לפני הרבה שנים, במאה שעברה בעצם, הייתי תולעת ספרים אמיתית, אריך קסטנר וסיפוריו היו הלחם והחמאה שלי על בסיס יומי, 35 במאי, אמיל, אורה, פצפונת ואנטון ובמיוחד האיש הקטן שחי בקופסת גפרורים. זה היה בשבילי חיבור טבעי ביותר לשיר של שלמה גרוניך, בתחילת דרכו, "רוזה מרציפן". גם ההמשך, עם "פנקס הקטן" של גרוניך ומתי כספי, השיר שמגיע מסיפורי הברנשים של דיימון ראניון, היווה עבורי חיבור נכון בין עולם הספרים והסיפורים לבין עולם הצלילים. את הגאוניות המוזיקלית של גרוניך כפורץ ושובר מוסכמות קיבעתי בתודעתי בגיל מאוחר יותר כסוג של פראנק זאפה מקומי.

גרוניך, אחד המוזיקאים הגדולים הפועלים כאן ב-40 השנים האחרונות, נמצא עדיין בשיאו. בשבועות האחרונים כבר התבשרנו על אלבום חדש הנמצא בשלבי התהוות ממנו שוחרר כבר שיר ראשון  – "בנאליה לפני השקיעה", מילים של יהלי סובול, שיר שלווה בקליפ מאוייר. גרוניך: "האלבום הזה מבחינתי הוא התגלמות ההבשלה והבגרות המוזיקלית והאישית שהגעתי אליה. עד היום ברוב אלבומיי הייתי נכנס להקלטות ללא תכנית מוגדרת ובלי לדעת בדיוק מה אעשה שם. זו הפעם הראשונה, שאני מוציא אלבום שהושקעה בו מחשבה ממוקדת ולאורך זמן לפני ההקלטות.

"זו גם הפעם הראשונה שאני משלב ידיים ליצירה משותפת ומשולבת של אלבום סולו שלי עם אנשים אחרים בעוצמה שכזאת, ואני מרגיש זכות גדולה להיות מוקף באנשים בעלי חדוות יצירה וסקרנים כמוני. בזכות כל אותם כוחות המאוחדים סביב האלבום – נוצרה יצירה שלמה וחדשה."

אז שלמה, ובסיוע ההפקה המצויינת של חיים שמש לקחו את היכולות הללו, יחד עם אסופה מצויינת של אמנים רבים ויצרו מרתון שלמה גרוניך, שמוקדש לפועלו ויצירתו לאורך השנים הרבות. אני בחרתי את המופע האחרון במסגרת המרתון – "אמנות קונספטואלית", שבקטע השיא שלו אירח גרוניך את שלומי שבן לפסנתר בארבע ידיים.

אבל מה באמת היה בערב הזה במרכז שטיינברג בחולון? המופע שגרוניך יצר נוצק מארבעה חלקים. בפרק הראשון התייצב גרוניך לבדו על הבמה ליד פסנתר הכנף וביצע קטעים אינסטרומנטלים. "רימון", קטע המופיע באלבומו "המיטב", עימו פתח את המופע בדרמטיות, מאפשר לקהל הרב שמילא את האולם להתמקד בהאזנה נקיה וצלולה לפלאי אצבעותיו המתחילות בפריטה ובצביטה במיתרי הפסנתר טרם עבר למקשים. מיד הוא עובר לשיר "אל נא תלך", אותו הלחין בזמנו לפופיק (רבי) ארנון על פי מילותיו של המשורר והפילוסוף ההודי רבינדרנאט טאגור, פסיכדליה של שנות השבעים.

לאחר הטעימה הראשונית הזו הוא פונה סוף סוף אל הקהל שבאולם, מבקש להפעיל אותו עם השיר Go, הקהל נדרש להצטרף לקריאה Go, גם יצירה זו לפסנתר ולקהל לא ראתה אור באלבומים מעבר ל"מיטב" המשולש, שהושק בשנת 2010.

עכשיו גרוניך עובר לפרק השני במערכה, מצטרף אליו לנגינה אודי רז והטובה, מעטר את נגינתו של גרוניך בשיר "עכשיו זה שנינו" שהתפרסם לראשונה באלבום הסולו "צמר גפן מתוק" שהושק בשנת 1982. גרוניך מתבדח על כלי הנגינה הענקי, מספר שאביו היה מנגן בטובה שהייתה יותר גדולה ממנו. את המשכו של הפרק השני עושה גרוניך עם הרכב נבחר מתוך אנסמבל סולני תל אביב, עימם הוא מבצע את שיריו הידועים "הזמן עובר" הלקוח מהאלבום נדודי שנה משנת 1988  ו"לונה פארק" מהאלבום "צמר גפן מתוק".

עכשיו מגיע תורו של שיר חדש, מאלו שימצאו את מקומם באלבום החדש. "היום מאירה השמש", שאת מילותיו כתבה לאה גולדברג ותוזמר בידי אייל מזיג, המפיק המוזיקלי מאחורי האלבום החדש. כאן מתחיל למעשה המבחן של גרוניך, האם הרוח הגורניכית העולצת והמתוחכמת בפשטותה עדיין פועמת בו? אפשר לומר בוודאות שכן. גרוניך שומר בקנאות על סגנונו, אין כאן משהו אחר, הוא ממשיך במילים חיוביות לצלילים מרתקים, קצביים, דרמטיים, יש כאן קורטוב של חינוך למוזיקה קלאסית, מזכיר לי במעט מדריגל משלהי ימי הביניים. השיר גורף מחיאות כפיים מהקהל.

תם פרק שני ומתחיל פרק שלישי, חברי האנסמבל המצומצם יורדים מהבמה ומצטרף במקומם הרכב רוק הכולל את עומרי אגמון בגיטרה חשמלית, יוגב גלסמן בגיטרת בס ורון אלמוג על התופים. הם מלווים את גרוניך לאורכם של ארבעה שירים חדשים – "אחרי הכל" (מילים של מירב רוט), "להטוטן" (גיא מזיג), "הפעם הראשונה" ו"בנאליה לפני השקיעה" (יהלי סובול). גם שירים אלו מעידים יותר מכל על גאוניותו המוזיקלית. הוא לא מתחכם ולא מתזמר את השירים בגרנדיוזיות נוצצת. טקסטים לצד עיבוד מעודן מציבים אותם במקום טוב במדף השירים הגרוניכי. יש למה לצפות באלבום החדש.

עוד פרק מסתיים וכעת עובר שלמה גרוניך לפרק הרביעי. צלילי הפסנתר הכל כך מוכרים, פותחים אט אט את השיר שחיבר אותי (בכל אופן) לגרוניך היוצר, הזמר, התמלילן, המגיש הנון קונפורמיסטי – "רוזה מרציפן". אט אט נכנס לבמה בשקט מאחור שלומי שבן לקול תשואות הקהל, שלומי מתיישב ליד הפסנתר וממשיך בשיר, גרוניך ממשיך עם המלודיקה, כעת יש ארבע ידיים על פסנתר אחד.

זה לא נגמר עד שזה נגמר.  כעת הם מתחלקים בשני פסנתרים משני צידי הבמה הגדולה, שלומי ושלמה ב"ציור" הלקוח מהאלבום "מאחורי הצלילים" של גרוניך וכספי, עוד יצירת מופת אלמותית. המופע לא תם עדיין. משולש נגני הרוק – גיטרה, בס, תופים – חוזרים ומצטרפים לשני הפסנתרנים. "נואבה" עוד שיר מהאלבום המתקתק של 1982. המופע מגיע לסיומו עם ביצוע של "שירים פשוטים" הפעם בגוון אקטואלי, איזו בדיחה על הטראש ריאליטי "האח הגדול": "כולם רואים האח הגדול ומוחאים כפיים." וגם המוזיקה המזרחית לא יוצאת בשלום מהמופע: "כולם שומעים מזרחית, אשכנזית זה אאוט." הקהל מצטרף במחיאות כפיים. מזכיר לכולם באולם כי גרוניך נמצא במקום אחר, מכובד, בשדה המוזיקה הישראלי.

הקהל עומד על רגליו ומוחא כפיים, גרוניך ושלושת נגני הרוקנ'רול שלו חוזרים לבמה, ביצוע פארודיה ל"שיר המסע" כאשר שלושת הגברים מנסים לשיר בקול מצו סופרן של ילדים\ות קטנים\ות. גיחוכים בקהל על הבדיחה. וכעת קריצה לאחד מגדולי המוזיקאים בני זמננו, מי שאחראי למהפכת הפופ, יחד עם חבריו, פול, ג'ורג' ורינגו, כן השיר Mother  של ג'ון לנון מסיים את המופע, אבל לא, יש עוד קצת עבור הקהל, נגני האנסמבל חוזרים ומצטרפים אל הכבודה על הבמה, שיר אחד נוסף, אחרון ודי – הנפתח עם מחווה ללהקת Rare Bird והשיר Sympathy ההופך אט אט ל"יש לי סימפטיה לאמנות קונספטואלית בחולון."

אז מה היה לנו? אחד גרוניך, יוצר מוכשר ובלתי נלאה, שובב מוזיקאלי חסר מעצורים, מופע הסוקר את הקריירה העניפה לאורכן של 40 שנה, שירים שכיף לשמוע שוב ושוב, גרוניך יודע לצקת לתוכם רעננות תמידית, והתירוץ למופע – טעימה מגוונת משירי האלבום החדש שבדרך המעורר תיאבון וכמובן – אחד שלומי שבן מוכשר ומצוין.