Skip to content

איך לגרש את המהגרים ולהישאר מדינה מוסרית

"גוד מורנינג אימיגרשיין" (רביעי, ערוץ 2) מציב מראה מכוערת מול החברה הישראלית, על הצורה שבה היא מגרשת את העובדים הלא חוקיים. מצד שני, הסרט לא מציע פתרון לבעיה המטרידה

איך לגרש את המהגרים ולהישאר מדינה מוסרית

"גוד מורנינג אימיגרשיין" (רביעי, ערוץ 2) מציב מראה מכוערת מול החברה הישראלית, על הצורה שבה היא מגרשת את העובדים הלא חוקיים. מצד שני, הסרט לא מציע פתרון לבעיה המטרידה

שאלת ההגירה היא שאלה סבוכה מכל כך הרבה בחינות. כלכלית, חברתית, מוסרית. בסרטו של אילן לוקאץ' "גוד מורנינג אימיגרשיין" (רביעי, ערוץ 2)  זה נראה הרבה יותר פשוט. הגירוש הוא רע. והוא אכן מצטלם רע מאוד. אנחנו כיהודים, שאמונים על שנאה, לכידה וגירוש בהיסטוריה הגלותית שלנו, רואים את השוטרים פורצי הדלתות ומתחלחלים. הזיכרון הקולקטיבי פשוט מציף אותנו.

הסרט נפתח במראות קשים של גירוש. אחר כך דווקא הסיפור הזה ממחיש את הקונפליקט. הפיליפינית, מרסי, עם ילדה הקטן, כבר תכננה לחזור הביתה, רק לא עכשיו. היא צריכה להרוויח עוד כסף לפני שהיא חוזרת. בעלה, שגורש, כבר שם, בנה השני כבר הוחזר הביתה. סיפור שני מעצים את הראשון: משפחה שבאה מלטביה, פעם שניה כבר. יש להם ניסיון בגירוש, זה כבר קרה להם בעבר. ישראל היא בשביל תחנה בה ירוויחו כסף (גם אם לא הרבה), וילכו הלאה לחיים טובים יותר. בינתיים הם עובדים בניקיון. כן, אנחנו זקוקים לעובדי ניקיון ולא, הם לא ממש מסכנים. הם פשוט חוזרים הביתה. ומי יודע, אולי יחזרו אלינו גם בפעם השלישית.

הסיפורים הללו אינם תומכים בגישתו של לוקאץ'. משטרת ההגירה, יחידת עוז בשבילכם, מורכבת גם היא מאנשים. אנחנו רואים בעיקר שניים, את עמוס רבינר, שהוא כיום רכז מודיעין ובעבר היה ראש צוות אכיפה ולכד אנשים במו ידיו, ואת בצלאל אביטבול, ראש צוות אכיפה במרחב תל אביב. רבינר הוא המוסרי והמתלבט. הוא מצייר לנו תמונה מסובכת של אדם בעל מודעות חברתית ורגישות. מצד אחד, זה יושב לו על המצפון. מצד שני, האשמים עליהם הוא מצביע, הם לא הפליטים, המסתננים, העובדים הזרים הלא חוקיים, וגם לא השוטרים שלוכדים אותם כציידי אדם. מי שאשם הם אלה שמעסיקים אותם עבור בצע כסף.

מצד שני אנחנו רואים את אביטבול, שעבורו המציאות היא מאוד פשוטה: אנחנו מאוד הומנים, אנחנו עושים רק מה שאנחנו חייבים לעשות. אבל הוא גם ריאליסט. הוא מונה ביובש את המספר 200 אלף, וברור לו, שבאמצעים הנוכחיים, אי אפשר לגרש את כולם. אפילו לא את מקצתם. "זה כמו לנסות לרוקן את הים בכפית", מצד שני, הלחץ של האכיפה הוא שיגרום להם ללכת. זאת דעתו. "אנחנו מדינה מאוד מוסרית. אני מאמין בזה". וכשרואים מה שהוא עושה, אנחנו לא ממש משוכנעים בסיפורים שהוא מוכר לנו. ולעצמו.

הרגעים הדרמטיים ביותר של הסרט הם כאשר "צוות האכיפה" פורץ דלתות  ומוצא אזרחים של חוף השנהב, שמתחבאים בתוך ארונות ובבוידעם. אלה הם באמת מראות קשים. שוב עולים אצלנו דימויים קשים. אילן לוקאץ' מוצא לנכון להשתמש בלייטמוטיב כדי לחזק את הרושם הקשה. הוא מצלם את האזורים המצחינים, והצחנה עוברת את המסך היטב, ואת היונים שעפות בתוכם ומתוכם. המסר עובר היטב: היונים חופשיות. בני האדם שבויים. אולי גם אנחנו.

