יאיר לפיד, הח"כ ושר-האוצר החדש, הכריז שמעתה לא יישא את נאומיו החשובים בכנסת, אלא במקרים המעטים שבהם החוק מחייב זאת.

הסיבה לכך היא שחברי הכנסת מפריעים לו. אין הוא יכול לשמור על רציפות מחשבותיו כאשר משסעים את דבריו בקריאות ביניים. מכיוון שהוא רגיל לשאת את נאומיו בעזרת טלפרומפטר, קריאות הביניים מפריעות לו.

מה זה אומר עליו?

בעשר שנותיי בכנסת נשאתי כאלף נאומים, מין שיא של גינס. תמיד קיוויתי שיקראו לי קריאות ביניים. הן הפיחו חיים בנאום, איפשרו לי להשיב, הבהירו עניינים ומשכו את תשומת הלב של התקשורת.

גם אני קראתי קריאות ביניים לרוב. נהניתי מזה מאוד. בדרך זו ניתן להביע במספר מלים רעיונות שאחרת היו מצריכים נאום שלם.

נוהל זה של קח-ותן הוא לב לבו של הוויכוח הפרלמנטרי. זהו מבחן למהירות המחשבה שלך, לשליטתך בנושא ולערנות הכללית שלך. בלעדיו היו כל הנאומים הופכים למסכת של שעמום אינסופי.

אני זוכר שר אחד שקריאות הביניים היו מורידות אותו מהפסים. זה היה אריאל שרון. כשהיו משסעים את דבריו באמצע המשפט, הוא היה מתבלבל ומתחיל מחדש. אבל הוא היה גנרל ותיק, ואת נאומיהם של גנרלים בני תמותה רגילים אינם משסעים.

אז יש לנו כאן איש צעיר (יחסית), עיתונאי ומנחה טלוויזיה, שאינו יכול לסבול שיפריעו למחשבותיו.

מה הן המחשבות היקרות האלה, שאינן סובלות הפרעה?

זה חודשים אחדים עומד לפיד במרכז העניינים. ולא רק בישראל. אחרי שהשבועון האמריקני "טיים" הפך את עצמו לצחוק כאשר הכתיר את "המלך ביבי", המשיך בזה ובחר בלפיד כאחד מ-100 האנשים המשפיעים בעולם. אז בשעה זו כבר צריך היה להיות לנו מושג על מחשבותיו האמיתיות.

במהלך מערכת הבחירות המוצלחת שלו, לפיד בחר בקפדנות בנושאים שאימץ לעצמו. סקרי דעת קהל ויועצים אמריקנים עזרו לו בכך. אחרי שבחר בנושאים, הוא דבק בהם בעקשנות.

היו אלה בעיקר שלושה:

ראשית, הוא הבטיח להציל את מעמד הביניים.

שנית, הוא נדר להשיג "שוויון בנטל", כלומר להכריח את בחורי הישיבות לשרת בצבא ככל האדם.

שלישית, יאיר לפיד הבטיח לפתוח מחדש את "התהליך המדיני" (שתי מילים שנועדו למנוע את הצורך להשתמש במילה הנוראה "שלום"), כדי להשיג "הסדר קבע" (כנ"ל) המבוסס על פיתרון שתי המדינות.

כפי שמתברר עכשיו, כל שלוש ההבטחות היו שקריות.

עיקר הנטל יוטל על מעמד הביניים באמצעות מסים בלתי-ישירים

איש אינו יודע מה זה בדיוק "מעמד הביניים". אפשר להניח שהכוונה היא למשהו הנמצא אי-שם בין העשירים כקורח לבין העניים המרודים. מעמד זה יכול לכלול כמעט את כל האוכלוסיה, או לפחות את רובה.

קשה לקבוע בוודאות מה הן ההצעות הכלכליות-חברתיות של לפיד, מכיוון שהן משתנות בלי הרף. הציבור כבר התרגל לתופעה: בבוקר מציע לפיד גזירה כלשהי למען צמצום הגרעון (למשל: העלאת שכר הלימוד), בצהריים מתחוללת מהומת-אימים של מחאה ציבורית, ועד הערב מבטל לפיד את הגזירה.

אך הצעת התקציב לשנה זו ולשנה הבאה כבר הושלמה כמעט. מסתבר שהגרעון הענק – שלפיד אינו אשם בו – ימומן על-ידי … מעמד הביניים.

המסים המוטלים על העשירים יישארו אפסיים. חברות הענק הבינלאומיות והישראליות לא ישלמו כמעט כלום. השירותים לעניים יקוצצו. אך עיקר הנטל יוטל על מעמד הביניים באמצעות מסים בלתי-ישירים – מע"מ ומסים אחרים שיעלו את יוקר המחייה, שהוא כבר עכשיו גבוה יותר מבמדינות דומות לנו. משכורות המעמד הבינוני נמוכות אצלנו יותר מאשר כמעט בכל המדינות המפותחות.

עכשיו כבר ברור שלפיד, הנהנה הגדול של המחאה החברתית מלפני שנתיים, הוא בעצם כפיל של בנימין נתניהו, מעריץ גדול של רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר זצ"ל.

כמו שאמר רחבעם, בנו של שלמה המלך: "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים!" (מלכים א', 12).

הטייקונים כבר התאהבו בו.

מסתבר שב"גדוד החרדי", שזכה בפרסומת כה רבה, אין כמעט חרדים

יעקב פרי, האיש מס' 2 במפלגתו של לפיד, הוא במקרה בעצמו טייקון. עכשיו הוא פירסם את דו"ח הוועדה שהוא עמד בראשה, שחקרה את "חלוקת הנטל".

לכאורה זהו ניצחון גדול של המחנה החילוני. סוף-סוף מתבטל השחרור ההמוני של בחורי הישיבה. חוץ ממספר עילויים – כ-1800 בשנה – הם ישרתו שלוש שנים ככל האדם.

אך אם שמים את הדו"ח מתחת למיקרוסקופ, הדבר נראה אחרת לגמרי. ביטול השחרור ההמוני של האברכים ייכנס לתוקפו למעשה רק בעוד ארבע שנים. בפוליטיקה הישראלית זהו נצח, אם לא יותר. באותה עת כבר תכהן ממשלה אחרת, וייתכן שלפיד וחבורתו כבר יהיו היסטוריה.

לפי התוכנית, בחורי הישיבה יגויסו רק בהגיעם לגיל 21, כאשר כמעט כולם יהיו כבר נשואים ואבות לשני ילדים. זה יהפוך את שירותם ליקר מדי בעיני הצבא, שאינו חפץ בהם ממילא.

בנוסף, כל הבחורים שהיום כבר הגיעו לגיל 21 ישוחררו לחלוטין.

קל להבין מדוע אין הצבא מתלהב לגייסם. מסתבר שב"גדוד החרדי", שזכה בפרסומת כה רבה, אין כמעט חרדים. מילאו את שורותיו בסתם חובשי כיפה, חוזרים בתשובה ודומיהם.

העניין כולו הוא תרגיל של הונאה. למעשה אין בישראל כוח שיהיה מסוגל לכפות את השירות על המוני בחורים בניגוד לרצונם ולרצון רבניהם.

המנצח היחיד בכל הפרשה העגומה הוא אחיו המאומץ של לפיד – נפתלי בנט, שר הכלכלה והשירותים הדתיים, נציג המתנחלים ושאר קיצונים לאומנים-דתיים. הוא דחה פרט אחד בדו"ח  פרי. לפי הדו"ח, תלמידי ישיבות ההסדר המשרתים כעת רק 16 חודשים (פחות מחצי הזמן שמשרתים חיילים רגילים) היו צריכים לשרת 20 חודש. ישיבות ההסדר האלה ידועות כחממות של גזענות ולאומנות קיצונית, אבל לתלמידיהן אין חשק לשרת כמו אחיהם החילוניים. בנט הצליח להוריד את תקופת שירותם של מחרחרי-מלחמה אלה ל-17 חודש.

השבוע ביצע לפיד תרגיל גאוני של יחסי-ציבור: הוא איים על נתניהו במשבר ממשלתי אם לא תמולא דרישתו בעניין של מה בכך. נתניהו התקפל, כרגיל, ודרישת לפיד התקבלה. למנצח, הידד!

לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב

אז  מה בנוגע ללפיד, איש השלום?

במערכת הבחירות הופיע לפיד כאיש "מרכז-שמאל". כל הופעתו הייתה של "אחד מאיתנו", איש המרכז המזוהה עם שאיפה עמומה לשלום.

לפיד הוציא מפיו את המליצות המטושטשות המקובלות למען פיתרון שתי המדינות. אך מעריציו היו צריכים לשים לב להחלטתו לפתוח את המערכה שלו – מכול המקומות – דווקא ב"אוניברסיטת" אריאל, ספינת הדגל של המתנחלים. הם גם היו צריכים להקשיב להכרזתו שירושלים לא תחולק לעולם.

למחרת הבחירות כרת לפיד ברית-דמים עם בנט, איש הימין הקיצוני. כמו שנאמר בתלמוד: "לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב".

השבוע העניק לפיד 50 מיליון שקלים נוספים ל"אוניברסיטת" אריאל. זהו שוחד אדיר למתנחלים. נוסף על כך, בתקציב הגזירות של לפיד לא קוצץ הון-העתק הזורם להתנחלויות אפילו בשקל אחד.

בראיון עם לעיתון "ניו-יורק טיימס" חשף לפיד את תוכנית-השלום שלו: מדינה פלסטינית "בגבולות זמניים" (כלומר בפחות ממחצית הגדה המערבית, 11% מפלסטין ההיסטורית.) ירושלים, כמובן, לא תחולק ותישאר כולה בשליטת ישראל.

אבו-מאזן הגיב מיד: לא בא בחשבון. אפילו ג'ון קרי הבלתי נלאה לא יצליח להפגיש את הצדדים על בסיס זה.

האכזבה עלולה לגרום לצעירים טובים רבים להתרחק עוד יותר מהפוליטיקה

כל זה לא עזר ללפיד. הציבור, ובכלל זה רבים מבוחריו (אם לא רובם), מאוכזבים מגיבורם. כבר בשלב כל כך מוקדם של הקריירה החדשה שלו הוא נחשף כאדם שטחי, יפה-תואר אך בלתי-אמין, מדבר יפה אך חסר כנות. ה"פוליטיקה החדשה" שהבטיח נראית ממש כמו הפוליטיקה הישנה, אם לא גרועה ממנה.

זה חשוב הרבה יותר מעתידו האישי של לפיד. למען עתיד המדינה חשוב שדור חדש של פעילי שלום וצדק החברתי יקימו כוח פוליטי חדש, שיוכל להתחרות על השלטון בבחירות הבאות. אבל האכזבה מלפיד עלולה לגרום לצעירים טובים רבים להתרחק עוד יותר מהפוליטיקה.

הלפיד המאיר קרוב לכיבוי. הלוואי שיופיע בעוד מועד נושא-לפיד חדש, חכם, כן ורציני יותר, והלוואי שזה יקרה במהירות בימינו, ונאמר אמן.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת אורי אבנרי"]