למי שהיה בתנועת נוער בשנות החמישים והשישים, וייתכן שאף מאוחר יתר, ודאי זכור אותו 'יום קופים', או 'היום הירוק' במחנה הקיץ, שבו החליפו החניכים את המדריכים למשך יממה בניהול המחנה. המדריכים – המבוגרים האחראים – נעלמו להם לאי שם, פרט אולי למבוגר אחראי אחד שנשאר צופה לשעת חרום. החניכים והמדריכים ידעו שלאחר היממה ישוב הכל לקדמותו. לא הייתה סיבה לדאגה.

אז לא, היום כן. במערכת בחירות מוזרה יחסית, קיבלנו, כלומר בחרנו, בהנהגת מדינה שמרביתה נראית כמי שראויים יותר לנהל 'יום קופים' מאשר מדינה. למזלנו הרע יום הקופים הזה עלול להימשך זמן רב –אם כי בפוליטיקה הישראלית העכשווית לך תדע מה ילד יום – על חשבוננו. כמאמר הנדוש ניתן לומר, ש'אם זה לא היה שלנו הייתה לנו סיבה טובה לגחך'.

הבעיה שלנו היא הנימוס. הפוליטקלי קורקט. הציבור באמצעות כלי התקשורת מגיב בלשון עדינה: 'צריך לתת להם זמן', 'הם ילמדו', 'מדובר בטעות' וכיוצא באלו מילים שאינן מנסות לגעת.

שר האוצר הנוכחי הגיע לתפקיד ריק מידע ומלא במילים (ובעצמו)

אדם לא נולד להיות שר אוצר. הוא נבחר להיות. שרי האוצר הקודמים למדו או שלא למדו (עיין ערך מר שמחה ארליך וחבריו) איך לנהל את אוצר המדינה. פקידי האוצר בעלי השכלה ודעה למדו גם הם את מי ניתן לסובב ואת מי לא. שר האוצר האחרון סובב את עצמו ואת כלכלת ישראל אל עברי פי פחת. שר האוצר הנוכחי הגיע לתפקיד ריק מידע ומלא במילים (ובעצמו) שתפקידן לכסות על הריק. ניחא, אילו רק שר אחד היה כזה, ברם יום הקופים שנפל עלינו מלא בכאלו.

יש גם שר עם שם עתיק, נפתלי, שמניח כי מי שהצליח בעסקים מסוימים (ראה שוב, מר ארליך) וגם היה בסיירת (!) יודע טוב מאחרים מה יש ואיך לעשות. כמו במעמד הר סיני, ה'נעשה מקדים את ה'נשמע'. קרקור הבטן מקדים את גלגלי המוח, ואנחנו למדים כי יש פתרון לבעיית הנמלים: 'תנו לצה"ל לנצח'.

מה, הוא לא קורא? אין לו יועצים שיסבירו לו מה המשמעות של הבאת צבא לנמלים? חיילים-נערים נגד הוריהם? ואיזה נזק עלול להיגרם לרקמת החיים בישראל כאשר יטושטשו הגבולות השבירים ממילא בין הצבא לאזרחות? מה  שטוב היה לכאורה לנשיא רייגן, הוא הרע ביותר לישראל. אבל השר דיבר, כי הוא שר, ומי שממלא תפקיד של שר בטוח שהוא חונן ביכולת-על. פח הזבל של ההיסטוריה מלא בכאלו.

הגיע הזמן להפסיק עם הפוליטקלי קורקט ולקרוא לילד בשמו: יש עודף של אידיוטיזם תוצרת הארץ בצוות המנהל כיום את מדינת ישראל. ואידיוטיזם היא מחלה שיש לה מרפא. פשוט מסלקים את האידיוטים.

'יום הקופים' נהיה לשבוע לחודש ולחודשים, וכפי הנראה חו"ח הוא אינו עומד להסתיים בקרוב. עוד נאכל הרבה קש (צ"ל חרא). למזלנו הרע אין אנו במחנה של תנועת הנוער: אין אפשרות לארוז ציוד וללכת הביתה. המבוגר האחראי מנמנם על מיטה במטוס (דיקט וגומי אוויר), המבוגר האחראי הרצוי ביותר נמצא בבית הלבן. אולי בכל זאת כדאי להתפלל? אומרים שפעם היו ניסים לישראל.

[related-posts title="עוד מאת אמיר בן פורת"]