לחיי הספינות שבדרך, לחיי איטליה והאיטלקים

תארו לעצמכם צללי אדם של אתמול, מתים מהלכים שהגיחו משפת גאיות ההריגה, עופות החול שנסקו מן האפר, מזי רעב שהיו כלואים ושרועים על הקרקע כמו חיות לפני המתת חסד – מוצאים עצמם בארץ של שמש, אוויר, שמיים צלולים וים פתוח. הם רחוקים מן המוות מרחק גלקטי כמו שהיו קרובים אליו רק אתמול. וזאת היתה, במקרה או שלא במקרה, איטליה

לחיי הספינות שבדרך, לחיי איטליה והאיטלקים

תארו לעצמכם צללי אדם של אתמול, מתים מהלכים שהגיחו משפת גאיות ההריגה, עופות החול שנסקו מן האפר, מזי רעב שהיו כלואים ושרועים על הקרקע כמו חיות לפני המתת חסד – מוצאים עצמם בארץ של שמש, אוויר, שמיים צלולים וים פתוח. הם רחוקים מן המוות מרחק גלקטי כמו שהיו קרובים אליו רק אתמול. וזאת היתה, במקרה או שלא במקרה, איטליה

אני משער שאם תשאלו אדם צעיר "מה אומרת לך איטליה?" מן הסתם לא יהססו הרבה: פסטה, פיצה, פרושוטו, מוצרלה, ים כחול, קיאנטי, חתיכות, פרמז'אנו וברלוסקוני, זה שהתעסק עם קטינות. האיטלקים הם אחלה של אנשים, בלגניסטים כמונו, ויש להם ותיקן ואפיפיור. משהו כזה.

כל האמור לעיל הוא נכון, וגם האסוציאציה נכונה. מלבד העובדה שאיטליה נמנית עם המדינות העתיקות בתבל, שמצביאיה ושליטיה שלטו בחלק גדול של העולם והכריעו גורל עמים. מבחינת העם היהודי ההיסטוריה עם הרומים גדושה אירועים טראומטיים, כולל חורבן בית המקדש, הגליית היהודים וייסוד עיר רומית על חורבות ירושלים, איליה קפיטולינה.

ההיסטוריה החדשה, לעומת זאת, יש בה בשורות. בעת מלחמת העולם השנייה בתקופת השואה 80 אחוזים מיהודי איטליה ניצלו בזכות תושבי איטליה, שחלקם סיכנו לשם כך את חייהם. לקראת סיום המלחמה ובסופה שימשה איטליה הבסיס הראשי להפלגת המעפילים לארץ ישראל ואחר כך לישראל.

שגריר איטליה בישראל, פרנצ'סקו מריה טאלו, ורעייתו אורנלה חגגו ביום א' את יום העצמאות של איטליה. בין האורחים רמי היחס היה נשיא המדינה, שמעון פרס. היו כמובן עוד אורחים מכובדים משדרות הציבור השונות. אציין אורח אחד שלא נחשב לאח"ם או סלבריטאי, שבדרך כלל לא נמנה עם הבאים לביתו של שגריר איטליה. האיש הוא הבמאי והמפיק הוותיק של סרטי התעודה, ידידי מיכה שגריר. הוא הוזמן לאירוע בזכות הסרט "הבריחה" שהוא המפיק האחראי שלו, יחד עם המפיקה טָל בָרדָה. הסרט מביא בין היתר את הסיפור של מבצע ההעפלה בנמל לה ספציה באיטליה.

קבוצת הנוער בלה ספציה מסרט "הבריחה" 2012 (צילום באדיבות עמותת "עופות החול")

כל אירוע בינלאומי חשוב מביא איתו שבלים של סיפורים לא נודעים לרבים מאיתנו, גם אם חלף יותר מיובל שנים מאז התרחשו. אפשר שהוזכרו, אבל הדור הצעיר שגדל מאז לא מכיר אותם. זה אמור אלף מונים לגבי מלחמת העולם השנייה והשואה. אני בספק אם כל הסיפורים יסופרו אי פעם, בעיקר משום שאותם גיבורים שעומדים במרכזם לא חיים עוד, וההיסטוריונים תלויים לא רק במקורות אלא גם בהרבה כסף להגיע לחקר המקורות. במסגרת אותו פנתיאון היסטורי, העם היהודי ומדינת ישראל חבים חוב גדול לאיטלקים בתקופת השואה ואחריה. הרושם שלי הוא, ואני זהיר מאוד בניסוח, שבנרטיב הישראלי על הבריחה וההעפלה מודגשת יותר הפעילות של ההגנה ובעיקר הפל"ים,ומעט מדי על אלה שלא מבני עמנו שסייעו לנו. אשר ל"בריחה", היא היתה, לפי קביעתו של ההיסטוריון יהודה באואר, כולה מעשה של הניצולים עצמם, בראשות הפרטיזנים. מי שמנכס לעצמו מבצע גבורה זה, זולת שרידי השואה – חוטא לאמת. ההגנה השתלבה בבריחה בשלב הרבה יותר מאוחר. אבל כך בעצם נוצר אתוס של מדינה צעירה. אשר להעפלה, מי שזכר את האיטלקים הוא המשורר הגדול נתן אלתרמן, בשירו "נאום תשובה לרב חובל איטלקי". אני מביא רק שלשה בתים מתוכו. הראשון, האמצעי והסופי.

עננים על ראשנו, הרוח איתן.
המלאכה נעשתה, חי שמיים!
נרים כוס, קפיטן, של ברכה, קפיטן.
עוד נשוב ניפגש על המים.
(…)
יום יבוא  – ואתה בזוית של פונדק
תשב, סב, על בקבוק של קיאנטי.
ותחייך ותירק חתיכה של טבק
ותאמר – כן חבריה, זקנתי.
(…)
כך יהיה ולכן, אל מול רוח איתן
לחיי הסיכון והפרך
לחיי הספינות הקטנות קפיטן
לחיי הספינות שבדרך 

רבות נכתב בנושא, ודווקא בחו"ל. אחד הפרסומים שזכה להדים רבים בארה"ב ובעולם היה ספרה של אליזבת באטינה, "זה קרה באיטליה", בו מסופר כיצד האיטלקים הצילו את היהודים בני ארצם וסייעו לפליטים יהודיים  שהגיעו לאיטליה. גם ההוצאה לאור של יד ושם הוציאה ספר על מבצע ההצלה באיטליה.

קהילות של עקורים צמאי חיים, מעין רנסאנס במשמעותו המילולית

הגעתי  לאיטליה בקיץ 1945, זמן קצר לאחר סיום המלחמה, במסגרת מאמצי המוסדות הלאומיים להעביר את ניצולי השואה ממחנות העקורים לחופי איטליה. מבצע אדירים ללא תקדים היסטורי. חלק הארי של ה"מגף" האיטלקי, בין נמל בארי בצפון לבין נארדו בדרום ונמל טרנטו במערב, היה זרוע קבוצות של שרידי שואה במסגרות שונות: קיבוציות, כפריות, תנועתיות ואחרות. קהילות של עקורים צמאי חיים,   מעין רנסאנס במלוא המשמעות המילולית, הרגעית לפחות. הסיסמה היתה: האתמול מת, יחי המחר. "פנינו אל השמש העולה".

שערו בנפשכם, צללי אדם של אתמול, מתים מהלכים שהגיחו משפת גאיות ההריגה, עופות החול שנסקו מן האפר, מזי רעב שהיו כלואים ושרועים על הקרקע כמו חיות לפני המתת חסד – מוצאים עצמם בארץ של שמש, אוויר, שמיים צלולים וים פתוח. הם רחוקים מן המוות מרחק גלקטי כמו שהיו קרובים אליו רק אתמול, מרחק נמלה מעָקֵב דורס. הם נושמים את החיים מלוא הריאות, עורכים מסיבות ביום וקומזיצים לאור הירח, שרים שירי ציון ומנגנים באקורדיונים, במנדולינות ובללייקות, וההדים ממלאים את האוויר. וזאת היתה, במקרה או שלא במקרה – איטליה.

המעפילים מאיטליה (איור על פי צילום: יורם פוגל)

היו גם קבוצות של עליית הנוער, שבמסגרתן שהיתי במקום כחודשיים במעין פנימיה לקראת עלייתנו לארץ. המדריכים שלנו היו בחלקם חייליי הבריגאדה הארץ ישראלית ובחלקם ניצולי שואה דוברי עברית, בעיקר מליטא. כמו מדריכי וידידי עזריאל לוי, יוסקה מלמד. "אם הבית" היתה פולה הייפלֶר (לימים פולה מוזס). חבל-ארץ זה שימש מעין מושבה ארץ ישראלית של יהודים מועמדים לעלייה, מהם מיעוט כמונו מצוידים בסרטיפיקטים (אשרות כניסה) לארץ, ורובם במסגרת ההעפלה. ממשלת איטליה היתה נכונה אף לסייע להעפלה, אך ממשלת בריטניה לחצה (ככלות הכול, איטליה היתה חלק ממדינות הציר הפשיסטי) ורומא נכנעה. כמו בלה ספציה, שאותה אזכיר בהמשך.

אבל לא כן תושבי איטליה. תושבי המקומות האלה, כמו רבים בדרום איטליה, ובייחוד בסוף מלחמת העולם השנייה, היו רובם עניים, קשיי יום, שוכני בקתות עלובות. ציירים מציירים נוף שהוא פסיפס של צבעי צהוב, אדום, ירוק. טורקיז, תכלת של ים רוגע וגלי קצף לבנים שנושקים לזהוב של החול. "גן עדן"  מזויף. אז, לפחות, לא ציירו את הנוף האנושי. אבל המציאות היתה רחוקה מן ההרמוניה של המכחול. ממנה יכלו להתרשם אנשים שבאו, או הובאו לשם, כמונו.

יחמורים צעירים פראיים, ששרדו את הציד הגדול, מנסים  לדהור למרחבים

היינו חבורה צעירה יוצאי מחנות ריכוז  וגטאות. יחמורים צעירים פראיים, ששרדו את הציד הגדול, מנסים  לדהור למרחבים. סקרנים לסביבה. תאבי חיים, מיוחמים. ובכול זאת גם אנחנו, יצירי הג'ונגל של אתמול, לא יכולנו להתעלם מהמצוקה בכפרים בדרום איטליה. הגברים היו בדרך כלל בחוץ, רובם דייגים. לימים,  כשקראתי וראיתי את המחזה של ג'ון מילינגטון-סינג' "הרוכבים אל הים", לא יכולתי שלא להיזכר בדייגים של דרום איטליה. סינג' אמנם מתאר את הדייגים האיריים ואת הנחישות של האדם מול המאבק האבוד של הים האכזר. שמענו סיפורים שבעלים ואבות לא חזרו. ראינו כיצד נשים צעירות, נשואות ולא נשואות, מוכרות את גופן בפרוטות כדי להתקיים.

לפי הדיווחים, נשים צעירות אלה חוו גם חוויות לא נעימות מצד חיילים של בעלות הברית לאחר כיבוש העקב של המגף האיטלקי במבצעי "אוולאנש" ו"סלפסטיק" בספטמבר 1943.  אנחנו, רעבי מין ותאבי זימה, רובנו לא רצינו. ומה שיכולנו לעשות היה להביא קצת מזון במסטינגים שלנו, קצת כסף, או סוכריות לילדים. כי אנחנו היינו למודי סבל, הבטנו בו מגובה העיניים. הם, גם במצוקתם, עזרו לפליטים היהודים, ככול שיכלו. בראש וראשונה כדי להוליך אותם למקום מבטחים שממנו יוכלו להפליג. מחופים עניים וציוריים אלה הפליגו ספינות המעפילים ששמם הפליג לפניהן ברחבי העולם, כולל מנמל לה ספציה.

העיר לה ספציה – La spezia – מפורסמת בעיקר בשל יופייה ובזכות הנמל המפותח שלה, ששימש מקום הפלגה ועגינה של הצי האיטלקי בימי הזוהר שלו. בלה ספציה נמצא גם מה שקרוי "מפרץ המשוררים" – Golfo Dei Poeti – שבו התגוררו משוררים ואנשי הרוח אזרחי איטליה, או אלה שהתיישבו בה, כמו  דנטה, ביירון, ז'ורז' סאנד. במקום זה כתבו את יצירותיהם.

במסגרת סרט "הבריחה", שבו עושים שבעה צעירים אלפי קילומטרים בנתיבי הבריחה, הם הגיעו גם ללה ספציה, ובעצם בנקודה הזאת מסתיים הסרט. אבל "לה ספציה" הוא חלק מהאתוס של ההעפלה. בנמל  לה ספציה התארגנה באפריל 1946 אוניית מעפילים. יום לפני ההפלגה היא נתגלתה על ידי קצינים איטלקים, שחשדו תחילה כי היא מבריחה פושעי מלחמה פשיסטים ודיווחו עליה לשלטונות. הבריטים החלו ללחוץ על השלטונות האיטלקים למנוע את הפלגת הספינה. ראש המוסד לעלייה ב' באיטליה, יהודה ארזי, העלה בינתיים את המעפילים על האונייה. ביוזמתו ובגיבוי המוסדות הלאומיים הוחל בגיוס  דעת הקהל בעולם באמצעות העיתונות והרדיו בעולם, בעיקר בארה"ב.

לחיזוק החשיפה התקשורתית הכריזו המעפילים על שביתת רעב, שתופסק רק כשתותר להם העלייה לארץ. ראשי היישוב הצטרפו לשביתת הרעב. הדיווחים התקשורתיים בעולם החלו להשפיע על הממשלה הסוציאליסטית בראשות אטלי. אחד ממנהיגי הלייבור היה הרולד לאסקי היהודי, שהתחיל בניהול מו"מ עם ארזי. התוצאה היתה סיום שביתת הרעב והעברת  חלק מהנוסעים לאוניית מעפילים נוספת, שנתפסה בינתיים בנמל כשהיא ריקה.  הבריטים הסכימו לאפשר לנוסעי שתי האוניות להיכנס לארץ על חשבון הסרטיפיקטים לאותה שנה. קבוצה מקרב המפעילים מלה ספציה יסדה את קיבוץ רמות מנשה, ושגרירות איטליה קשורה לקיבוץ באירועים השונים לציון המאבק בלה ספציה.

המחווה של נארדו

וכמו הסיום בלה ספציה בסרט "הבריחה", גם נארדו משכה תשומת לבי, כשצפיתי בסרט וידיאו  בביתה של הכוריאוגרפית רנה שיינפלד, הפרימה בלרינה שלנו, על הופעתה בנארדו. כל שאני ידעתי על נארדו היה מפרסומי התיירות על דרום איטליה. אך מסתבר שלנו, הישראלים, נארדו היא יותר מאשר עיר קיט מקסימה. נארדו זכתה באות הוקרה מן הדרגה העליונה של  ממשלת איטליה על סיוע לפליטים יהודים רבים ששוחררו ממחנות ההשמדה, לאחר מלחמת העולם השנייה. האיטלקים שעשו זאת באו מכול שכבות הציבור, אנשים רמי יחס, פשוטי עם וגם בכירים בשלטון המקומי.

רנה שיינפלד בהופעה בנארדו (צילום: cataldo montemuro)

אך פרנסי נארדו וצמרת האמנות שלה לא הסתפקו בעבר הרחוק. הזדמן להם שנים רבות לאחר מכן לעשות מחווה מיוחדת למי שייצגה ועדיין מייצגת את ישראל בעולם המחול. רנה שיינפלד זכתה להרבה מחוות על קריירה ארוכת שנים. זאת הסיבה שהוזמנה לפסטיבל של נארדו, כמחווה מיוחדת לה ולמדינת ישראל.

שיינפלד, שרגילה למופעים רבים בחו"ל, קיבלה בהתרגשות ובתחושת הוקרה מיוחדת את ההזמנה, שכן רוב משפחת אביה נספה בשואה. עיריית נארדו החליטה להעניק לה את הפרס "חיבוק של שלום"  כדי לחדש ולחזק את הידידות בין העמים. המחול, כמו המוזיקה, הוא שפה בינלאומית, ורנה שיינפלד הודתה בהופעה, בריקודים "חלום יעקב" ו"עונות"  ובדואט למוזיקה של באך עם הרקדן האיטלקי טוני קנדלרו,  שהזמין אותה להופיע איתו באיטליה מספר פעמים, ובהמשך בבית האופרה. בכך עשתה גם הכוריאוגרפית הידועה שלנו את המחווה שלה לעיר נארדו, על מעשיהם הטובים של תושביה למען היהודים. לאחר מכן יזמה הסימפונייט של רעננה הופעה מיוחדת  של רנה במשכן העירוני, שגם הוא זכה להדים רבים. אגב , שיינפלד מופיעה באולם סוזאן דלאל בתל אביב ב"ואלס בחמש ושלושים" לפי  שיריו של שלמה ארצי.

בחיפוש אחר עקבות להיחלצות זאת של העם האיטלקי לעזרת העקורים לאחר השואה, אני מנסה למצוא מקום  בארץ שבו יש אזכור למקומות כמו לה ספציה, טרנטו, בארי, נארדו, סנטה מאריה די באני, סנטה קרוצ'ה, סנטה צזאריה ועוד עיירות על שמות קדושים נוצריים שבהם ישבו ויושבים "עניי עמך" של עם מיוחד זה. מצאתי את כיכר מילאנו, אך בשום מקום במערכת המידע של העיר תל אביב לא כתבו במה זכתה מילאנו שכיכר קרויה על שמה. אולי בזכות "נס במילאנו", סרטו הניאו-ריאליסטי של ויטוריו דה סיקה משנות ה-50. פנייתי למנהל אתר האינטרנט של העירייה לפשר השם טרם נענתה. אם יש מי מהקוראים שיודע את המקור, הוא מתבקש ליידע גם אחרים.

עד היום הכיר יד ושם ב-563 איטלקים כחסידי אומות העולם. שאלתי את אירנה שטרנפלד, מנהלת המחלקה לחסידי אומות העולם ביד ושם, אם מספר זה משקף את מעשיהם של האיטלקים למען הניצולים. לדבריה, התואר ניתן למי שסיכנו עצמם להצלת יהודים בתקופת השואה. הסיוע בעלייה לישראל יש בו זכויות גדולות, אבל אינו מקנה את התואר של חסיד אומות העולם.

על חסידי אומות העולם, נכתב רבות. לגבי האיטלקים ועזרתם ליהודים במצוקה ולשרידי השואה – על כך דומני שנכתב מעט. ובכול הקשור לניצולי השואה עצמם ומעשיהם בארץ לאחר בואם לכאן, נכתב עוד פחות. הסיפורים על לה ספציה ונארדו הם "צדק פואטי" בזעיר אנפין. משהו מן הארכיאולוגיה של הזיכרון.

נ.ב. 
אחד הרחובות היוצאים מרחוב קינג ג'ורג' בתל אביב, נקרא סמטה אלמונית. חשבתי אולי ראוי להדביק לה שם. באותו שיר על הקפיטן האיטלקי שהבאתי מזכיר אלתרמן "אלמונית".

אַלְמוֹנִית, קַפִּיטָן, הִיא הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת,
וּבַלּוֹיְדִים אֵינָהּ מְפֻרְסֶמֶת.
אַךְ אִם אֵין הִיא כַּיּוֹם רְשׁוּמָה בַּמַּפּוֹת,
בַּהִיסְטוֹרְיָה אוּלַי הִיא נִרְשֶׁמֶת

אולי ייקרא הרחוב: "הקפיטן האיטלקי".

[related-posts title="כתבות נוספות מאת צבי גיל"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל

1 Comment

  1. שרה
    11 ביוני 2013 @ 12:11

    תודה צבי. מרגש מאד.אילו לא נולדתי בארץ, הייתי שמחה להוולד באיטליה…

אני משער שאם תשאלו אדם צעיר "מה אומרת לך איטליה?" מן הסתם לא יהססו הרבה: פסטה, פיצה, פרושוטו, מוצרלה, ים כחול, קיאנטי, חתיכות, פרמז'אנו וברלוסקוני, זה שהתעסק עם קטינות. האיטלקים הם אחלה של אנשים, בלגניסטים כמונו, ויש להם ותיקן ואפיפיור. משהו כזה.

כל האמור לעיל הוא נכון, וגם האסוציאציה נכונה. מלבד העובדה שאיטליה נמנית עם המדינות העתיקות בתבל, שמצביאיה ושליטיה שלטו בחלק גדול של העולם והכריעו גורל עמים. מבחינת העם היהודי ההיסטוריה עם הרומים גדושה אירועים טראומטיים, כולל חורבן בית המקדש, הגליית היהודים וייסוד עיר רומית על חורבות ירושלים, איליה קפיטולינה.

ההיסטוריה החדשה, לעומת זאת, יש בה בשורות. בעת מלחמת העולם השנייה בתקופת השואה 80 אחוזים מיהודי איטליה ניצלו בזכות תושבי איטליה, שחלקם סיכנו לשם כך את חייהם. לקראת סיום המלחמה ובסופה שימשה איטליה הבסיס הראשי להפלגת המעפילים לארץ ישראל ואחר כך לישראל.

שגריר איטליה בישראל, פרנצ'סקו מריה טאלו, ורעייתו אורנלה חגגו ביום א' את יום העצמאות של איטליה. בין האורחים רמי היחס היה נשיא המדינה, שמעון פרס. היו כמובן עוד אורחים מכובדים משדרות הציבור השונות. אציין אורח אחד שלא נחשב לאח"ם או סלבריטאי, שבדרך כלל לא נמנה עם הבאים לביתו של שגריר איטליה. האיש הוא הבמאי והמפיק הוותיק של סרטי התעודה, ידידי מיכה שגריר. הוא הוזמן לאירוע בזכות הסרט "הבריחה" שהוא המפיק האחראי שלו, יחד עם המפיקה טָל בָרדָה. הסרט מביא בין היתר את הסיפור של מבצע ההעפלה בנמל לה ספציה באיטליה.

קבוצת הנוער בלה ספציה מסרט "הבריחה" 2012 (צילום באדיבות עמותת "עופות החול")

כל אירוע בינלאומי חשוב מביא איתו שבלים של סיפורים לא נודעים לרבים מאיתנו, גם אם חלף יותר מיובל שנים מאז התרחשו. אפשר שהוזכרו, אבל הדור הצעיר שגדל מאז לא מכיר אותם. זה אמור אלף מונים לגבי מלחמת העולם השנייה והשואה. אני בספק אם כל הסיפורים יסופרו אי פעם, בעיקר משום שאותם גיבורים שעומדים במרכזם לא חיים עוד, וההיסטוריונים תלויים לא רק במקורות אלא גם בהרבה כסף להגיע לחקר המקורות. במסגרת אותו פנתיאון היסטורי, העם היהודי ומדינת ישראל חבים חוב גדול לאיטלקים בתקופת השואה ואחריה. הרושם שלי הוא, ואני זהיר מאוד בניסוח, שבנרטיב הישראלי על הבריחה וההעפלה מודגשת יותר הפעילות של ההגנה ובעיקר הפל"ים,ומעט מדי על אלה שלא מבני עמנו שסייעו לנו. אשר ל"בריחה", היא היתה, לפי קביעתו של ההיסטוריון יהודה באואר, כולה מעשה של הניצולים עצמם, בראשות הפרטיזנים. מי שמנכס לעצמו מבצע גבורה זה, זולת שרידי השואה – חוטא לאמת. ההגנה השתלבה בבריחה בשלב הרבה יותר מאוחר. אבל כך בעצם נוצר אתוס של מדינה צעירה. אשר להעפלה, מי שזכר את האיטלקים הוא המשורר הגדול נתן אלתרמן, בשירו "נאום תשובה לרב חובל איטלקי". אני מביא רק שלשה בתים מתוכו. הראשון, האמצעי והסופי.

עננים על ראשנו, הרוח איתן.
המלאכה נעשתה, חי שמיים!
נרים כוס, קפיטן, של ברכה, קפיטן.
עוד נשוב ניפגש על המים.
(…)
יום יבוא  – ואתה בזוית של פונדק
תשב, סב, על בקבוק של קיאנטי.
ותחייך ותירק חתיכה של טבק
ותאמר – כן חבריה, זקנתי.
(…)
כך יהיה ולכן, אל מול רוח איתן
לחיי הסיכון והפרך
לחיי הספינות הקטנות קפיטן
לחיי הספינות שבדרך 

רבות נכתב בנושא, ודווקא בחו"ל. אחד הפרסומים שזכה להדים רבים בארה"ב ובעולם היה ספרה של אליזבת באטינה, "זה קרה באיטליה", בו מסופר כיצד האיטלקים הצילו את היהודים בני ארצם וסייעו לפליטים יהודיים  שהגיעו לאיטליה. גם ההוצאה לאור של יד ושם הוציאה ספר על מבצע ההצלה באיטליה.

קהילות של עקורים צמאי חיים, מעין רנסאנס במשמעותו המילולית

הגעתי  לאיטליה בקיץ 1945, זמן קצר לאחר סיום המלחמה, במסגרת מאמצי המוסדות הלאומיים להעביר את ניצולי השואה ממחנות העקורים לחופי איטליה. מבצע אדירים ללא תקדים היסטורי. חלק הארי של ה"מגף" האיטלקי, בין נמל בארי בצפון לבין נארדו בדרום ונמל טרנטו במערב, היה זרוע קבוצות של שרידי שואה במסגרות שונות: קיבוציות, כפריות, תנועתיות ואחרות. קהילות של עקורים צמאי חיים,   מעין רנסאנס במלוא המשמעות המילולית, הרגעית לפחות. הסיסמה היתה: האתמול מת, יחי המחר. "פנינו אל השמש העולה".

שערו בנפשכם, צללי אדם של אתמול, מתים מהלכים שהגיחו משפת גאיות ההריגה, עופות החול שנסקו מן האפר, מזי רעב שהיו כלואים ושרועים על הקרקע כמו חיות לפני המתת חסד – מוצאים עצמם בארץ של שמש, אוויר, שמיים צלולים וים פתוח. הם רחוקים מן המוות מרחק גלקטי כמו שהיו קרובים אליו רק אתמול, מרחק נמלה מעָקֵב דורס. הם נושמים את החיים מלוא הריאות, עורכים מסיבות ביום וקומזיצים לאור הירח, שרים שירי ציון ומנגנים באקורדיונים, במנדולינות ובללייקות, וההדים ממלאים את האוויר. וזאת היתה, במקרה או שלא במקרה – איטליה.

המעפילים מאיטליה (איור על פי צילום: יורם פוגל)

היו גם קבוצות של עליית הנוער, שבמסגרתן שהיתי במקום כחודשיים במעין פנימיה לקראת עלייתנו לארץ. המדריכים שלנו היו בחלקם חייליי הבריגאדה הארץ ישראלית ובחלקם ניצולי שואה דוברי עברית, בעיקר מליטא. כמו מדריכי וידידי עזריאל לוי, יוסקה מלמד. "אם הבית" היתה פולה הייפלֶר (לימים פולה מוזס). חבל-ארץ זה שימש מעין מושבה ארץ ישראלית של יהודים מועמדים לעלייה, מהם מיעוט כמונו מצוידים בסרטיפיקטים (אשרות כניסה) לארץ, ורובם במסגרת ההעפלה. ממשלת איטליה היתה נכונה אף לסייע להעפלה, אך ממשלת בריטניה לחצה (ככלות הכול, איטליה היתה חלק ממדינות הציר הפשיסטי) ורומא נכנעה. כמו בלה ספציה, שאותה אזכיר בהמשך.

אבל לא כן תושבי איטליה. תושבי המקומות האלה, כמו רבים בדרום איטליה, ובייחוד בסוף מלחמת העולם השנייה, היו רובם עניים, קשיי יום, שוכני בקתות עלובות. ציירים מציירים נוף שהוא פסיפס של צבעי צהוב, אדום, ירוק. טורקיז, תכלת של ים רוגע וגלי קצף לבנים שנושקים לזהוב של החול. "גן עדן"  מזויף. אז, לפחות, לא ציירו את הנוף האנושי. אבל המציאות היתה רחוקה מן ההרמוניה של המכחול. ממנה יכלו להתרשם אנשים שבאו, או הובאו לשם, כמונו.

יחמורים צעירים פראיים, ששרדו את הציד הגדול, מנסים  לדהור למרחבים

היינו חבורה צעירה יוצאי מחנות ריכוז  וגטאות. יחמורים צעירים פראיים, ששרדו את הציד הגדול, מנסים  לדהור למרחבים. סקרנים לסביבה. תאבי חיים, מיוחמים. ובכול זאת גם אנחנו, יצירי הג'ונגל של אתמול, לא יכולנו להתעלם מהמצוקה בכפרים בדרום איטליה. הגברים היו בדרך כלל בחוץ, רובם דייגים. לימים,  כשקראתי וראיתי את המחזה של ג'ון מילינגטון-סינג' "הרוכבים אל הים", לא יכולתי שלא להיזכר בדייגים של דרום איטליה. סינג' אמנם מתאר את הדייגים האיריים ואת הנחישות של האדם מול המאבק האבוד של הים האכזר. שמענו סיפורים שבעלים ואבות לא חזרו. ראינו כיצד נשים צעירות, נשואות ולא נשואות, מוכרות את גופן בפרוטות כדי להתקיים.

לפי הדיווחים, נשים צעירות אלה חוו גם חוויות לא נעימות מצד חיילים של בעלות הברית לאחר כיבוש העקב של המגף האיטלקי במבצעי "אוולאנש" ו"סלפסטיק" בספטמבר 1943.  אנחנו, רעבי מין ותאבי זימה, רובנו לא רצינו. ומה שיכולנו לעשות היה להביא קצת מזון במסטינגים שלנו, קצת כסף, או סוכריות לילדים. כי אנחנו היינו למודי סבל, הבטנו בו מגובה העיניים. הם, גם במצוקתם, עזרו לפליטים היהודים, ככול שיכלו. בראש וראשונה כדי להוליך אותם למקום מבטחים שממנו יוכלו להפליג. מחופים עניים וציוריים אלה הפליגו ספינות המעפילים ששמם הפליג לפניהן ברחבי העולם, כולל מנמל לה ספציה.

העיר לה ספציה – La spezia – מפורסמת בעיקר בשל יופייה ובזכות הנמל המפותח שלה, ששימש מקום הפלגה ועגינה של הצי האיטלקי בימי הזוהר שלו. בלה ספציה נמצא גם מה שקרוי "מפרץ המשוררים" – Golfo Dei Poeti – שבו התגוררו משוררים ואנשי הרוח אזרחי איטליה, או אלה שהתיישבו בה, כמו  דנטה, ביירון, ז'ורז' סאנד. במקום זה כתבו את יצירותיהם.

במסגרת סרט "הבריחה", שבו עושים שבעה צעירים אלפי קילומטרים בנתיבי הבריחה, הם הגיעו גם ללה ספציה, ובעצם בנקודה הזאת מסתיים הסרט. אבל "לה ספציה" הוא חלק מהאתוס של ההעפלה. בנמל  לה ספציה התארגנה באפריל 1946 אוניית מעפילים. יום לפני ההפלגה היא נתגלתה על ידי קצינים איטלקים, שחשדו תחילה כי היא מבריחה פושעי מלחמה פשיסטים ודיווחו עליה לשלטונות. הבריטים החלו ללחוץ על השלטונות האיטלקים למנוע את הפלגת הספינה. ראש המוסד לעלייה ב' באיטליה, יהודה ארזי, העלה בינתיים את המעפילים על האונייה. ביוזמתו ובגיבוי המוסדות הלאומיים הוחל בגיוס  דעת הקהל בעולם באמצעות העיתונות והרדיו בעולם, בעיקר בארה"ב.

לחיזוק החשיפה התקשורתית הכריזו המעפילים על שביתת רעב, שתופסק רק כשתותר להם העלייה לארץ. ראשי היישוב הצטרפו לשביתת הרעב. הדיווחים התקשורתיים בעולם החלו להשפיע על הממשלה הסוציאליסטית בראשות אטלי. אחד ממנהיגי הלייבור היה הרולד לאסקי היהודי, שהתחיל בניהול מו"מ עם ארזי. התוצאה היתה סיום שביתת הרעב והעברת  חלק מהנוסעים לאוניית מעפילים נוספת, שנתפסה בינתיים בנמל כשהיא ריקה.  הבריטים הסכימו לאפשר לנוסעי שתי האוניות להיכנס לארץ על חשבון הסרטיפיקטים לאותה שנה. קבוצה מקרב המפעילים מלה ספציה יסדה את קיבוץ רמות מנשה, ושגרירות איטליה קשורה לקיבוץ באירועים השונים לציון המאבק בלה ספציה.

המחווה של נארדו

וכמו הסיום בלה ספציה בסרט "הבריחה", גם נארדו משכה תשומת לבי, כשצפיתי בסרט וידיאו  בביתה של הכוריאוגרפית רנה שיינפלד, הפרימה בלרינה שלנו, על הופעתה בנארדו. כל שאני ידעתי על נארדו היה מפרסומי התיירות על דרום איטליה. אך מסתבר שלנו, הישראלים, נארדו היא יותר מאשר עיר קיט מקסימה. נארדו זכתה באות הוקרה מן הדרגה העליונה של  ממשלת איטליה על סיוע לפליטים יהודים רבים ששוחררו ממחנות ההשמדה, לאחר מלחמת העולם השנייה. האיטלקים שעשו זאת באו מכול שכבות הציבור, אנשים רמי יחס, פשוטי עם וגם בכירים בשלטון המקומי.

רנה שיינפלד בהופעה בנארדו (צילום: cataldo montemuro)

אך פרנסי נארדו וצמרת האמנות שלה לא הסתפקו בעבר הרחוק. הזדמן להם שנים רבות לאחר מכן לעשות מחווה מיוחדת למי שייצגה ועדיין מייצגת את ישראל בעולם המחול. רנה שיינפלד זכתה להרבה מחוות על קריירה ארוכת שנים. זאת הסיבה שהוזמנה לפסטיבל של נארדו, כמחווה מיוחדת לה ולמדינת ישראל.

שיינפלד, שרגילה למופעים רבים בחו"ל, קיבלה בהתרגשות ובתחושת הוקרה מיוחדת את ההזמנה, שכן רוב משפחת אביה נספה בשואה. עיריית נארדו החליטה להעניק לה את הפרס "חיבוק של שלום"  כדי לחדש ולחזק את הידידות בין העמים. המחול, כמו המוזיקה, הוא שפה בינלאומית, ורנה שיינפלד הודתה בהופעה, בריקודים "חלום יעקב" ו"עונות"  ובדואט למוזיקה של באך עם הרקדן האיטלקי טוני קנדלרו,  שהזמין אותה להופיע איתו באיטליה מספר פעמים, ובהמשך בבית האופרה. בכך עשתה גם הכוריאוגרפית הידועה שלנו את המחווה שלה לעיר נארדו, על מעשיהם הטובים של תושביה למען היהודים. לאחר מכן יזמה הסימפונייט של רעננה הופעה מיוחדת  של רנה במשכן העירוני, שגם הוא זכה להדים רבים. אגב , שיינפלד מופיעה באולם סוזאן דלאל בתל אביב ב"ואלס בחמש ושלושים" לפי  שיריו של שלמה ארצי.

בחיפוש אחר עקבות להיחלצות זאת של העם האיטלקי לעזרת העקורים לאחר השואה, אני מנסה למצוא מקום  בארץ שבו יש אזכור למקומות כמו לה ספציה, טרנטו, בארי, נארדו, סנטה מאריה די באני, סנטה קרוצ'ה, סנטה צזאריה ועוד עיירות על שמות קדושים נוצריים שבהם ישבו ויושבים "עניי עמך" של עם מיוחד זה. מצאתי את כיכר מילאנו, אך בשום מקום במערכת המידע של העיר תל אביב לא כתבו במה זכתה מילאנו שכיכר קרויה על שמה. אולי בזכות "נס במילאנו", סרטו הניאו-ריאליסטי של ויטוריו דה סיקה משנות ה-50. פנייתי למנהל אתר האינטרנט של העירייה לפשר השם טרם נענתה. אם יש מי מהקוראים שיודע את המקור, הוא מתבקש ליידע גם אחרים.

עד היום הכיר יד ושם ב-563 איטלקים כחסידי אומות העולם. שאלתי את אירנה שטרנפלד, מנהלת המחלקה לחסידי אומות העולם ביד ושם, אם מספר זה משקף את מעשיהם של האיטלקים למען הניצולים. לדבריה, התואר ניתן למי שסיכנו עצמם להצלת יהודים בתקופת השואה. הסיוע בעלייה לישראל יש בו זכויות גדולות, אבל אינו מקנה את התואר של חסיד אומות העולם.

על חסידי אומות העולם, נכתב רבות. לגבי האיטלקים ועזרתם ליהודים במצוקה ולשרידי השואה – על כך דומני שנכתב מעט. ובכול הקשור לניצולי השואה עצמם ומעשיהם בארץ לאחר בואם לכאן, נכתב עוד פחות. הסיפורים על לה ספציה ונארדו הם "צדק פואטי" בזעיר אנפין. משהו מן הארכיאולוגיה של הזיכרון.

נ.ב. 
אחד הרחובות היוצאים מרחוב קינג ג'ורג' בתל אביב, נקרא סמטה אלמונית. חשבתי אולי ראוי להדביק לה שם. באותו שיר על הקפיטן האיטלקי שהבאתי מזכיר אלתרמן "אלמונית".

אַלְמוֹנִית, קַפִּיטָן, הִיא הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת,
וּבַלּוֹיְדִים אֵינָהּ מְפֻרְסֶמֶת.
אַךְ אִם אֵין הִיא כַּיּוֹם רְשׁוּמָה בַּמַּפּוֹת,
בַּהִיסְטוֹרְיָה אוּלַי הִיא נִרְשֶׁמֶת

אולי ייקרא הרחוב: "הקפיטן האיטלקי".

[related-posts title="כתבות נוספות מאת צבי גיל"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל

1 Comment

  1. שרה
    11 ביוני 2013 @ 12:11

    תודה צבי. מרגש מאד.אילו לא נולדתי בארץ, הייתי שמחה להוולד באיטליה…

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן