Skip to content

מת ככה, מפה לאוזן

בתחנה בלווינסקי הקצין אומר שאף אחד לא מת. אני לא שמעתי שמישהו מת פה. לא יכול להיות מצב שמישהו מת פה ואנחנו לא יודעים ♦ מסע הזוי בחצר המרופטת ורוויית האלכוהול תל אביב, בעקבות זהותו של הגבר שמת מקור בשבוע שעבר, בתחנה המרכזית

מת ככה, מפה לאוזן

בתחנה בלווינסקי הקצין אומר שאף אחד לא מת. אני לא שמעתי שמישהו מת פה. לא יכול להיות מצב שמישהו מת פה ואנחנו לא יודעים ♦ מסע הזוי בחצר המרופטת ורוויית האלכוהול תל אביב, בעקבות זהותו של הגבר שמת מקור בשבוע שעבר, בתחנה המרכזית

מקום להניח את הראש. בתחנה המרכזית של תל אביב (צילום: אורלי קאופמן)

השבוע הכי קר שהיה כבר ארבע שנים, ובגינת לווינסקי ישנים מאה חמישים איש על הדשא. בפייסבוק כתבו שהמשטרה מצאה פליט שקפא מקור בלווינסקי, אבל זה לא הופיע באף עיתון. ניסיתי לברר מי הבחור אבל אף אחד לא ידע. שמעו שמישהו מת, אבל לא ידעו לומר מי. התקשרתי לכמה אנשים מארגוני הסיוע ומקהילות הפליטים עד שהגעתי לעלי הדרפורי, שיש לו חנות בנווה שאנן. עלי אמר לי שהוא הכיר את הבחור, שהוא היה בכלל יהודי אתיופי. הוא חזר אלי כעבור כמה דקות ונתן לי לדבר עם מישהו שאמר שהוא דוד של הבחור שמת. אנחנו קובעים להיפגש בחנות.

ירדתי מקו 5 מול נווה שאנן ומצאתי אותה –  חנות קטנה של בגדים, ועלי, עם ראש מלא ברסטות וחולצת כדורגל אדומה-צהובה, קיבל אותי בחיוך. הוא הלך לחפש את הדוד, והשאיר את חבר שלו לשמור על החנות. החבר שאל אותי מה אני כותבת ואני אמרתי, על האנשים שישנים פה בחוץ. הוא מספר שהוא ארבע שנים בארץ. הוא ברח מדרפור. שאלתי מה המצב בדרפור עכשיו, והוא אמר שאותו דבר. אנשים ברחו כולם למחנות. הם סגורים שם ולא יכולים לצאת. בחוץ הג'נג'וויד, עדיין מחכים לרצוח מי שינסה לחזור לאדמות. יש להם נשק, הממשלה נותנת להם, וגם כסף. חצי מהמשפחה שלו ברחו לצ'אד וחצי במחנה פליטים. רוב האנשים בדרפור הם חקלאים, אבל עכשיו אף אחד לא מעבד את האדמות.

השאירו אותו ככה, ישן בחוץ. התחנה המרכזית הישנה בת"א (צילום: אורלי קאופמן)

עלי חוזר עם גבר שמתקרב לארבעים, לבוש טרנינג שחור בלוי ומעיל משופשף, הוא לא מגולח והעיניים שלו אדומות ויש לו ריח של אלכוהול. זה גיסמה. אני לא בדיוק דוד שלו, קרוב משפחה, אצלנו זה ככה. תכתבי חבר טוב, חבר קרוב. הוא לוקח אותי ליד מספר 33, ומראה לי, והעיניים שלו מתמלאות בדמעות: פה היינו יושבים ושותים. יוני, ככה קראו לו, מת ביום שישי בלילה. גיסמה לא היה שם, אבל כשבא בבוקר סיימון סיפר לו. סיימון הוא מגאנה, יש לו חנות פה, עכשיו הוא לא פה, הוא יבוא בערב, הוא סיפר שהיה גשם, ויוני לקח קרטון, ונרדם. סיימון הזמין לו אמבולנס. האמבולנס השאירו אותו ככה, ישן בחוץ, ואחר כך הוא מת. אם היו לוקחים אותו לא היה מת.

הנה, זה החבר שלו, ששותה איתו, איסאייס, הוא מצביע על גבר גבוה ורזה מאוד, שיושב מנותק לגמרי וביד שלו בירה. הוא ניגש לדבר עם איסאייס, שיספר מה קרה, אבל איסאייס נבהל ומתרחק משם.

"פה הוא מת. אני ראיתי בעיניים שלי"

אישה אחת נמוכה מאוד עם מטפחת ראש מתעניינת מי אני, וגיסמה מסביר שאני עיתונאית ובאתי לכתוב על יוני, זה שמת. האישה מצביעה על המדרכה ואומרת "פה הוא מת. אני ראיתי בעיניים שלי, אני ישנתי פה ליד". גיסמה אומר שהיא דתייה, היא משגעת אותו, רודפת אחריו. הוא רוצה שנלך לאנשהו לדבר ומוביל אותי בנווה שאנן לכיוון התחנה המרכזית החדשה. הדתייה לא עוזבת אותנו ואומרת לי: "זה איש טוב. אני יוצאת איתו." גיסמה נבוך, אולי ממני, אומר לה "מי רוצה לצאת איתך? אני יכול להיות הבן שלך." ועושה לי תנועות בראש שהיא משוגעת.

אבל היא לא נעלבת וממשיכה אחרינו אף שגיסמה מגביר את הקצב. הוא חוצה את לווינסקי באמצע ומוביל אותי למקום בקומת הקרקע של התחנה, איפה שאף אחד לא נכנס. הדתייה נכנסת אחרינו, אבל יודעת להתיישב בשולחן נפרד. זה מקום של אריתריאים, והם מביטים בי מעט בחשדנות עד שגיסמה מסביר באמהרית מי אני ושבאתי לכתוב על הבחור שמת. הוא לוקח בקבוק בירה מהמקרר לעצמו ואני לוקחת מיץ. הוא לוקח כוס פלסטיק ומוזג מעט מהבירה שלו ונותן לדתייה על השולחן שלה. הוא מתיישב ושואל אם זה מפריע לי ומצביע על הבירה, אני מתלבטת ואז אומרת שלא. "אני שתיין". הוא נעמד ומראה לי את הג'ינס שלו, מתחת לטרנינג, שיש לו חור בכיס. חתכו לי כשישנתי, חושבים שיש לי כסף, לקחו לי מה שהיה. הוא מראה על המצח שלו צלקת ממכות שחטף, ואת השפה התחתונה הפצועה. הוא שולף תעודת זהות חדשה מהכיס ומראה לי את השם המלא, באמהרית. הוא מספר שהוא מאתיופיה, אימא שלו מתה בדרך לישראל. הייתי בצנחנים ולמדתי בטכניון אבל אבא שלי נהרג בתאונת דרכים, ומשהו קרה בראש שלי. מאז התחלתי עם השתייה.

"יש לו ילד, אני לא יודע בן כמה"

יוני, הבחור שמת הוא מהמשפחה שלי. היה נשוי, אבל אשתו בגדה בו הלכה עם מישהו אחר והם התגרשו. ככה הוא הגיע לפה. יש לו ילד. אני לא יודע בן כמה בדיוק, אבל תמיד הוא היה אומר שכשיעשה לו בר מצווה הוא יזמין אותי. גיסמה משתנק ולוקח שלוק. המשפחה שלו בלוד, אם את רוצה בואי ניסע עכשיו, תבואי איתי לדבר איתם. אני נבהלת ואומרת שלא, והוא מביט בי באכזבה.

אני אומרת שאני רוצה לדבר עם המשטרה בלווינסקי והוא אומר שיבוא איתי. הוא לוקח כוס פלסטיק ריקה ומוזג לתוכה את הבירה שנותרה בבקבוק, ואנחנו יוצאים וחוצים בחזרה לגינה. הדתייה אחרינו במרחק מדוד. הוא אומר שהסודנים האלה לא ראו אישה שנים, בשבילם היא יפה והם שוכבים איתה וגם הוא פעם. כשהזין עומד השכל בתחת. מה אפשר לעשות, היא באה לאנשים, מתחילה לנשק אותם.

"אף אחד לא מת"

בתחנה הקצין המבוגר אומר שאף אחד לא מת. היה רק מקרה שהזמינו למישהו אמבולנס והוא סירב להתפנות אז השאירו אותו, והוא חי. גיסמה נסער, מה חי, מה חי, אני כל היום בכיתי אתמול, וככה הוא מתחיל לבכות שוב, והקצין המבוגר, שמכיר אותו לא מהיום, מתעצבן ואומר לו שלא יבכה סתם, שיברר קודם, אולי החבר שלו בבית חולים? גיסמה אומר שהוא באבו-כביר, עוד לא קברו אותו, סיימון אמר לי. והקצין מתעצבן ואומר לו לשתוק. מה אבו-כביר? מי פינה אותו לשם? סיימון לקח אותו על הידיים שלו לאבו-כביר?

קצין צעיר שקוראים לו אלעד רוצה לדבר איתי בצד: זה, אל תקשיבי לו. הוא שותה את יכולה להריח, נכון? על כל אחד הוא אומר שזה משפחה שלו. אני לא שמעתי שמישהו מת פה. לא יכול להיות מצב שמישהו מת פה ואנחנו לא יודעים. הקצין אלעד מברר בקשר עם מי שהיה בתורנות בשישי, וההוא אומר שאף אחד לא מת.

אני וגיסמה ממשיכים בדרך, גיסמה כבר מבולבל, למה הם אומרים שהוא לא מת, אני בכיתי כל היום אתמול. הדתייה כבר לא איתנו. אני רוצה לדבר עם מישהו שיודע, עם סיימון שהזמין את האמבולנס, אולי הוא הגיע לחנות שלו, ואנחנו חוזרים לנווה שאנן. הוא לוקח אותי בדרך קיצור, בין הבניינים, בשביל רטוב ומסריח משתן.

סיימון לא בחנות, רק אח שלו, והוא נותן לי כרטיס ביקור עם הטלפון של סיימון. מהקפה שליד צועקים לי בלעג כמה גברים יהודים שמתקרבים לשבעים: "תדאגי שיתנו להם תעודות זהות! שיתנו לכל האפריקאים תעודות זהות!". גיסמה לא שותק להם כמוני, וצועק, "תסתמו מה יש לכם. מאיפה אתם, לא מאפריקה? מה אתם, אשכנזים?". אני מנסה להתקשר לסיימון מהכרטיס אבל אין תשובה. גיסמה ניגש לשולחן של הגברים היהודים ולוחץ לאחד מהם את היד, ומסביר, היא עיתונאית, באה לכתוב על בן דוד שלי שמת. מי מת? הפרצוף שלהם משתנה והם מתעניינים. יוני? ההוא זה מסטול, הם אומרים, וגיסמה אומר: אז מה, גם אני מסטול. הם צוחקים. רגע, אתה אתיופי? זה האנשים הכי טובים, באמת.

"את רואה? יש הלוויה"

ממול עומדים כמה אריתריאים סביב בחור צעיר מאוד בלי חולצה ומנסים להלביש לו סווטשרט לבן. הפנים שלו פצועות, וגיסמה אומר לי להתערב ולשאול מה קורה. אני לא זזה והוא דוחק בי, את לא עיתונאית טובה, את פחדנית, ואז, מאוכזב ממני, ניגש אליהם ושואל. הבחור מדבר איתנו בעברית. מתברר שהבחור הערום גר פה ברחוב, אין לו עבודה, הוא נהיה קצת משוגע, הוא אומר שאין לו אבא ולא אימא ושהוא רוצה למות, שיעזבו אותו. הוא הלך מכות עם חבר שלו, אבל עכשיו החבר שלו מצליח להלביש לו את הסווטשרט הלבן ומכניס אותו פנימה לתוך הבניין.

אנחנו חוזרים לרחוב לווינסקי, ונכנסים לחנות של זוג אתיופים ותיקים וגיסמה מספר שבאתי לכתוב על יוני שמת, והם מדברים ביניהם באמהרית ואחר כך אלי בעברית. האיש המבוגר אומר שהוא שמע שהוא מת ככה מפה לאוזן, ואשתו אומרת שהתקשרו מהמשפחה שלו מלוד ואמרו שמחר יש הלוויה. את רואה, יש הלוויה, גיסמה אומר.

גיסמה מודאג שלא כתבתי מספיק. הוא רוצה ללכת לאיזה מקום ולדבר, שאני אכתוב. הוא אומר שהוא רוצה לדבר, הוא עוד לא סיפר לי כלום, הוא רוצה לספר על עצמו ואני הולכת אחריו אל בין בתי הזנות. באוטו שחור ויקר יושב גבר במשקפי שמש, במושב האחורי קרטונים מאיקאה. במבנה התחנה הישנה המתפורר חבורה של נרקומנים רוסים.

"מחר אני גם אמות"

אנחנו נכנסים לבית קפה שומם וחשוך ונעים, הוא אומר שזה של קרובי משפחה שלו. יושב שם בחור אתיופי עם נרגילה וחברה שלו מגישה לי קפה שחור. גיסמה מספר מי אני, ומתחיל לדבר. הוא אומר שקר לו. אני הומלס, את יודעת. ממתי? מ-2001. יותר מעשר שנים. שאלתי אותו אם יש לו שמיכה כשהוא ישן בחוץ. הוא אומר שהיתה, לקחו לו. הוא מצא כיסוי ספה והתכסה בו. בא מישהו שיכור והשתין על הכיסוי, ירד גשם על הכיסוי ועם זה הוא ישן. איך הם רוצים שאני אעבוד, אני אין לי בית. הלכתי לביטוח לאומי, קיבלתי את ההבטחת הכנסה, 1500 שקל, אתמול נגמר לי הכול. על מה? על שתייה. מחר אני גם אמות. אני שואלת מה הוא רוצה. הוא שותק רגע ואומר "בית. מקום שלי".

3 Comments

  1. מישהי, סיאטל
    28 בינואר 2012 @ 20:25

    מעניין וחשוב …נשמע שגיסמה אולי עדיין חי, אבל משהו בו כבר מת…
    ככה זה באזור הזה של תל אביב, ונראה שלאף אחד בעמדות המפתח לא ממש אכפת. הרי זה לא נוגע למשפחה שלו, בקושי הרי אכפת מהמצב של רוב העם, אז למה שיהיה אכפת מהמצב של אלו שבשוליים שגם בטח גם לא נראים כמו אלו שבעמדות המפתח?…
    פעם היה בישראל ערך של קולקטביזם… היום אנחנו בכיוון ארה"ב בכל כיוון שלילי א, הפשרי… לא רק קפיטליזם מניע את המדינה, אלא גם אינדיווידואליזם, כל אחד לעצמו . מי שלא יכול דלאוג לעצמו זה לא כי הוא לא רוצה, או כי הוא עצלן או טיפש, אלא כי הוא מגיע מנקודת פתיחה נמוכה הרבה יותר, כי הוא סובל מדיכוי, מאפלייה,מגזענות וקשיים חמורים להשתלב ע"י בעלי הפריבילגיה, המאה והדעה מה שהופך את השוליים לשוליים עוד יותר…

    *המלה נרקומנים מיותרת בעיניי, זו מילת רחוב "צהובה" שחלק מהמכורים משתמשים בה לתאר את עצמם, אבל חלקם לא אוהבים שאחרים מבחוץ משתמשים בה בגלל הזלזול והלכלוך שמצטרף אליה הרבה פעמים… מכורים בעיניי עדיף.

  2. איתן מירון
    28 בינואר 2012 @ 18:27

    כתוב ממש ממש יפה תמשיכי/תמשיכו כך, נושא חשוב

  3. חגי קמרט
    28 בינואר 2012 @ 12:56

    התרשמתי מאוד מהמאמר המעלה פינה חשוכה בתוך הזוהר המזוייף של חיינו בארץ והנה תגובתיי הבאה מן הלב:
    כל מה שהוא רוצה הוא "בית. בית משלו". היום, הפינה הקטנה שבלב היא ביתו, והרחוב משפחתו. הוא אוהב לשתות. לא מים. משהו אחר . משקה שמעביר אותו למציאות שלווה יותר אך מפחידה. מין כזאת הנושקת באי הוודאות הנוראית של עיתוי המוות. הוא חי את סיפורי האלכוהול, ורואה את תמונות החיים העגומים העוברים בסך מול עיניו.
    בתחנה בלווינסקי כבר אכלו אותו לפי אמות המידה שלהם. הם מכירים אותו בוודאות, למרות שאי הוודאות היא הוודאות היחידה בעולם. אפשר ולא יבדקו כלל ולא ינסו לאמת את אמירות פיו.
    לפי הנראה, הם יודעים לספור. דברים שונים לספור. אך הוא, מן הסתם, לא נכלל אצלם במניין הספירה. ואולי כן?

    היא קולטת דברים ורושמת. שומעת ורושמת. אולי מסננת פה ושם, מנסה לרדת אל נבכי האמת. היא עושה עבודת קודש שהרי מביאה את הדברים לידיעת אלו היושבים רגל על רגל מול המרקע עם סיגר שמן בפיהם וחולמים על הטיול הבא לחו"ל, ולידיעת עלובי הבתים הרעועים המטים לפול שם בשכונות העלומות של תל אביב ושכנותיה.
    אולי יתעורר מישהו?
    מי?
    והרי הדברים הללו פושטים כמגפה בלתי נלאית במרחבי התרבות היהודית בארץ ישראל, ואין עוצר. עצבות החיים מוהלת את קשיי החיים בכל התחומים. היא פוגעת כמלאך משחית בכל השכבות. שהרי הנבחרים בחלקם לומדים איש בשעתו את עצבות וקרירות קירות הכלא. וגם הלא נבחרים, אלו הנאבקים ונזהרים בנתיביהם לילך בין הטיפות לבל יפלו, אף מנת חלקם היא העצבות הסיזיפית, שהולכים הם בערפל החיוור של דמדומי הימים, מעגמומיות אחת לאחרת ואין תמרור אחרון שיעצור בדרכם.
    פעם היו ימי ההתחלה. ימי הראשית מלאי העוז התנופה והגאווה. אז היו בילויים, היתה ציונות במיטבה. היו ביצות לייבש, קרקע אהובה ליישב. היו אידיאלים ברורים כתובים באותיות של זהב ,להגשמה. מישהו חושב לקחת את הטוב של אז וליישמו בהווה? ואם כן, מישהו מסוגל לכך?

    והרי האמירה של אתיופי אחד שכל מה שהוא רוצה הוא בית . מקום משלו. זועקת ומכה על כל כורסאות השנהב של בעלי הבטנים השמנות, ללא הועיל, ועוברת וחוזרת ברחובות האפורים של חסרי הכל הנלחמים על קיומם.

מקום להניח את הראש. בתחנה המרכזית של תל אביב (צילום: אורלי קאופמן)

השבוע הכי קר שהיה כבר ארבע שנים, ובגינת לווינסקי ישנים מאה חמישים איש על הדשא. בפייסבוק כתבו שהמשטרה מצאה פליט שקפא מקור בלווינסקי, אבל זה לא הופיע באף עיתון. ניסיתי לברר מי הבחור אבל אף אחד לא ידע. שמעו שמישהו מת, אבל לא ידעו לומר מי. התקשרתי לכמה אנשים מארגוני הסיוע ומקהילות הפליטים עד שהגעתי לעלי הדרפורי, שיש לו חנות בנווה שאנן. עלי אמר לי שהוא הכיר את הבחור, שהוא היה בכלל יהודי אתיופי. הוא חזר אלי כעבור כמה דקות ונתן לי לדבר עם מישהו שאמר שהוא דוד של הבחור שמת. אנחנו קובעים להיפגש בחנות.

ירדתי מקו 5 מול נווה שאנן ומצאתי אותה –  חנות קטנה של בגדים, ועלי, עם ראש מלא ברסטות וחולצת כדורגל אדומה-צהובה, קיבל אותי בחיוך. הוא הלך לחפש את הדוד, והשאיר את חבר שלו לשמור על החנות. החבר שאל אותי מה אני כותבת ואני אמרתי, על האנשים שישנים פה בחוץ. הוא מספר שהוא ארבע שנים בארץ. הוא ברח מדרפור. שאלתי מה המצב בדרפור עכשיו, והוא אמר שאותו דבר. אנשים ברחו כולם למחנות. הם סגורים שם ולא יכולים לצאת. בחוץ הג'נג'וויד, עדיין מחכים לרצוח מי שינסה לחזור לאדמות. יש להם נשק, הממשלה נותנת להם, וגם כסף. חצי מהמשפחה שלו ברחו לצ'אד וחצי במחנה פליטים. רוב האנשים בדרפור הם חקלאים, אבל עכשיו אף אחד לא מעבד את האדמות.

השאירו אותו ככה, ישן בחוץ. התחנה המרכזית הישנה בת"א (צילום: אורלי קאופמן)

עלי חוזר עם גבר שמתקרב לארבעים, לבוש טרנינג שחור בלוי ומעיל משופשף, הוא לא מגולח והעיניים שלו אדומות ויש לו ריח של אלכוהול. זה גיסמה. אני לא בדיוק דוד שלו, קרוב משפחה, אצלנו זה ככה. תכתבי חבר טוב, חבר קרוב. הוא לוקח אותי ליד מספר 33, ומראה לי, והעיניים שלו מתמלאות בדמעות: פה היינו יושבים ושותים. יוני, ככה קראו לו, מת ביום שישי בלילה. גיסמה לא היה שם, אבל כשבא בבוקר סיימון סיפר לו. סיימון הוא מגאנה, יש לו חנות פה, עכשיו הוא לא פה, הוא יבוא בערב, הוא סיפר שהיה גשם, ויוני לקח קרטון, ונרדם. סיימון הזמין לו אמבולנס. האמבולנס השאירו אותו ככה, ישן בחוץ, ואחר כך הוא מת. אם היו לוקחים אותו לא היה מת.

הנה, זה החבר שלו, ששותה איתו, איסאייס, הוא מצביע על גבר גבוה ורזה מאוד, שיושב מנותק לגמרי וביד שלו בירה. הוא ניגש לדבר עם איסאייס, שיספר מה קרה, אבל איסאייס נבהל ומתרחק משם.

"פה הוא מת. אני ראיתי בעיניים שלי"

אישה אחת נמוכה מאוד עם מטפחת ראש מתעניינת מי אני, וגיסמה מסביר שאני עיתונאית ובאתי לכתוב על יוני, זה שמת. האישה מצביעה על המדרכה ואומרת "פה הוא מת. אני ראיתי בעיניים שלי, אני ישנתי פה ליד". גיסמה אומר שהיא דתייה, היא משגעת אותו, רודפת אחריו. הוא רוצה שנלך לאנשהו לדבר ומוביל אותי בנווה שאנן לכיוון התחנה המרכזית החדשה. הדתייה לא עוזבת אותנו ואומרת לי: "זה איש טוב. אני יוצאת איתו." גיסמה נבוך, אולי ממני, אומר לה "מי רוצה לצאת איתך? אני יכול להיות הבן שלך." ועושה לי תנועות בראש שהיא משוגעת.

אבל היא לא נעלבת וממשיכה אחרינו אף שגיסמה מגביר את הקצב. הוא חוצה את לווינסקי באמצע ומוביל אותי למקום בקומת הקרקע של התחנה, איפה שאף אחד לא נכנס. הדתייה נכנסת אחרינו, אבל יודעת להתיישב בשולחן נפרד. זה מקום של אריתריאים, והם מביטים בי מעט בחשדנות עד שגיסמה מסביר באמהרית מי אני ושבאתי לכתוב על הבחור שמת. הוא לוקח בקבוק בירה מהמקרר לעצמו ואני לוקחת מיץ. הוא לוקח כוס פלסטיק ומוזג מעט מהבירה שלו ונותן לדתייה על השולחן שלה. הוא מתיישב ושואל אם זה מפריע לי ומצביע על הבירה, אני מתלבטת ואז אומרת שלא. "אני שתיין". הוא נעמד ומראה לי את הג'ינס שלו, מתחת לטרנינג, שיש לו חור בכיס. חתכו לי כשישנתי, חושבים שיש לי כסף, לקחו לי מה שהיה. הוא מראה על המצח שלו צלקת ממכות שחטף, ואת השפה התחתונה הפצועה. הוא שולף תעודת זהות חדשה מהכיס ומראה לי את השם המלא, באמהרית. הוא מספר שהוא מאתיופיה, אימא שלו מתה בדרך לישראל. הייתי בצנחנים ולמדתי בטכניון אבל אבא שלי נהרג בתאונת דרכים, ומשהו קרה בראש שלי. מאז התחלתי עם השתייה.

"יש לו ילד, אני לא יודע בן כמה"

יוני, הבחור שמת הוא מהמשפחה שלי. היה נשוי, אבל אשתו בגדה בו הלכה עם מישהו אחר והם התגרשו. ככה הוא הגיע לפה. יש לו ילד. אני לא יודע בן כמה בדיוק, אבל תמיד הוא היה אומר שכשיעשה לו בר מצווה הוא יזמין אותי. גיסמה משתנק ולוקח שלוק. המשפחה שלו בלוד, אם את רוצה בואי ניסע עכשיו, תבואי איתי לדבר איתם. אני נבהלת ואומרת שלא, והוא מביט בי באכזבה.

אני אומרת שאני רוצה לדבר עם המשטרה בלווינסקי והוא אומר שיבוא איתי. הוא לוקח כוס פלסטיק ריקה ומוזג לתוכה את הבירה שנותרה בבקבוק, ואנחנו יוצאים וחוצים בחזרה לגינה. הדתייה אחרינו במרחק מדוד. הוא אומר שהסודנים האלה לא ראו אישה שנים, בשבילם היא יפה והם שוכבים איתה וגם הוא פעם. כשהזין עומד השכל בתחת. מה אפשר לעשות, היא באה לאנשים, מתחילה לנשק אותם.

"אף אחד לא מת"

בתחנה הקצין המבוגר אומר שאף אחד לא מת. היה רק מקרה שהזמינו למישהו אמבולנס והוא סירב להתפנות אז השאירו אותו, והוא חי. גיסמה נסער, מה חי, מה חי, אני כל היום בכיתי אתמול, וככה הוא מתחיל לבכות שוב, והקצין המבוגר, שמכיר אותו לא מהיום, מתעצבן ואומר לו שלא יבכה סתם, שיברר קודם, אולי החבר שלו בבית חולים? גיסמה אומר שהוא באבו-כביר, עוד לא קברו אותו, סיימון אמר לי. והקצין מתעצבן ואומר לו לשתוק. מה אבו-כביר? מי פינה אותו לשם? סיימון לקח אותו על הידיים שלו לאבו-כביר?

קצין צעיר שקוראים לו אלעד רוצה לדבר איתי בצד: זה, אל תקשיבי לו. הוא שותה את יכולה להריח, נכון? על כל אחד הוא אומר שזה משפחה שלו. אני לא שמעתי שמישהו מת פה. לא יכול להיות מצב שמישהו מת פה ואנחנו לא יודעים. הקצין אלעד מברר בקשר עם מי שהיה בתורנות בשישי, וההוא אומר שאף אחד לא מת.

אני וגיסמה ממשיכים בדרך, גיסמה כבר מבולבל, למה הם אומרים שהוא לא מת, אני בכיתי כל היום אתמול. הדתייה כבר לא איתנו. אני רוצה לדבר עם מישהו שיודע, עם סיימון שהזמין את האמבולנס, אולי הוא הגיע לחנות שלו, ואנחנו חוזרים לנווה שאנן. הוא לוקח אותי בדרך קיצור, בין הבניינים, בשביל רטוב ומסריח משתן.

סיימון לא בחנות, רק אח שלו, והוא נותן לי כרטיס ביקור עם הטלפון של סיימון. מהקפה שליד צועקים לי בלעג כמה גברים יהודים שמתקרבים לשבעים: "תדאגי שיתנו להם תעודות זהות! שיתנו לכל האפריקאים תעודות זהות!". גיסמה לא שותק להם כמוני, וצועק, "תסתמו מה יש לכם. מאיפה אתם, לא מאפריקה? מה אתם, אשכנזים?". אני מנסה להתקשר לסיימון מהכרטיס אבל אין תשובה. גיסמה ניגש לשולחן של הגברים היהודים ולוחץ לאחד מהם את היד, ומסביר, היא עיתונאית, באה לכתוב על בן דוד שלי שמת. מי מת? הפרצוף שלהם משתנה והם מתעניינים. יוני? ההוא זה מסטול, הם אומרים, וגיסמה אומר: אז מה, גם אני מסטול. הם צוחקים. רגע, אתה אתיופי? זה האנשים הכי טובים, באמת.

"את רואה? יש הלוויה"

ממול עומדים כמה אריתריאים סביב בחור צעיר מאוד בלי חולצה ומנסים להלביש לו סווטשרט לבן. הפנים שלו פצועות, וגיסמה אומר לי להתערב ולשאול מה קורה. אני לא זזה והוא דוחק בי, את לא עיתונאית טובה, את פחדנית, ואז, מאוכזב ממני, ניגש אליהם ושואל. הבחור מדבר איתנו בעברית. מתברר שהבחור הערום גר פה ברחוב, אין לו עבודה, הוא נהיה קצת משוגע, הוא אומר שאין לו אבא ולא אימא ושהוא רוצה למות, שיעזבו אותו. הוא הלך מכות עם חבר שלו, אבל עכשיו החבר שלו מצליח להלביש לו את הסווטשרט הלבן ומכניס אותו פנימה לתוך הבניין.

אנחנו חוזרים לרחוב לווינסקי, ונכנסים לחנות של זוג אתיופים ותיקים וגיסמה מספר שבאתי לכתוב על יוני שמת, והם מדברים ביניהם באמהרית ואחר כך אלי בעברית. האיש המבוגר אומר שהוא שמע שהוא מת ככה מפה לאוזן, ואשתו אומרת שהתקשרו מהמשפחה שלו מלוד ואמרו שמחר יש הלוויה. את רואה, יש הלוויה, גיסמה אומר.

גיסמה מודאג שלא כתבתי מספיק. הוא רוצה ללכת לאיזה מקום ולדבר, שאני אכתוב. הוא אומר שהוא רוצה לדבר, הוא עוד לא סיפר לי כלום, הוא רוצה לספר על עצמו ואני הולכת אחריו אל בין בתי הזנות. באוטו שחור ויקר יושב גבר במשקפי שמש, במושב האחורי קרטונים מאיקאה. במבנה התחנה הישנה המתפורר חבורה של נרקומנים רוסים.

"מחר אני גם אמות"

אנחנו נכנסים לבית קפה שומם וחשוך ונעים, הוא אומר שזה של קרובי משפחה שלו. יושב שם בחור אתיופי עם נרגילה וחברה שלו מגישה לי קפה שחור. גיסמה מספר מי אני, ומתחיל לדבר. הוא אומר שקר לו. אני הומלס, את יודעת. ממתי? מ-2001. יותר מעשר שנים. שאלתי אותו אם יש לו שמיכה כשהוא ישן בחוץ. הוא אומר שהיתה, לקחו לו. הוא מצא כיסוי ספה והתכסה בו. בא מישהו שיכור והשתין על הכיסוי, ירד גשם על הכיסוי ועם זה הוא ישן. איך הם רוצים שאני אעבוד, אני אין לי בית. הלכתי לביטוח לאומי, קיבלתי את ההבטחת הכנסה, 1500 שקל, אתמול נגמר לי הכול. על מה? על שתייה. מחר אני גם אמות. אני שואלת מה הוא רוצה. הוא שותק רגע ואומר "בית. מקום שלי".

3 Comments

  1. מישהי, סיאטל
    28 בינואר 2012 @ 20:25

    מעניין וחשוב …נשמע שגיסמה אולי עדיין חי, אבל משהו בו כבר מת…
    ככה זה באזור הזה של תל אביב, ונראה שלאף אחד בעמדות המפתח לא ממש אכפת. הרי זה לא נוגע למשפחה שלו, בקושי הרי אכפת מהמצב של רוב העם, אז למה שיהיה אכפת מהמצב של אלו שבשוליים שגם בטח גם לא נראים כמו אלו שבעמדות המפתח?…
    פעם היה בישראל ערך של קולקטביזם… היום אנחנו בכיוון ארה"ב בכל כיוון שלילי א, הפשרי… לא רק קפיטליזם מניע את המדינה, אלא גם אינדיווידואליזם, כל אחד לעצמו . מי שלא יכול דלאוג לעצמו זה לא כי הוא לא רוצה, או כי הוא עצלן או טיפש, אלא כי הוא מגיע מנקודת פתיחה נמוכה הרבה יותר, כי הוא סובל מדיכוי, מאפלייה,מגזענות וקשיים חמורים להשתלב ע"י בעלי הפריבילגיה, המאה והדעה מה שהופך את השוליים לשוליים עוד יותר…

    *המלה נרקומנים מיותרת בעיניי, זו מילת רחוב "צהובה" שחלק מהמכורים משתמשים בה לתאר את עצמם, אבל חלקם לא אוהבים שאחרים מבחוץ משתמשים בה בגלל הזלזול והלכלוך שמצטרף אליה הרבה פעמים… מכורים בעיניי עדיף.

  2. איתן מירון
    28 בינואר 2012 @ 18:27

    כתוב ממש ממש יפה תמשיכי/תמשיכו כך, נושא חשוב

  3. חגי קמרט
    28 בינואר 2012 @ 12:56

    התרשמתי מאוד מהמאמר המעלה פינה חשוכה בתוך הזוהר המזוייף של חיינו בארץ והנה תגובתיי הבאה מן הלב:
    כל מה שהוא רוצה הוא "בית. בית משלו". היום, הפינה הקטנה שבלב היא ביתו, והרחוב משפחתו. הוא אוהב לשתות. לא מים. משהו אחר . משקה שמעביר אותו למציאות שלווה יותר אך מפחידה. מין כזאת הנושקת באי הוודאות הנוראית של עיתוי המוות. הוא חי את סיפורי האלכוהול, ורואה את תמונות החיים העגומים העוברים בסך מול עיניו.
    בתחנה בלווינסקי כבר אכלו אותו לפי אמות המידה שלהם. הם מכירים אותו בוודאות, למרות שאי הוודאות היא הוודאות היחידה בעולם. אפשר ולא יבדקו כלל ולא ינסו לאמת את אמירות פיו.
    לפי הנראה, הם יודעים לספור. דברים שונים לספור. אך הוא, מן הסתם, לא נכלל אצלם במניין הספירה. ואולי כן?

    היא קולטת דברים ורושמת. שומעת ורושמת. אולי מסננת פה ושם, מנסה לרדת אל נבכי האמת. היא עושה עבודת קודש שהרי מביאה את הדברים לידיעת אלו היושבים רגל על רגל מול המרקע עם סיגר שמן בפיהם וחולמים על הטיול הבא לחו"ל, ולידיעת עלובי הבתים הרעועים המטים לפול שם בשכונות העלומות של תל אביב ושכנותיה.
    אולי יתעורר מישהו?
    מי?
    והרי הדברים הללו פושטים כמגפה בלתי נלאית במרחבי התרבות היהודית בארץ ישראל, ואין עוצר. עצבות החיים מוהלת את קשיי החיים בכל התחומים. היא פוגעת כמלאך משחית בכל השכבות. שהרי הנבחרים בחלקם לומדים איש בשעתו את עצבות וקרירות קירות הכלא. וגם הלא נבחרים, אלו הנאבקים ונזהרים בנתיביהם לילך בין הטיפות לבל יפלו, אף מנת חלקם היא העצבות הסיזיפית, שהולכים הם בערפל החיוור של דמדומי הימים, מעגמומיות אחת לאחרת ואין תמרור אחרון שיעצור בדרכם.
    פעם היו ימי ההתחלה. ימי הראשית מלאי העוז התנופה והגאווה. אז היו בילויים, היתה ציונות במיטבה. היו ביצות לייבש, קרקע אהובה ליישב. היו אידיאלים ברורים כתובים באותיות של זהב ,להגשמה. מישהו חושב לקחת את הטוב של אז וליישמו בהווה? ואם כן, מישהו מסוגל לכך?

    והרי האמירה של אתיופי אחד שכל מה שהוא רוצה הוא בית . מקום משלו. זועקת ומכה על כל כורסאות השנהב של בעלי הבטנים השמנות, ללא הועיל, ועוברת וחוזרת ברחובות האפורים של חסרי הכל הנלחמים על קיומם.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן