Skip to content

אמנות הרכיבה הזוגית על אופנוע

בתחילת הנסיעה אנחנו שלושה: הנהג, אני והאופנוע. אבל ככל שהנסיעה מתמשכת, פתאום השלושה הופכים לאחד, וממש כמו בזן, אני הופכת להיות חלק מהדרך, והדרך – חלק ממני

אמנות הרכיבה הזוגית על אופנוע

בתחילת הנסיעה אנחנו שלושה: הנהג, אני והאופנוע. אבל ככל שהנסיעה מתמשכת, פתאום השלושה הופכים לאחד, וממש כמו בזן, אני הופכת להיות חלק מהדרך, והדרך – חלק ממני

"את יודעת שאת מבין הרוכבות הבודדות בארץ למרחקים ארוכים?" שואל בעלי בחיבה. "אבל אני רוכבת מאחוריך, אתה הנהג!". אני עונה.
"אז מה, אבל רוב הנשים נשארות בבית…" הוא אומר.

כן, קיבלתי מבעלי מחמאה. אין דבר שהוא נהנה ממנו יותר מאשר לרכב על האופנוע BMW  1600 סמ"ק שלו, חיית כביש אמיתית, אופנוע תיור ענק ונוח להפליא, כדי "לנקות את הראש", כשאני יושבת מאחוריו. זה עושה משהו לגבר, וגם לאשה, אם היא זורמת ומספיק אמיצה וסומכת על הרוכב שלה.

חוויה מקרבת ומגבשת

אז כך, מידי פעם, בשבתות או בעתות פנאי אחרות, כשיש מזג אוויר מסביר פנים, לא חם מדי ולא גשום, אנחנו אומרים יפה שלום לילדודס, שהם כבר בני עשרה, מצטיידים במעיל- כפפות- קסדה- מגני-ברכיים, ונוסעים לעבר האופק.

אני סומכת על בן זוגי. הוא לא מאלה שמשתוללים על הכביש או נוסעים במהירות מטורפת. אבל בכל מקרה, לפני כל נסיעה, אני ממלמלת "שמע ישראל" ומבקשת מהאל שבמרומים שישמור עלינו ויביאנו למחוז חפצנו בשלום. האמינו לי, זה לא מזיק אף פעם.

הקירבה, המגע,  עושים לי, וגם לבעלי, רק טוב

במשך הזמן למדתי ליהנות מהנסיעות, ארוכות ככל שיהיו. יושבת מאחור בנחת, לא ברכינה קדימה. לעתים ידיים בצדדים, לעתים מחבקות את המותניים של הבעל. הקירבה, המגע,  עושים לי, וגם לבעלי, רק טוב. לזוגיות, לשבירת השגרה, לכל. למדתי להטות את הגֵו מעדנות בסיבובים חדים ובעליות חדות, כמו העליות של רמת הגולן, לא לחשוש ולהביט רחוק קדימה, וליהנות, בעיקר ליהנות מהתחושה המשכרת.

בתחילת הנסיעה אנחנו שלושה: הנהג, אני והאופנוע. אבל ככל שהנסיעה מתמשכת, פתאום השלושה הופכים לאחד, וממש כמו בזן, אני הופכת להיות חלק מהדרך, והדרך – חלק ממני. אני חשה תחושה של ההתמזגות עם הכביש, עם הרוח, עם הריחות, עם המראות החולפים ביעף מול עיניי.

והמחשבות: תחילה הן מתרוצצות: חושבת על הא ועל דא, עושה רשימות, חולמת חלומות, וגם כאן, ככל שהרכיבה מתמשכת, כמו במדיטציה טובה, המחשבות נוכחות, אבל כאילו מביטות מהצד. גם הן הופכות עם הזמן, עם הנסיעה, לחלק אינטגרלי מהקיום, מתמסמסות להן והופכות לאחד עם הכביש, עם הדרך, עם היופי.

בנסיעה כזאת הצלחתי לחוות בפעם הראשונה את המשמעות של מדיטציה אמיתית. אמנם התנסיתי במדיטציה טרנסנדנטלית, ובכל מיני סדנאות שמלמדות להיכנס פנימה וכדומה,    אך יש משהו בנסיעה על אופנוע – החשיפה לרוח, הפתיחות הבלתי אמצעית, החד גוניות של הכביש החולף במהירות מתחת לגלגלים, בשילוב יפי הנוף והרוח החזקה – שגורם לנהג, אך לדעתי, בעיקר לרוכב, שאינו צריך להתרכז בנסיעה, להיכנס למוֹד של מדיטציה.

תנאי הכרחי – להשאיר את הפחד בבית. ונכון, יש על מה: זהו כלי דו גלגלי, יש כתמי שמן על הכביש, יש נהגים פרועים. אבל לכל מי שאמר לי בספיקת כפיים: "איך את מעזה, למה לך, זה מסוכן, תראי כמה תאונות אופנוע יש", אני עונה: "בעלי הוא נהג זהיר, אני סומכת עליו, וחוץ מזה, הכול משמיים".

כמו אבירים עייפים המביאים את הסוסים אל השוקת

אחרי נסיעה של כשעה, אנחנו עוצרים בדרך כלל בסמוך למזנון, מסעדה או בית קפה, מסירים את כל העומס של מעיל- כפפות- קסדה-מגני-ברכיים, כמו אבירים עייפים המביאים את הסוסים אל השוקת, ותחושת המדיטה מתפוגגת לה אט, אט, עד לנסיעה הבאה.

אז אם את אשה קצת קלילה שיש לה בעל עם אופנוע או אפילו טוסטוס, נסי את החוויה. השאירי את הפחד בבית, בקשי הגנה מהאל שבמרומים, חבקי את בעלך מאחור וסעו אל עבר האופק. מובטחים לך חוויה נפלאה והידוק הזוגיות.

ואם את היא הרוכבת על האופנוע, אדרבה, קחי את בן זוגך מאחור, זה עובד גם הפוך…

[related-posts title="טורים נוספים מאת נטלי שוחט"]

__________________________________________________________________________
נטלי שוחטנטלי שוחט היא כותבת, עורכת, ארכיונאית ומידענית, בעלת האתר ערוך ומוכן 

"את יודעת שאת מבין הרוכבות הבודדות בארץ למרחקים ארוכים?" שואל בעלי בחיבה. "אבל אני רוכבת מאחוריך, אתה הנהג!". אני עונה.
"אז מה, אבל רוב הנשים נשארות בבית…" הוא אומר.

כן, קיבלתי מבעלי מחמאה. אין דבר שהוא נהנה ממנו יותר מאשר לרכב על האופנוע BMW  1600 סמ"ק שלו, חיית כביש אמיתית, אופנוע תיור ענק ונוח להפליא, כדי "לנקות את הראש", כשאני יושבת מאחוריו. זה עושה משהו לגבר, וגם לאשה, אם היא זורמת ומספיק אמיצה וסומכת על הרוכב שלה.

חוויה מקרבת ומגבשת

אז כך, מידי פעם, בשבתות או בעתות פנאי אחרות, כשיש מזג אוויר מסביר פנים, לא חם מדי ולא גשום, אנחנו אומרים יפה שלום לילדודס, שהם כבר בני עשרה, מצטיידים במעיל- כפפות- קסדה- מגני-ברכיים, ונוסעים לעבר האופק.

אני סומכת על בן זוגי. הוא לא מאלה שמשתוללים על הכביש או נוסעים במהירות מטורפת. אבל בכל מקרה, לפני כל נסיעה, אני ממלמלת "שמע ישראל" ומבקשת מהאל שבמרומים שישמור עלינו ויביאנו למחוז חפצנו בשלום. האמינו לי, זה לא מזיק אף פעם.

הקירבה, המגע,  עושים לי, וגם לבעלי, רק טוב

במשך הזמן למדתי ליהנות מהנסיעות, ארוכות ככל שיהיו. יושבת מאחור בנחת, לא ברכינה קדימה. לעתים ידיים בצדדים, לעתים מחבקות את המותניים של הבעל. הקירבה, המגע,  עושים לי, וגם לבעלי, רק טוב. לזוגיות, לשבירת השגרה, לכל. למדתי להטות את הגֵו מעדנות בסיבובים חדים ובעליות חדות, כמו העליות של רמת הגולן, לא לחשוש ולהביט רחוק קדימה, וליהנות, בעיקר ליהנות מהתחושה המשכרת.

בתחילת הנסיעה אנחנו שלושה: הנהג, אני והאופנוע. אבל ככל שהנסיעה מתמשכת, פתאום השלושה הופכים לאחד, וממש כמו בזן, אני הופכת להיות חלק מהדרך, והדרך – חלק ממני. אני חשה תחושה של ההתמזגות עם הכביש, עם הרוח, עם הריחות, עם המראות החולפים ביעף מול עיניי.

והמחשבות: תחילה הן מתרוצצות: חושבת על הא ועל דא, עושה רשימות, חולמת חלומות, וגם כאן, ככל שהרכיבה מתמשכת, כמו במדיטציה טובה, המחשבות נוכחות, אבל כאילו מביטות מהצד. גם הן הופכות עם הזמן, עם הנסיעה, לחלק אינטגרלי מהקיום, מתמסמסות להן והופכות לאחד עם הכביש, עם הדרך, עם היופי.

בנסיעה כזאת הצלחתי לחוות בפעם הראשונה את המשמעות של מדיטציה אמיתית. אמנם התנסיתי במדיטציה טרנסנדנטלית, ובכל מיני סדנאות שמלמדות להיכנס פנימה וכדומה,    אך יש משהו בנסיעה על אופנוע – החשיפה לרוח, הפתיחות הבלתי אמצעית, החד גוניות של הכביש החולף במהירות מתחת לגלגלים, בשילוב יפי הנוף והרוח החזקה – שגורם לנהג, אך לדעתי, בעיקר לרוכב, שאינו צריך להתרכז בנסיעה, להיכנס למוֹד של מדיטציה.

תנאי הכרחי – להשאיר את הפחד בבית. ונכון, יש על מה: זהו כלי דו גלגלי, יש כתמי שמן על הכביש, יש נהגים פרועים. אבל לכל מי שאמר לי בספיקת כפיים: "איך את מעזה, למה לך, זה מסוכן, תראי כמה תאונות אופנוע יש", אני עונה: "בעלי הוא נהג זהיר, אני סומכת עליו, וחוץ מזה, הכול משמיים".

כמו אבירים עייפים המביאים את הסוסים אל השוקת

אחרי נסיעה של כשעה, אנחנו עוצרים בדרך כלל בסמוך למזנון, מסעדה או בית קפה, מסירים את כל העומס של מעיל- כפפות- קסדה-מגני-ברכיים, כמו אבירים עייפים המביאים את הסוסים אל השוקת, ותחושת המדיטה מתפוגגת לה אט, אט, עד לנסיעה הבאה.

אז אם את אשה קצת קלילה שיש לה בעל עם אופנוע או אפילו טוסטוס, נסי את החוויה. השאירי את הפחד בבית, בקשי הגנה מהאל שבמרומים, חבקי את בעלך מאחור וסעו אל עבר האופק. מובטחים לך חוויה נפלאה והידוק הזוגיות.

ואם את היא הרוכבת על האופנוע, אדרבה, קחי את בן זוגך מאחור, זה עובד גם הפוך…

[related-posts title="טורים נוספים מאת נטלי שוחט"]

__________________________________________________________________________
נטלי שוחטנטלי שוחט היא כותבת, עורכת, ארכיונאית ומידענית, בעלת האתר ערוך ומוכן 

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן