Skip to content

שרית סרי: לא חופרת בשביל אף אחד

"היוצר פינת החופר", ספרה החדש של השחקנית שרית סרי, עוסק בביטויים ובקלישאות על רומנטיקה, פוליטיקה ותופעות קיומיות אחרות. "כשקריין אומר 'ובמעבר חד', למה הוא מתכוון? לעבור מששון לאסון? כשפוליטיקאי נעצר ואומר 'שופכים את דמי', בעצם אין שום דם, אבל אפשר לפנטז את הגיליוטינה שהוא רואה בדמיונו". יעקב בר-און נפגש עם היוצרת לראיון בלי חפירות
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
"אם צוחקים מדברים שאני כותבת, זה אושר בשבילי". סרי. צילום: ענבל כהן-חמו

ככה פתאום, באמצע החיים, השחקנית והקומיקאית שרית סרי מוציאה ספרים, שניהם אגב בהוצאת "עם עובד". לבכור מביניהם, "תהיו בקשר", נולד באחרונה אח צעיר, "היוצר פינת החופר" והיא מבקשת לא להיחפז ולהדביק לה תואר, שלדעתה היא עדיין איננה ראויה לו. "סופר הוא מי שהוציא שלושה ספרים ויותר", היא סבורה. "בינתיים התואר נראה לי נורא גדול.

"כל חיי אני כותבת. כתיבת שני הספרים גרמה לי להבין שזה לא רק המקצוע שלי, אלא דרך חיי. אני לא צריכה בשביל זה לא מוזה ולא נעלי-בית. אני מסוגלת להכין מג'דרה ולהמשיך לכתוב במקביל על השיש. שנים הרגשתי שהביטוי שלי בכתיבה הוא חזק עלי. אם יש תגובות בנוסח 'צחקנו', 'עשית לי את היום' וכאלה, זה מרחיב לי את הלב. אני מרגישה שבשביל זה התכנסתי. כמי שבאה מהקומדיה, אם צוחקים מדברים שאני כותבת, זה אושר בשבילי".

אי אפשר לחשוד בסרי ש"החופר" אשר בשם הספר מתקשר אצלה עם יגיע כפיים. "אני שומעת ילדים אומרים משהו כמו – 'די, אבא, אתה חופר'", היא אומרת. "ובעצם, למה הם מתכוונים? לילדים של היום אין כוח לירידה לפרטים. זאת חפירה בעיניהם אם יורדים יותר מדי לעומקם של דברים. זוהי תרבות הזאפינג בהתגלמותה. יאללה, לנושא הבא! אני לא כזאת. אם אני חופרת ומביאה בספר ביטויים שונים, יש בכך מעין הצעת הגשה לישראליות".

"אני מסוגלת להכין מג'דרה ולהמשיך לכתוב במקביל על השיש". צילום: ענבל כהן-חמו

מוכרות לך יצירות מקבילות של קומיקאים אחרים?

"לפני כעשרים שנה התגלגל לידיי ספר של וופי גולדברג. היא כתבה סיפורים קצרים בעקבות נושאים שהזדמנו לה. כשקראתי את זה, מתורגם כמובן, הייתה לי הרגשה כאילו שהיא העלתה על הכתב מופע סטנד-אפ. וזה לא המצב אצלי. לא כל מה שמופיע בשני ספריי מן הראוי שיעלה על הבמה. יש דברים שכותבים ויכולים להישאר בין דפי ספר והקורא עובר איתם חוויה בינו לבין עצמו".

הבמה שדי התרחקת ממנה בשנים האחרונות.

"אם בעקבות הספר הראשון, שהופיע ב-2008, לא נולד לי החשק לחזור לבמה, הספר החדש לא רק שהוליד חשק, אלא גם הוליד ביקוש. כמה הופעות שלי בתוכניות טלוויזיה לרגל הספר דירבנו אותי לצאת במופע, שיתבסס אך ורק על שני הספרים. עשיתי מיפוי של החומרים שנכון יהיה להמשיך איתם אל הבמה והם כבר בקנה, במצב של היכון. זה יהיה מופע חווייתי".

עטיפת הספר. עיצוב: יהודה דרי

רק עם זה תחזרי לבמה?

"לא רק. מאוד הייתי רוצה לחזור להופיע שוב בתיאטרונטו, פסטיבל הצגות היחיד, שבו השתתפתי ב-95' עם ההצגה 'שובה של האשה החושנית', שכתבתי עם וילוז'ני; הפעם אני רוצה לחזור עם תפקיד דרמטי, שאכתוב לעצמי. הייתי רוצה תמיד לכתוב את החומרים שלי".

אם כך, בהבימה, או בקאמרי, אין מה לפנטז עלייך?

"אתה יודע, כל הצעה תתקבל בברכה, אבל זה לא חלום חיי ולא משהו שהייתי נלחמת עליו".

אם אלה דברייך, קרוב לוודאי שאת שחקנית מזן מיוחד.