הסרט, שהוא קשה לצפייה, מטיח את ראשנו במראה המכוערת ששם לנו לוקאץ', אך באותה עת גם מעביר מסר שלוקאץ' לא התכוון לו, מן הסתם: אלה שמגורשים לא באמת רואים בישראל בית. הם רואים בנו מקפצה כלכלית לחיים טובים יותר. אלה  שנמצאים באמת בסכנה, בלשונו של אביטבול, הסודנים והאריתראים, מסתובבים חופשי. עוז לא יכול לגעת בהם. אז מה היה המסר, בעצם?

שאלת ההגירה היא שאלה סבוכה מכל כך הרבה בחינות. כלכלית, חברתית, מוסרית. בסרטו של אילן לוקאץ' "גוד מורנינג אימיגרשיין" (רביעי, ערוץ 2)  זה נראה הרבה יותר פשוט. הגירוש הוא רע. והוא אכן מצטלם רע מאוד. אנחנו כיהודים, שאמונים על שנאה, לכידה וגירוש בהיסטוריה הגלותית שלנו, רואים את השוטרים פורצי הדלתות ומתחלחלים. הזיכרון הקולקטיבי פשוט מציף אותנו.

הסרט נפתח במראות קשים של גירוש. אחר כך דווקא הסיפור הזה ממחיש את הקונפליקט. הפיליפינית, מרסי, עם ילדה הקטן, כבר תכננה לחזור הביתה, רק לא עכשיו. היא צריכה להרוויח עוד כסף לפני שהיא חוזרת. בעלה, שגורש, כבר שם, בנה השני כבר הוחזר הביתה. סיפור שני מעצים את הראשון: משפחה שבאה מלטביה, פעם שניה כבר. יש להם ניסיון בגירוש, זה כבר קרה להם בעבר. ישראל היא בשביל תחנה בה ירוויחו כסף (גם אם לא הרבה), וילכו הלאה לחיים טובים יותר. בינתיים הם עובדים בניקיון. כן, אנחנו זקוקים לעובדי ניקיון ולא, הם לא ממש מסכנים. הם פשוט חוזרים הביתה. ומי יודע, אולי יחזרו אלינו גם בפעם השלישית.

הסיפורים הללו אינם תומכים בגישתו של לוקאץ'. משטרת ההגירה, יחידת עוז בשבילכם, מורכבת גם היא מאנשים. אנחנו רואים בעיקר שניים, את עמוס רבינר, שהוא כיום רכז מודיעין ובעבר היה ראש צוות אכיפה ולכד אנשים במו ידיו, ואת בצלאל אביטבול, ראש צוות אכיפה במרחב תל אביב. רבינר הוא המוסרי והמתלבט. הוא מצייר לנו תמונה מסובכת של אדם בעל מודעות חברתית ורגישות. מצד אחד, זה יושב לו על המצפון. מצד שני, האשמים עליהם הוא מצביע, הם לא הפליטים, המסתננים, העובדים הזרים הלא חוקיים, וגם לא השוטרים שלוכדים אותם כציידי אדם. מי שאשם הם אלה שמעסיקים אותם עבור בצע כסף.

מצד שני אנחנו רואים את אביטבול, שעבורו המציאות היא מאוד פשוטה: אנחנו מאוד הומנים, אנחנו עושים רק מה שאנחנו חייבים לעשות. אבל הוא גם ריאליסט. הוא מונה ביובש את המספר 200 אלף, וברור לו, שבאמצעים הנוכחיים, אי אפשר לגרש את כולם. אפילו לא את מקצתם. "זה כמו לנסות לרוקן את הים בכפית", מצד שני, הלחץ של האכיפה הוא שיגרום להם ללכת. זאת דעתו. "אנחנו מדינה מאוד מוסרית. אני מאמין בזה". וכשרואים מה שהוא עושה, אנחנו לא ממש משוכנעים בסיפורים שהוא מוכר לנו. ולעצמו.

הרגעים הדרמטיים ביותר של הסרט הם כאשר "צוות האכיפה" פורץ דלתות  ומוצא אזרחים של חוף השנהב, שמתחבאים בתוך ארונות ובבוידעם. אלה הם באמת מראות קשים. שוב עולים אצלנו דימויים קשים. אילן לוקאץ' מוצא לנכון להשתמש בלייטמוטיב כדי לחזק את הרושם הקשה. הוא מצלם את האזורים המצחינים, והצחנה עוברת את המסך היטב, ואת היונים שעפות בתוכם ומתוכם. המסר עובר היטב: היונים חופשיות. בני האדם שבויים. אולי גם אנחנו.

הסרט, שהוא קשה לצפייה, מטיח את ראשנו במראה המכוערת ששם לנו לוקאץ', אך באותה עת גם מעביר מסר שלוקאץ' לא התכוון לו, מן הסתם: אלה שמגורשים לא באמת רואים בישראל בית. הם רואים בנו מקפצה כלכלית לחיים טובים יותר. אלה  שנמצאים באמת בסכנה, בלשונו של אביטבול, הסודנים והאריתראים, מסתובבים חופשי. עוז לא יכול לגעת בהם. אז מה היה המסר, בעצם?

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן