את הקפה השחור הטוב ביותר ששתיתי בחיי שתיתי דווקא עם וירג'יניה, בחורה בלונדינית מווירג'יניה.
"אתה כותב מהכאב שלך", וירג'יניה היתה אומרת, ואני הייתי מביט בה במבט בוחן אך לא אומר דבר. מה היא בכלל יודעת, חשבתי לעצמי, היא הרי לא קוראת עברית. וירג'יניה היתה מלטפת את הזיפים העבים שעל פניי ומבקשת שאספר לה עוד סיפור על הבית. ואני הייתי מספר, מערבב את הקפה ומספר.
אני לא חושב שהסוד היה טמון בצורת ההכנה או בפינג'אן. אפילו לא בקפה עצמו, שהיה יבוא אישי של איזה מצרי מהאיסט ווילג' במנהטן. הסוד היה טמון במשהו אחר, משהו שנדרשו לי ימים רבים כדי להבין.
* * *
בחשתי את הקפה בעדינות, והמים החלו לבעבע בעצבנות כאילו שגם להם נשבר להישאר בתור הפינג'אן.
"אתה אוהב קפה ערבי?" וירג'יניה החליקה את הפוני הצהוב שלה מאחורי האוזן.
"זה לא קפה ערבי", מלמלתי לעצמי.
"אני לא מבינה".
"זה לא קפה ערבי!" אמרתי שוב, הפעם בטון גבוה יותר.
"אבל אמרת שזה קפה שערבים שותים", שלחה בי וירג'יניה מבט של ילד מבולבל.
* * *
לפעמים הייתי מספר לווירג'יניה סיפורים על הצבא. בעיקר אחרי שהיינו עושים אהבה והיא היתה מביטה מבעד לחלון דירת החדר שלי אל צומת הרחובות כריסטופר ובליקר. סיפרתי לה על צדוק השמן שננשך על ידי כלב של בדואים בלי אוזניים באמצע במדבר. ועל יוני שחטף כדור בתחת במהלך אימון ברמת הגולן. אם לומר את האמת, לפעמים גם הייתי ממציא סיפורים, בעיקר כשהרגשתי שווירג'יניה כבר לא מתעניינת במה שיש לי לומר. הייתי מספר על מארבים מסוכנים, מרדפים אל תוך הלילה וקרבות ירי עקובי דם. וירג'יניה היתה מסתכלת עליי כאילו שפגשה כוכב רוק שהיה תלוי על פוסטר בקיר חדר השינה שלה, ואני הייתי מקשיח את הקול ומדליק עוד סיגריה. כשווירג'יניה היתה נרדמת לבסוף על השמיכה הלבנה הייתי מביט בה, בוחן כל פרט בפניה, ואז חושב לעצמי – מה היא כבר יודעת? צריך לגדול בארץ כדי להבין.
* * *
"אם כבר זה קפה תורכי", הנפתי את הפינג'אן שבע פעמים מעל הכיריים החשמליות שהתאמצו לדמות להבה כחולה. "אבל תכל'ס, זה קפה שלנו, של הישראלים. לנו יש את הקפה הטוב ביותר".
וירג'יניה הביטה בי ואני הסברתי לה בקול סמכותי של מפקד כיתה בטירונות שככה אנחנו, עם כזה שטוב בכל. בכל דבר אנחנו ראשונים, אפילו בסכסוך עם השכנים. "שמעת פעם ישראלי קורא לסכסוך ערבי-ישראלי? לא! זה תמיד ישראלי-ערבי. וגם סלט ערבי, זה בעצם סלט ישראלי קצוץ דק. הערבים קוצצים את הסלט שלהם רק דק. אנחנו דק-דק…". אבל מה היא כבר מבינה, חשבתי לעצמי. היא גדלה במרחבים הצהובים של וירג'יניה, בין שדות תירס ופרות בגודל של בית. היא יודעת בכלל מה זה סכסוך?
* * *
לווירג'יניה היו זוג עיניים כחולות. אני יודע שזה נשמע מובן מאליו, אבל במקרה של וירג'יניה זה לא. כלומר, זה מובן שהיו לה זוג עיניים, אבל לא ששתיהן היו כחולות. כשווירג'יניה היתה קטנה, עין אחת שלה היתה לבנה. אני כמובן לא הייתי שם כדי לראות את זה, משום שבזמן שווירג'יניה היתה קטנה אני רדפתי אחרי חתולי זבל שחורים ברחובות של ירושלים.
"כחול לבן", אמרתי לווירג'יניה, "כבוד!"
וירג'יניה לא הצליחה להבין למה השילוב הזה של 'כחול לבן' כל כך מרגש אותי. ואני לא מאשים אותה; אני לא חושב שאי פעם טרחתי להסביר. חשבתי שיש דברים שאי אפשר להסביר במילים. זה או שאתה מבין אותם, או שלא תבין לעולם.
* * *
"לא!" צעקתי מכיוון המטבח, "את הסוכר מוסיפים בסוף!"
"למה בסוף?" שאלה וירג'יניה במבטא דרומי כשהניחה את הפינג'אן ביד רועדת על אדן החלון.
"בגלל…" התחלתי להסביר, אבל אז עצרתי. לך תסביר לה שהסוכר אמור להוריד את הגרגירים של הקפה לתחתית הכוס. "לא משנה", אמרתי ובליבי חשבתי שיש דברים.
* * *
חודשיים אחרי שהכרנו ביקשה וירג'יניה שניסע יחד לבית של ההורים שלה בווירג'יניה לכבוד חג ההודיה. ניסיתי להסביר לווירג'יניה שאני לא מתחבר לכל העסק הזה של תרנגולי הודו מבושלים בתנור. "ובלי שום קשר, אני נגד מדיניות הכיבוש האכזרית של האמריקנים מהאינדיאנים, אז אני בטח לא מתכוון לחגוג את זה!" הרמתי את קולי. ווירג'יניה כמעט פרצה בבכי. בסוף עלינו על ה-95 ונסענו במשך שמונה שעות על הכביש המהיר דרומה, אחרי הקשת הצהובה של מקדונלדס.
"בארץ שלנו לא אומרים דברים כאלה"
בערב ישבנו סביב מדורה עם החברים של וירג'יניה מהקולג' שלא הפסיקו לשאול שאלות על הצבא. וככל ששתיתי יותר וויסקי, כך הפכו הסיפורים מרתקים יותר ומותחים יותר, עם יותר דם ויותר פצועים, עד שבשלב מסוים הפתעתי אפילו את עצמי. הפגנתי שם כשרון סיפור לא רע בכלל.
בסוף הערב, כשנותרו רק אחדים מנומנמים סביב המדורה, וירג'יניה לחשה לי באוזן: "תגיד לי שאתה אוהב אותי".
"להגיד לך מה?" שאלתי בזמן שסידרתי עם ענף שבור את קצה מדורה.
"תגיד שאתה אוהב!" אמרה שוב וחיבקה אותי חזק.
"אני לא יכול להגיד דבר כזה", זרקתי בייאוש את הענף אל לב המדורה, "בארץ שלנו לא אומרים דברים כאלה".
וירג'יניה לא שחררה את החיבוק שלה. להפך, היא חיבקה חזק יותר. ואני הרגשתי צורך לא מובן לקחת את ידה ולהניח אותה על בית החזה שלי, היכן שממוקם הלב, ואז להגיד בקול חלש: "אפילו המדינה שלנו, את חושבת שהיא אי פעם שאלה אותי אם אני אוהב אותה? בטח שלא, ובכל זאת נתתי לה שלוש שנים מהחיים שלי…"
בסוף נשבר לי מהמשחק המטופש הזה, אז נישקתי את וירג'יניה על שפתיה המשורבבות וטמנתי את ראשה עמוק עמוק בתוך ליבי.
"לעד?" שאלה.
"וירג'יניה!!!" אמרתי בכעס, "אצלנו אין לעד. אנחנו לא חושבים באינטרוולים כאלה. אצלנו יש רק או לפני החגים או אחרי החגים, אבל אין לעד!"
בחוץ כבתה האש, גם המסיבה כבר הסתיימה. כולם הלכו הביתה, ורק עשן המדורה אל על אל השמיים של וירג'יניה עלה.
* * *
בדירת חדר קטנה במנהטן הנפתי את הפינג'אן באוויר ומזגתי את הקפה אל שתי כוסות זכוכית קטנות ועבות שהבאתי איתי מהארץ. האדים של הקפה נעו לצלילי קולו של אריק אינשטיין ששר ברקע על סן פרנסיסקו. ברגע שלגמתי מהקפה החלה לזרום בגופי תחושת שלווה וחיוך רחב נמרח על פניי. הקפה היה חם ונעים, נעים כמו החיבוק של וירג'יניה באותו הלילה לצד המדורה. הוא גם היה מתוק, מתוק כמו עיניה שהביטו בי ולרגע נראה היה כאילו שהן רואות עמוק עמוק אל תוך תוכי. מעבר לכל המסיכות והסיפורים.
לפתע לא היה דבר שיכולתי להסתיר ממנה. היום כשאני חושב על זה, גם לא היה דבר שרציתי. ובכל זאת הרגשתי שהיא אוהבת. זו היתה אהבה אמיתית, כזו שלא תלויה בדבר, בטח שלא בסיפורים המטופשים שלי.
"אני חושב שזה הקפה הטוב ביותר ששתיתי בחיי", קבעתי בהחלטיות.
"אני חושבת שאתה צודק!" וירג'יניה צחקה בקול רם.
חייכתי אל וירג'יניה בחזרה ובליבי חשבתי – מה היא בכלל יודעת, היא רגילה לקפה של סטארבקס.
* * *
בסוף נפרדנו. בסניף של סטארבקס אמרתי לה שאני לא חושב שיש לנו עתיד יחד. מכל המקומות בעולם, דווקא בסניף של סטארבקס עשיתי את זה. וירג'יניה לא הבינה למה את מתכוון ואני אמרתי ש"יש דברים שאי אפשר להסביר במילים, זה או שאתה מבין אותם, או שלא תבין לעולם".
וירג'יניה עזבה בבכי, ואני הרגשתי איך הדמעות שלה צובטות לי חזק בלב. מערכת יחסים שלמה שכל מה שנותר ממנה הוא מברשת שיניים עייפה בחדר האמבטיה. מברשת שיניים שמביטה בי בכל בוקר ושואלת – מה אתה בכלל יודע על אהבה?
* * *
זה סיפור בלי סוף. כלומר, יש לו סוף אבל לא פואנטה. סתם זיכרון. זיכרון מניו יורק ומווירג'יניה ומהקפה השחור הטוב ביותר ששתיתי בחיי. וזה זיכרון כזה שמחייך אליך דווקא ברגעים בהם אתה הכי עצבני ואומר לך – נכון שאתה תמיד חושב שאתה יודע הכל, אבל יש גם דברים שאתה לא יודע. ולפעמים האהבה, יש לה משהו לומר לנו, והוא חזק יותר מהכול. חזק יותר מדברים שאתה מבין ומדברים שאתה לא, ומדברים שלא תבין לעולם. והוא בטח חזק יותר מדברים שאי אפשר להסביר במילים. זו היתה האהבה של וירג'יניה, והיא מה שגרם לקפה להיות הטוב ביותר ששתיתי בחיי. אבל אני מניח שאז ידעתי יותר מדי בשביל לתת לה הזדמנות.
[related-posts title="סיפורים נוספים מאת אלעד שיינפלד"]