"מישהו אמר לי לפני שנים בנחמדות, שכל שחקן צריך שיהיה לו ה…יאצק שלו, היינו משהו מיוחד לו כפי שיאצק מיוחד לבראבא. לי אין היאצק שמיוחד לי. מתחילת הדרך התפזרתי לכל מיני כיוונים. עיקר הפרנסה שלי היא מדיבובים ומפרסומות. בתוך זה אפשר להתפזר בלי הכרה, כשלמשל לעומת הפרסומת הרכה והאמהית שלי ל'מטרנה', אני גם זו שצורחת בפרסומת ל'בזק'".

אפילו אטמי אוזניים לא יצילו מפני הצרחה שלך.

"מה לעשות, כשהגעתי לאולפן, אמרו לי לצרוח כמה שיותר".

זה מפצה אותך על שאת לא בסרט או בהצגה?

"אם יש משהו שאני הכי מתמידה בו בחיי המקצועיים, אלה הדיבובים. כשחזרתי לפני 25 שנה מארצות הברית, הכירו לי את שפרירה זכאי, שמתמחה בכך ומאז אני לא מפסיקה עד עצם היום הזה. אתה יודע איזה כיף להשמיע קולות של סבתא ולענות לה כילדה? שלא לדבר על קולות הרקע, כמו יללה של חתול, קהל מריע, או זקן גונח. תענוג!"

"לעומת הפרסומת הרכה שלי ל'מטרנה', אני גם זו שצורחת בפרסומת ל'בזק'". צילום: ענבל כהן-חמו

כיצד מתייחסת הקומיקאית שבך לעיסוק שלך בכתיבה? היא לא התלוננה על קיפוח?

"לא, ממש לא. כשאני מתיישבת לכתוב, יש לי האתגר להכיל כל מה שהעיניים רואות ולהעביר אותו אל הכתב בדרך אל לב הקורא. הפרק בספר שקראתי לו 'מראה לי' ממחיש את זה".

מראה למי?

"זה פרק על ההתמודדות של נשים מול מראות. הרומן הכי ארוך והכי שטוח שלנו הוא בעצם עם מראות. ואני אומרת את זה מניסיון אישי. כי מהי אישה ללא מראה? אני מודה שהגעתי בנידון להגזמה מטופשת. כשרציתי לבדוק אם לא נמרח לי ליפסטיק בין השיניים, התכופפתי אל מראת-צד של מכונית חונה. בעודי עושה זאת, הבחנתי שבמכונית ישב נהג שתקע בי מין מבט משתאה. לשנייה נבהלתי, אבל תיכף שנינו פרצנו בצחוק".

דוגמה מפרק אחר?

"יש בספר פרק על עולם הביטויים האלים הרווח בשדה הרומנטיקה. אתה יכול לשמוע חבר'ה צעירים אומרים – 'הוא אכל תסביכים בגללה', או 'ההיא אכלה סרטים בגללו'. וכש'מישהו שרוף עליה', אז האהבה בוערת מכל הכיוונים. בכלל, שמות המשנה של חלקי הספר – 'נטפלת לתופעות מקומיות וקיומיות', 'נושאים אוניברסליים דרך אוזני המתבוננת' ו'למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים?' יותר מרומזים על תוכנו".

"אני מסוגלת להשתנות כמו זיקית, הן בקול והן בצורה". צילום: ענבל כהן-חמו

סרי, כפי שהבנתם, הפכה לציידת של ביטויים ובאמצעותם היא מתחקה אחר התנהגויות-אנוש. "בנסיעה ברכבת, אם אתה רק מקשיב למה שקורה מסביב, אתה מקבל מטעמים מרוב זה שכולם מדברים בטלפון", היא מתמוגגת. "כשאני נוסעת ברכבת, יש לי הרגשה שאני נקלעת ליום צילום של סרט על הישראליות".

כדי לצוד כל מה שאת צדה, על אדם להיות פתוח להקשבה. הרי רובנו שקועים בעצמנו.

"יותר מלדעת להקשיב, צריך לרצות להקשיב. כמי שסקרנית על העולם, אני לא יכולה בלי זה. בדרך כלל אני לא מתרכזת בנושא אחד, אלא תמיד יש לי כמה נושאים על האש".

את מסע הציד שלך את עורכת עם רשמקול סמוי?

"לרוב יש עלי איזה פנקס. אפשר להקליט עם האייפון. קורה שגם הלפטופ מוכן לפעולה. תלוי היכן אני נמצאת".

את כל הזמן דרוכה?

"דווקא לא. אני מרשה לעצמי המון פאוזות, לעכל ולחשוב מה ראוי, מה מחזיק פרק. העורכת שלי, עטרה אופק, מקבלת ממני ים של חומר, כשכל פרק עומד בפני עצמו. ההחלטות על סדר הדברים הן בניצוחה. וזה לא פשוט".

מדוע?

"כי אני לא מפסיקה לעדכן עד הדקה ה-90, כשמההוצאה אומרים לי 'די!'. אבל כמה אפשר לעדכן? ריקי כהן מחדרה תחכה לספר הבא כדי למצוא את מקומה ליד מסעודה משדרות. נראה לי שאז יצטרפו אליהן לא רק אשר מירושלים וחיים מבני-ברק".

סרי, שחצתה במעט את ה-50, היא בת-ימית במקור, שמשלב מוקדם בחייה סומנה כזמרת לעתיד. היא זימרה בפסטיבלים שונים, גם השתייכה למקהלת "צדיקוב" הבולגרית, ש"בה סורית-רומנייה כמוני נקלטה לא רע". מתוקף הנסיבות השחקנית שבה דחקה את הזמרת. "כששירתי במקהלת צה"ל, הייתי מוקפת בסוללה של זמרות – ריטה, תמנה בראואר, ורדינה כהן ושרון ליפשיץ, ומה שנשאר לי שם לעשות זה לעשות להן קולות בשירים ולהצחיק במערכונים".

"מהי אישה ללא מראה"? צילום: ענבל כהן-חמו

כשהשתחררה, בידרה במסגרת "איזולירבנד", להקת פסטיבלים עם הומור מוטרף, וממנה פנתה ללמוד ב"בית צבי", אך לא לזמן רב. "ברחתי משם לאחר שנה כמו מאש". אז חלה התפנית בחייה. היא נסעה לארצות הברית עם להקת פסטיבל הזמר החסידי, "שם הזרקנו לאחינו בתפוצות את מנת הנרקוזה השנתית של שירי מסורת". מהלהקה הגיעה לחופה עם השחקן מתי סרי. לאחר שהוכרו כזוג יציב, כולל שיתוף פעולה בטלוויזיה, עלו נישואיהם על שרטון בעקבות טרגדיה שאירעה להם, כשבתם הפעוטה נספתה בתאונה בחנות בקניון. היום, גל, בתם בת ה-22, הולכת בעקבותיה בתחום הדיבובים.

סרי גילתה את יכולותיה המגוונות בתוכניות הטלוויזיה "החרצופים" ו"שישי וחצי". "די כיף לי שאני מסוגלת להשתנות כמו זיקית, הן בקול והן בצורה", היא מעידה על עצמה בנהנתנות לא מבוטלת. "יש לי רגיסטר קולי רחב, שמאפשר לי לתמרן בין דמויות שונות לגמרי זו מזו. זה מה שאני אוהבת. אני שחקנית נטולת אמביציות שקספיריות".

כשהיא עסוקה בתיאטרון החיים, שקספיר, הגאון מסטרטפורד, יכול לחכות. סרי בוחנת מה שקורה מול עיניה כפי שאחרים צופים בהצגה: "כשקריין אומר 'ובמעבר חד', למה הוא מתכוון? לעבור מששון לאסון? כשפוליטיקאי נעצר ואומר 'שופכים את דמי', בעצם אין שום דם, אבל אפשר לפנטז את הגיליוטינה שהוא רואה בדמיונו.

"הישראלי המדבר מאוד חיוני לו שיאמינו לו. שאם לא כן, מדוע כה רבים מאיתנו פותחים או סוגרים משפט ב'תאמין לי'. או אלה שהיכן שצריך, או לא צריך, יוצא להם לומר 'את האמת'. כנראה, כשהם אומרים את זה, מסתתר איזה שקט קטן או לפחות איזו הגזמה. ומהו ה'בלי נדר' שנדחף למשפטים שלנו? האם זה פתח מילוט מפני מימוש הדברים?"

את מכוונת רק לאחרים?

"לא, אני לא יוצאת מהכלל. אני מודה שהייתי נגועה בתסמונת של 'מה שנקרא', או 'כמו שאומרים',  מילים שמהרגע ששמתי לב שהן למעשה מיותרות ולא אומרות דבר – והצלחתי להעיף מהחיים שלי. לדעתי, עם קצת תשומת-לב, ניתן לנכש עשבים שוטים שהסתננו לשפת הדיבור שלנו עם כל ה'כאילו', ה'מן הסתם' וה'תכל'ס'. אפשר לחיות נהדר בלעדיהם".

עוד משהו. לספר מתלווים צילומי כתובות גרפיטי, פרי תחביב שלה, לשוטט בחוצות הכרך, לעקוב אחר הכתובות ההזויות והפחות הזויות שצצות על הקירות ועל הגדרות ולצלם. "אני לא צריכה להתאמץ כדי לתפוס את הכתובות האלה", היא טוענת. "הן קופצות מול עיניי בכל מקום. בשביל זה תמיד יש לי בתיק מצלמה בהיכון. בעיניי זאת תופעה חברתית מרתקת ואני תוהה מה עובר לאנשים בראש כשהם מרססים כתובות אלה".

מה החלום שלך?

"אני חושבת שאני מגשימה אותו על בסיס יומי. ואם להיות רצינית אתך, החלום האמיתי שלי זה להתפרנס מכתיבה. אבל כמקובל במקומותינו, ספר מצליח לא בהכרח מביא לחוף מבטחים של מצב כלכלי טוב".

1 Comment

  1. dan
    2 ביוני 2013 @ 20:11

    שרית סרי חסרה לנו על המסך

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן