תל-אביב הישנה-חדשה של עלי מוהר, תל-אביב של המחצית הראשונה של שנות השמונים; של אחרי ששת הימים וההתשה וכיפור, של לפני לבנון, של "העיר" ו"חדשות" – העיתונים החדשים שהגדירו את מי שאנחנו. את מי שרצינו להיות

מאת טובי פולק

התחלתי לכתוב מאמר מערכת חדש על אודות מגפון. על העיתון הישראלי העצמאי. על העיתון שאנחנו מבקשים לבסס, לפתח, לעשות. על מהותו, על מה שיש בו. על הקו שלו. יהיה לו קו? מה הוא יהיה? רציתי לכתוב על מה שהייתי רוצה שיהיה בו. על החלום. על הפנטזיה.

ואז, כמו שזה קורה תמיד, באופן הכי בלתי צפוי – זה היכה בי. ברגע אחד ידעתי מה אני רוצה לעשות. מה חסר לי. כעיתונאי ישראלי, ככותב עברית, כאזרח ישראלי, כחושב עברית, כחולם עברית, כאב לבת ובן שכבר עומדים על דעתם ואני יכול לראות בהם את עצמי מלפני 30 שנים ויותר.

זה היכה בי כשהייתי מרותק לאחד מאירועי התרבות המרגשים ביותר שחוויתי: מופע המחווה ליצירתו ולאישיותו של עלי מוהר, שמת לפני חמש שנים וחודשיים.

תולדותיו של עלי מוהר, שנולד עם המדינה, עם פרוץ הישראליות – בשנת 1948 ממש – הם תמצית הישראליות שעליה חשבתי, שאליה אני כמה, שאותה אני חש כשאני כותב, חושב, מנסה לייצר את העיתון – שבעצמו מנסה אולי להחיות את אותה ישראליות פשוטה, ישירה, חיונית, חילונית, יומיומית. ישראליות תל-אביבית.

עלי מוהר היה הישראלי החדש, בנו של יחיאל מוהר – שהיה הישראלי מהזן שלפניו. זה של בתי הקפה של שנות החמישים, עם אלתרמן וחלפי וגלבוע; ואולי גם קניוק ואחריהם קדישמן וזך וקינן.

עלי מוהר היה האיש שהיתה תל-אביב, של מדרכות העיר האפורה השטופות בגשם ומהבילות בחום הקיץ; של הפשטות בחולצת טריקו וסנדלים תנכיים, של פזמונים ולא רק שירים. של נעורים בגיל עשרים, אבל גם בגיל שלושים וארבעים וחמישים. כי הוא תמיד נשאר הילד שהחלום שלו היה ונשאר להיות החלוץ שיבקיע את שער הניצחון ("התחזית: נפרק אותם").

עלי מוהר היה הכותב שבגללו היינו מחפשים את "העיר" כבר ביום חמישי בערב, האיש שהביא לנו את הכדורגל של הפועל תל-אביב ("בשער") כמחוז חפץ ("אמרו לו"), את הריח והטעם של תל-אביב שאנחנו (שלא נולדנו וגם לא גדלו בה) היינו צמאים להסניף ("מהנעשה בעירנו"); תל-אביב שהיתה הישראליות שאנחנו רצינו להאמין שתישאר כזאת. שנגדל איתה. שנזדקן איתה.

תל-אביב של רחובותיה ולא קניוניה, של דיזנגוף ובתי הקפה, של המשוררים החצי שיכורים, של חוף הים הפשוט ושל הנערות בחצאיות הכותנה המתנפנפות, של השיטוט ברחובות העיר הישנה, סביב הרחובות של חצי הצפון הישן, של דיזנגוף וריינס, פרישמן ושלמה המלך, שדרות בן-גוריון ונורדאו.

תל-אביב הישנה-חדשה של עלי מוהר, תל-אביב של המחצית הראשונה של שנות השמונים; של אחרי ששת הימים וההתשה וכיפור, של לפני לבנון, של "העיר" ו"חדשות" – העיתונים החדשים שהגדירו את מי שאנחנו. את מי שרצינו להיות.

וכך, על במה אחת בבניין הישן של הקאמרי, טעמנו שוב (בפעם האחרונה? הייתכן?) את הטעם ההוא של הישראליות, של החילוניות, של שגרת היומיום, של מה שהיה פעם הנעשה בעירנו. במה אחת עם ארבע שביעיות ממה שהיתה גם היא מגדירה אלמותית של הישראליות השמחה – להקת כוורת (יוני רכטר, גידי גוב, אפרים שמיר ואלון אולארצ'יק), ששניים מהשירים שלה שהיו ויישארו איתנו לנצח – הורה היאחזות של יחיאל מוהר ושיעור מולדת של עלי מוהר. אירוע מרגש ומפעים, עם מודי בר-און, שכמוני לא נולד בעיר הזאת והגיע מהצפון, אבל הוא תל-אביב לא פחות מכל אחד אחר. ועם יהודית רביץ ונורית גלרון, מאותו הדור פחות או יותר; עם הצעירים יותר – איתי פרל, דנה עדיני, עידן אלתרמן, רועי בר-נתן  ועוד כמה אנשים טובים.

ביחד איתם חזרנו במסע בזמן – 20 שנה, 30 שנה, אפילו 40 שנה לאחור. לחדשות, להעיר, לבלומפילד, לדיזנגוף, לשדרות  בן-גוריון.

ואז הבנתי איזה קו אתה רוצה שיהיה לעיתון הזה, איזה מין עיתון הוא צריך להיות: עלי מוהר.