כדי להגן על לקוחו. כדי לחדד את הקונפליקט אפשר לשאול מה ההבדל בין עד עבריין שותף לפשע, שהמדינה משלמת לו כסף כדי שייתן עדותו או מעניקה לו טובות הנאה שאדם אחר לא היה זוכה להן אלמלא אותה עדות, לבין סנגור שמבקש מעד לא לשקר, אלא לנצל זכות העומדת לרשותו ולשתוק. מה ההבדל בין נקיטת תחבולות על ידי רשויות אכיפת החוק לתחבולות שנוקט עורך דין כדי להבטיח את קיומו של ההליך בצורה תקינה?

ובל נשכח "מקצוע עריכת הדין דורש מיומנות. כל סנגור נוקט סגנון משלו ומנהל את ענייני לקוחו בדרך ובשיטה הנראות לו ראויות, ולאופן ניהול ההגנה אין טכניקה כתובה מחייבת ומוגדרת" [השופט אור ע"פ 5731/91 סוקולובסקיה נ' מדינת ישראל].

יחד עם זאת, ובמסגרת ייצוג לקוח, אין הכל מותר, וגם על עורך דין רובצות מגבלות "ניקיון כפים, הגינות, נאמנות ומסירות הם בחזקת כישורים אישיים הכרחיים למי שבחר לעסוק במקצוע עריכת דין. בלעדי אלה לא רק שאינו רשאי לעסוק במקצועו, אלא שאינו כשיר לכך, כמוהו כמנתח שבשל ליקוי גופני כלשהו אינו יכול להחזיק בידיו בכלי הניתוח" [השופט טירקל על"ע מדינת ישראל נ' מזור]. 

דומה שהמסקנה המתבקשת היא, שכל עוד רשויות אכיפת החוק מבקשות לעצמן קיצורי דרך באמצעות תחבולות ספק כשרות ספק אסורות, מה לה כי תלין על שהאזרח והסנגור מטעמו נוטלים דוגמה מהרשות עצמה ומבקשים לחקות את אשר משרישה הרשות עצמה? האם אין מקום לטענה כלפי רשות האכיפה בסגנון – קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים?

[related-posts title="עוד מאמרים מאת אלישי בן-יצחק"]

__________________________________________________________________________________

אלישי בן-יצחק

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן