Skip to content

מוזה של אמנים, השראה לזוגות הומואים

אפי אליסי, מעצב ופעיל חברתי יליד שכונת עזרא שבדרום תל אביב, חי כבר 20 שנה בזוגיות משגשגת עם בן זוגו יריב, והשניים היו פורצי דרך בתחום ההורות ההומוסקסואלית. אליסי היה בתקופה מסוימת בחייו מה שכולנו היינו רוצים להיות – מוזה, מגנט, השראה לאמנים, איש הבוהמה הניו-יורקית

מוזה של אמנים, השראה לזוגות הומואים

אפי אליסי, מעצב ופעיל חברתי יליד שכונת עזרא שבדרום תל אביב, חי כבר 20 שנה בזוגיות משגשגת עם בן זוגו יריב, והשניים היו פורצי דרך בתחום ההורות ההומוסקסואלית. אליסי היה בתקופה מסוימת בחייו מה שכולנו היינו רוצים להיות – מוזה, מגנט, השראה לאמנים, איש הבוהמה הניו-יורקית

כולנו מכירים את זה. שיחה פשוטה על כוס מרלו הופכת לכזאת שמוציאה שדים והפתעות. אלה הופכים לשרשרת אירועים עשירה ברבדים, בסיפורי רקע ובמשלים על החיים. מהשיחות האלה אנחנו לוקחים בעיקר את תחושת ההתפעלות, ואז גם עושים בדק בית. מה קורה איתי, ואיך חיי משתווים לדרך החיים שזה עתה שמעתי עליה. 

כך בדיוק היה כשנתקלתי לראשונה באפי אליסי, מעצב ואיש תקשורת, שבזמנו הפנוי גם פועל למען אג'נדות חברתיות למען הומואים.

אפי אליסי, מעצב ופעיל חברתי (צילם: אלכס פרגמנט)

על פניו לא הייתי מנחש שלאדם שניצב מולי סיפור חיים כה מסועף. אבל אפי אליסי, שחי כבר עשרים שנה בזוגיות משגשגת עם בן זוגו יריב, היה בתקופה מסוימת בחייו מה שכולנו היינו רוצים להיות – מוזה, מגנט, השראה לאמן גדול.

הוא נולד בשכונת עזרא שבדרום תל אביב למשפחה מרובת נפשות. "כילד הייתי די סגפן", הוא מעיד על עצמו. "לא היו לי חברים, אבל זה לא היה נורא". אמו עבדה בשתי עבודות לפרנסת המשפחה, ואביו החולה יצא ונכנס לסירוגין לבתי חולים. הילדים התאימו עצמם למצב וגידלו זה את זה.

אחרי הצבא שכר דירה יחד עם שני חברים ברחוב מנדלי מוכר ספרים במרכז תל אביב. תל אביב של עידן הפאנק בשנות השמונים היתה שונה מזו של היום. "כשיצאנו למועדון לא רצינו רק בירה ובילוי. היתה הרבה תעוזה. היו סקרנות, עיניים חושקות ורצון למצוא קשר. זו היתה הדרך היחידה כמעט להכיר", הוא מספר.

סצנת הגייז של תל אביב באותם ימים היתה קיימת ליודעי דבר בלבד ונחוותה כסוג של מחתרתיות. "היו מעט מאוד מקומות לצאת אליהם", נזכר אליסי. "הכול היה בחשאי". 

באחד מלילות אוגוסט החמים הגיע אליסי למועדון "התיאטרון" המיתולוגי, שהיה ממוקם ממש מתחת לביתו. הגורל זימן לו מפגש אקראי עם צלם של "הנשיונל ג'יאוגרפיק", שעשה לילה בתל אביב בדרכו לצילומים בקהיר. החיבור ביניהם היה מיידי, אך בשל אילוצי לו"ז של הצלם, הקשר לא התפתח מעבר לאותו לילה. את משמעות המפגש החד-פעמי גילה שנים אחר כך – אותו צלם עסוק היה דיוויד לה שאפל, אמן שבמרוצת השנים הפך למגה-סטאר בתחומו. 

פרובינסטאון: "מקום מדליק שהוציא ממני פרצי יצירתיות ואמנות" 

לארצות הברית הגיע די במקרה. "לייזר, אמן יהודי, ניו יורקי אמיתי, שאותו הכרתי בתל אביב, החליט לעשות עלייה בעקבות הקשר שלנו והאהבה שרחש לישראל", מספר אליסי. "לאחר שדרכינו נפרדו, הוא שלח לי בהפתעה כרטיסי טיסה לארצות הברית. טסתי אליו, והפעם כחבר טוב. כשנחתתי התמקמתי בפרובינסטאון, עיירה של אמנים ויוצרים במסצ'וסטס. זה היה מקום מדליק שהוציא ממני פרצי יצירתיות ואמנות. הייתי מצייר בימים ובלילות במשך שעות ארוכות, והעובדה שהייתי מוקף באמנים העצימה את היצירתיות שלי ופתחה בפני אופקים חדשים. היו אנשים שרכשו עבודות שיצרתי. אספן אמנות אמיד, שהתלהב מאוד מהעבודות שלי, שלח אלי לימוזינה ובסוף רכש ממני רק מספר גלויות". 

לאחר שמיצה את מה שיש לפרובינסטאון להציע, החליט אליסי לעזוב לניו יורק. הוא שכר דירה קטנה עם שותף והתפרנס מצביעת בתים וממכירת יצירות האמנות שלו. בלילה הראשון יצא למועדון Limelight הנחשב. "בשבילי היה נורא מוזר שאני, הקטן מתל אביב, מבלה במועדון הזה שבו בילו אנשי לילה מאוד בולטים", הוא מספר, "ידיד שהכרתי בפרובינסטאון היה מעצב התפאורה של המקום, וכך נכנסתי ברשימת המקורבים". 

-כיצד חווית את חיי הגייז בניו יורק של שנות השמונים לעומת אלו של תל אביב באותה תקופה?
"ההבדל היה עצום. תל אביב היתה בתולית בכל הקשור לחיי הלילה של גייז. בקושי היה מקום וחצי לבלות בו. בניו יורק הכול היה גדול, נוצץ ומרשים. המועדונים אוכלסו ברבבות בלייניים חסונים. ריח של תשוקה היה בכל מקום, סמים וסקס אפפו הכול. אני זוכר שבתל אביב היה הכול מאוד קטן לעומת ניו יורק. תל אביב של שנת 2013 היא אחרת לחלוטין ונחשבת היום לעיר שהרבה מדינות מערביות היו רוצות לשייך אליהן. מסקרנת, מהפנטת, תרבותית, בועטת, נושכת, פורצת דרך. אחת מערי הלילה החשובות בעולם. כולם רוצים לבלות בה. היא גן עדן להומואים ולסביות".  

"נאן נתנה לי את המצלמה, ואני בלי בושה נכנסתי להם לתחתונים"

ביקרו יחד בתערוכות ובמועדונים. דיוקן של אליסי בצעירותו (צילמה: נאן גולדין)

במנהטן הכיר אליסי את נאן גולדין, צלמת אמריקנית ידועה שבתחילת הקריירה שלה לימדה צילום ב-NYU והיום מציגה את עבודותיה ברחבי העולם. מצלמת דוקומנטרית הפכה לאחת מצלמות האופנה המשפיעות בעולם. דייויד ארמסטרונג, חברה הטוב הידוע בצילומי הפורטרטים שלו, הכיר ביניהם – והשלושה בילו המון יחד בתערוכות ובמועדונים. גולדין גם סידרה לאליסי עבודות מזדמנות, כדי שיוכל לממן את שהותו במנהטן.

"באחת השבתות טיילנו נאן ואני בשטח הנמל בניו יורק, שם השתזפו המוני בחורים בשמש הניו יורקית. נאן, שהתביישה לצלם, נתנה בידי את המצלמה, ואני בלי בושה נכנסתי להם לתחתונים. אני לא יודע אם משהו מזה פורסם. זו היתה תקופה כייפית".

"פתאום זכיתי בתשומת לב שמעולם לא חוויתי כמותה"

אליסי הצעיר (צילם: דייויד ארמסטרונג)

נוצרה כימיה טובה במשולש האנושי ההוא – ארמסטרונג, גולדין ואליסי. משהו באותה היכרות הביא לשינוי. אליסי, יוצר צעיר בן 23, הפך תוך זמן קצר למוזה של השניים. "אני חושב שהם נדלקו על המראה שלי בעיקר בגלל הצבע, הלוּק, היצירתיות והמשהו הזה המיוחד ששידרתי ושהיה רק שלי. אולי ראו בי את האמת הפשוטה שהתהלכתי איתה מאז ומעולם כדרך חיים", הוא אומר. "תצלומים שלי עיטרו תערוכות וספרים של השניים ואף נמכרו לאספנים. פתאום זכיתי בתשומת לב שמעולם לא חוויתי כמותה. כאחד שבא משכונת עזרא בדרום העיר, להשתלב בבוהמה הניו יורקית היה עניין מרתק ומסקרן ביותר עבורי. סצנת הצלמים הזאת התבססה על מכנה משותף של יצירה, ולהיות חלק מזה – גם כהשראה וגם בתור אמן – היה מסעיר".

"כשסיפרתי לארמסטרונג על לה שאפל, אותו צלם נשיונל ג'יאוגרפיק לא מוכר שהכרתי בישראל, הוא אמר 'אתה חייב להתקשר אליו'. וכך עשיתי".

לה שאפל, שעמו בילה אליסי לילה אביבי חם באמצע אוגוסט, התחיל באותה תקופה לעשות לעצמו שם כצלם יוצר מהשורה הראשונה. "כשנפגשנו בניו יורק הוא כבר נראה לי כוכב בהתהוות עם סממנים של דיווה", מספר אליסי. "בפגישה הזאת הוא היה שונה מאותו דיוויד שהכרתי בתל אביב. לאחר אותה פעם התקשרתי אליו ונפגשנו שוב. הוא שמח מאוד לראות אותי".

הקשר הזוגי בין השניים הפך צמוד יותר ויותר, ואליסי נחשף לצדדים שלא הכיר קודם בלה שאפל. "הוא אהב מאוד טרנדים של בריאות ונהג לשתות שייקים מיוחדים, לקחת ויטמינים, והקפיד להכניס רק דברים מסוימים לגוף. כשהיינו יוצאים לאכול בחוץ זה תמיד היה במקומות בריאים. הוא גם האדם היחיד שגרם לי להפסיק לעשן תקופה מסוימת".

אליסי הרגיש קצת כמו קישוט יפה שלה שאפל מתהדר בו, והוא לא כל כך התחבר לזה. לה שאפל הכיר לו את עולם התעשייה והברנז'ה הניו יורקית, סטייליסטים מוחצנים שהיכו את אליסי בהלם תרבותי.

העולם החדש הזה, שהיה בו זוהר מהול בריקנות, לא תמיד היה לרוחו של אליסי. במסיבות שאליהן הוזמנו לפעמים השניים הרגיש שכל מה שהוא רוצה זה להיות עם החברים הטובים בתל אביב. החשיפה לעולם האופנה, שאותו לא היה סיכוי שיכיר אלמלא לה שאפל, נשאה השפעה מרחיקת לכת על עתידו המקצועי והאמנותי.

"זכור לי שלה שאפל אמר לי שהיופי שלי הוא ייחודי ומעורר השראה. הוא ביקש שלא אתן לאחרים לצלם אותי ואמר שרק הוא יצלם אותי. משהו לא ברור קרה שם והדבר לא התממש". 

-כאמן יוצר למדת ממנו משהו על צילום, תחום שלא התנסית בו לפני כן?
"זכור לי שבאחת הפעמים הוא הזמין אותי לסט צילומים לפרסומת של קוניאק. עשרות אנשי צוות, מפיקים, סטייליסטים ואמנים השתתפו בתהליך. צולמו מאות פריימים של המשקה, והכול במטרה לבחור תצלום אחד שיספק את הלקוח. שם, בין המצלמות, הבנתי מה המרחק בין השיטה האמריקנית לשיטת ה'יהיה בסדר' הישראלית שהכרתי עד אז". 

-מה היה אופי היחסים ביניכם? הייתם בני זוג?
"מבחינתי לא. הייתי צעיר נאה מאוד בעל מראה אקזוטי, שכנראה גרם לו ליהנות מחברתי ומהרוגע שהשריתי על הסובבים אותי. היה משהו בשילוב הזה שריתק אלי אנשים רבים, ונראה שהקסם הזה עשה לו את זה". 

למרות שאליסי לא ראה בלה שאפל בן זוג, משהו בנוכחותו הילך עליו פלאים ומשך אותו לבלות זמן רב לצד האמן העולה. "כמי שגדל בצד הפחות טוב של העיר, להיות פתאום חלק מרכזי בבירת האמנות של ארצות הברית היה עבורי חלום הזוי. זה היה די מרתק לחוות דרכו את ניו יורק של אז, לחוות את סצנת האמנות, האופנה והצילום מכל עבר. זה הועיל לי. העובדה שהתלוויתי אליו ולמדתי ממנו הרבה מאוד עשתה לי את זה. הוא היה סוג של דיווה, והיה מרתק לגלות כיצד הוא מתפתח והופך לסטאר. הוא כל הזמן אמר לי שהוא רוצה לצלם אותי, אבל זה לא יצא. הוא היה אומר לי, 'אל תתן לאחרים לצלם אותך, אני רוצה לצלם אותך'. אני חושב שלהיות חלק מהסצנה הזאת לא היתה השאיפה שלי, אף שזה היה סוג של אבקת קסמים".

* * *

אליסי חי עם בן זוגו יריב. השניים, מהזוגות הוותיקים בתל אביב, היו לפורצי דרך בתחום ההורות החד-מינית. לפני 14 שנה נולד בנם הבכור, רואי. "כשטיילנו איתו בעגלה ברחוב שינקין זה לא היה מראה שגרתי", משחזר אפי. "אם היום זה כבר לא מפתיע לראות זוג גברים עם עגלה וילדים שמתרוצצים לידם, פעם זה היה מראה נדיר מאוד. היו מבטים, ואנשים באמת תהו איך זה ששני גברים מסתובבים עם עגלה ככה ברחוב. מבחינתנו זו היתה סוג שליחות, להוות השראה ודוגמה לצעירים אחרים. רצינו שאנשים יראו שאנחנו הולכים עם ה'אני מאמין' שלנו. אני חושב שלאורך הדרך ניסיתי לגרום לזה שהמבטים המופתעים, הנרתעים והמאוימים במידה מסוימת, יהפכו למבטים שמהם נהניתי בניו יורק – מפרגנים, חמים, אוהבים. היום אפשר להגיד בביטחון שתל אביב של שנת 2013 לא נופלת במאום מהתפוח הגדול".

"תל אביב לא נופלת במאום מהתפוח הגדול". אפי אליסי (צילם: אלכס פרגמנט)

[related-posts title="מאמר מאת אפי אליסי"]

כולנו מכירים את זה. שיחה פשוטה על כוס מרלו הופכת לכזאת שמוציאה שדים והפתעות. אלה הופכים לשרשרת אירועים עשירה ברבדים, בסיפורי רקע ובמשלים על החיים. מהשיחות האלה אנחנו לוקחים בעיקר את תחושת ההתפעלות, ואז גם עושים בדק בית. מה קורה איתי, ואיך חיי משתווים לדרך החיים שזה עתה שמעתי עליה. 

כך בדיוק היה כשנתקלתי לראשונה באפי אליסי, מעצב ואיש תקשורת, שבזמנו הפנוי גם פועל למען אג'נדות חברתיות למען הומואים.

אפי אליסי, מעצב ופעיל חברתי (צילם: אלכס פרגמנט)

על פניו לא הייתי מנחש שלאדם שניצב מולי סיפור חיים כה מסועף. אבל אפי אליסי, שחי כבר עשרים שנה בזוגיות משגשגת עם בן זוגו יריב, היה בתקופה מסוימת בחייו מה שכולנו היינו רוצים להיות – מוזה, מגנט, השראה לאמן גדול.

הוא נולד בשכונת עזרא שבדרום תל אביב למשפחה מרובת נפשות. "כילד הייתי די סגפן", הוא מעיד על עצמו. "לא היו לי חברים, אבל זה לא היה נורא". אמו עבדה בשתי עבודות לפרנסת המשפחה, ואביו החולה יצא ונכנס לסירוגין לבתי חולים. הילדים התאימו עצמם למצב וגידלו זה את זה.

אחרי הצבא שכר דירה יחד עם שני חברים ברחוב מנדלי מוכר ספרים במרכז תל אביב. תל אביב של עידן הפאנק בשנות השמונים היתה שונה מזו של היום. "כשיצאנו למועדון לא רצינו רק בירה ובילוי. היתה הרבה תעוזה. היו סקרנות, עיניים חושקות ורצון למצוא קשר. זו היתה הדרך היחידה כמעט להכיר", הוא מספר.

סצנת הגייז של תל אביב באותם ימים היתה קיימת ליודעי דבר בלבד ונחוותה כסוג של מחתרתיות. "היו מעט מאוד מקומות לצאת אליהם", נזכר אליסי. "הכול היה בחשאי". 

באחד מלילות אוגוסט החמים הגיע אליסי למועדון "התיאטרון" המיתולוגי, שהיה ממוקם ממש מתחת לביתו. הגורל זימן לו מפגש אקראי עם צלם של "הנשיונל ג'יאוגרפיק", שעשה לילה בתל אביב בדרכו לצילומים בקהיר. החיבור ביניהם היה מיידי, אך בשל אילוצי לו"ז של הצלם, הקשר לא התפתח מעבר לאותו לילה. את משמעות המפגש החד-פעמי גילה שנים אחר כך – אותו צלם עסוק היה דיוויד לה שאפל, אמן שבמרוצת השנים הפך למגה-סטאר בתחומו. 

פרובינסטאון: "מקום מדליק שהוציא ממני פרצי יצירתיות ואמנות" 

לארצות הברית הגיע די במקרה. "לייזר, אמן יהודי, ניו יורקי אמיתי, שאותו הכרתי בתל אביב, החליט לעשות עלייה בעקבות הקשר שלנו והאהבה שרחש לישראל", מספר אליסי. "לאחר שדרכינו נפרדו, הוא שלח לי בהפתעה כרטיסי טיסה לארצות הברית. טסתי אליו, והפעם כחבר טוב. כשנחתתי התמקמתי בפרובינסטאון, עיירה של אמנים ויוצרים במסצ'וסטס. זה היה מקום מדליק שהוציא ממני פרצי יצירתיות ואמנות. הייתי מצייר בימים ובלילות במשך שעות ארוכות, והעובדה שהייתי מוקף באמנים העצימה את היצירתיות שלי ופתחה בפני אופקים חדשים. היו אנשים שרכשו עבודות שיצרתי. אספן אמנות אמיד, שהתלהב מאוד מהעבודות שלי, שלח אלי לימוזינה ובסוף רכש ממני רק מספר גלויות". 

לאחר שמיצה את מה שיש לפרובינסטאון להציע, החליט אליסי לעזוב לניו יורק. הוא שכר דירה קטנה עם שותף והתפרנס מצביעת בתים וממכירת יצירות האמנות שלו. בלילה הראשון יצא למועדון Limelight הנחשב. "בשבילי היה נורא מוזר שאני, הקטן מתל אביב, מבלה במועדון הזה שבו בילו אנשי לילה מאוד בולטים", הוא מספר, "ידיד שהכרתי בפרובינסטאון היה מעצב התפאורה של המקום, וכך נכנסתי ברשימת המקורבים". 

-כיצד חווית את חיי הגייז בניו יורק של שנות השמונים לעומת אלו של תל אביב באותה תקופה?
"ההבדל היה עצום. תל אביב היתה בתולית בכל הקשור לחיי הלילה של גייז. בקושי היה מקום וחצי לבלות בו. בניו יורק הכול היה גדול, נוצץ ומרשים. המועדונים אוכלסו ברבבות בלייניים חסונים. ריח של תשוקה היה בכל מקום, סמים וסקס אפפו הכול. אני זוכר שבתל אביב היה הכול מאוד קטן לעומת ניו יורק. תל אביב של שנת 2013 היא אחרת לחלוטין ונחשבת היום לעיר שהרבה מדינות מערביות היו רוצות לשייך אליהן. מסקרנת, מהפנטת, תרבותית, בועטת, נושכת, פורצת דרך. אחת מערי הלילה החשובות בעולם. כולם רוצים לבלות בה. היא גן עדן להומואים ולסביות".  

"נאן נתנה לי את המצלמה, ואני בלי בושה נכנסתי להם לתחתונים"

ביקרו יחד בתערוכות ובמועדונים. דיוקן של אליסי בצעירותו (צילמה: נאן גולדין)

במנהטן הכיר אליסי את נאן גולדין, צלמת אמריקנית ידועה שבתחילת הקריירה שלה לימדה צילום ב-NYU והיום מציגה את עבודותיה ברחבי העולם. מצלמת דוקומנטרית הפכה לאחת מצלמות האופנה המשפיעות בעולם. דייויד ארמסטרונג, חברה הטוב הידוע בצילומי הפורטרטים שלו, הכיר ביניהם – והשלושה בילו המון יחד בתערוכות ובמועדונים. גולדין גם סידרה לאליסי עבודות מזדמנות, כדי שיוכל לממן את שהותו במנהטן.

"באחת השבתות טיילנו נאן ואני בשטח הנמל בניו יורק, שם השתזפו המוני בחורים בשמש הניו יורקית. נאן, שהתביישה לצלם, נתנה בידי את המצלמה, ואני בלי בושה נכנסתי להם לתחתונים. אני לא יודע אם משהו מזה פורסם. זו היתה תקופה כייפית".

"פתאום זכיתי בתשומת לב שמעולם לא חוויתי כמותה"

אליסי הצעיר (צילם: דייויד ארמסטרונג)

נוצרה כימיה טובה במשולש האנושי ההוא – ארמסטרונג, גולדין ואליסי. משהו באותה היכרות הביא לשינוי. אליסי, יוצר צעיר בן 23, הפך תוך זמן קצר למוזה של השניים. "אני חושב שהם נדלקו על המראה שלי בעיקר בגלל הצבע, הלוּק, היצירתיות והמשהו הזה המיוחד ששידרתי ושהיה רק שלי. אולי ראו בי את האמת הפשוטה שהתהלכתי איתה מאז ומעולם כדרך חיים", הוא אומר. "תצלומים שלי עיטרו תערוכות וספרים של השניים ואף נמכרו לאספנים. פתאום זכיתי בתשומת לב שמעולם לא חוויתי כמותה. כאחד שבא משכונת עזרא בדרום העיר, להשתלב בבוהמה הניו יורקית היה עניין מרתק ומסקרן ביותר עבורי. סצנת הצלמים הזאת התבססה על מכנה משותף של יצירה, ולהיות חלק מזה – גם כהשראה וגם בתור אמן – היה מסעיר".

"כשסיפרתי לארמסטרונג על לה שאפל, אותו צלם נשיונל ג'יאוגרפיק לא מוכר שהכרתי בישראל, הוא אמר 'אתה חייב להתקשר אליו'. וכך עשיתי".

לה שאפל, שעמו בילה אליסי לילה אביבי חם באמצע אוגוסט, התחיל באותה תקופה לעשות לעצמו שם כצלם יוצר מהשורה הראשונה. "כשנפגשנו בניו יורק הוא כבר נראה לי כוכב בהתהוות עם סממנים של דיווה", מספר אליסי. "בפגישה הזאת הוא היה שונה מאותו דיוויד שהכרתי בתל אביב. לאחר אותה פעם התקשרתי אליו ונפגשנו שוב. הוא שמח מאוד לראות אותי".

הקשר הזוגי בין השניים הפך צמוד יותר ויותר, ואליסי נחשף לצדדים שלא הכיר קודם בלה שאפל. "הוא אהב מאוד טרנדים של בריאות ונהג לשתות שייקים מיוחדים, לקחת ויטמינים, והקפיד להכניס רק דברים מסוימים לגוף. כשהיינו יוצאים לאכול בחוץ זה תמיד היה במקומות בריאים. הוא גם האדם היחיד שגרם לי להפסיק לעשן תקופה מסוימת".

אליסי הרגיש קצת כמו קישוט יפה שלה שאפל מתהדר בו, והוא לא כל כך התחבר לזה. לה שאפל הכיר לו את עולם התעשייה והברנז'ה הניו יורקית, סטייליסטים מוחצנים שהיכו את אליסי בהלם תרבותי.

העולם החדש הזה, שהיה בו זוהר מהול בריקנות, לא תמיד היה לרוחו של אליסי. במסיבות שאליהן הוזמנו לפעמים השניים הרגיש שכל מה שהוא רוצה זה להיות עם החברים הטובים בתל אביב. החשיפה לעולם האופנה, שאותו לא היה סיכוי שיכיר אלמלא לה שאפל, נשאה השפעה מרחיקת לכת על עתידו המקצועי והאמנותי.

"זכור לי שלה שאפל אמר לי שהיופי שלי הוא ייחודי ומעורר השראה. הוא ביקש שלא אתן לאחרים לצלם אותי ואמר שרק הוא יצלם אותי. משהו לא ברור קרה שם והדבר לא התממש". 

-כאמן יוצר למדת ממנו משהו על צילום, תחום שלא התנסית בו לפני כן?
"זכור לי שבאחת הפעמים הוא הזמין אותי לסט צילומים לפרסומת של קוניאק. עשרות אנשי צוות, מפיקים, סטייליסטים ואמנים השתתפו בתהליך. צולמו מאות פריימים של המשקה, והכול במטרה לבחור תצלום אחד שיספק את הלקוח. שם, בין המצלמות, הבנתי מה המרחק בין השיטה האמריקנית לשיטת ה'יהיה בסדר' הישראלית שהכרתי עד אז". 

-מה היה אופי היחסים ביניכם? הייתם בני זוג?
"מבחינתי לא. הייתי צעיר נאה מאוד בעל מראה אקזוטי, שכנראה גרם לו ליהנות מחברתי ומהרוגע שהשריתי על הסובבים אותי. היה משהו בשילוב הזה שריתק אלי אנשים רבים, ונראה שהקסם הזה עשה לו את זה". 

למרות שאליסי לא ראה בלה שאפל בן זוג, משהו בנוכחותו הילך עליו פלאים ומשך אותו לבלות זמן רב לצד האמן העולה. "כמי שגדל בצד הפחות טוב של העיר, להיות פתאום חלק מרכזי בבירת האמנות של ארצות הברית היה עבורי חלום הזוי. זה היה די מרתק לחוות דרכו את ניו יורק של אז, לחוות את סצנת האמנות, האופנה והצילום מכל עבר. זה הועיל לי. העובדה שהתלוויתי אליו ולמדתי ממנו הרבה מאוד עשתה לי את זה. הוא היה סוג של דיווה, והיה מרתק לגלות כיצד הוא מתפתח והופך לסטאר. הוא כל הזמן אמר לי שהוא רוצה לצלם אותי, אבל זה לא יצא. הוא היה אומר לי, 'אל תתן לאחרים לצלם אותך, אני רוצה לצלם אותך'. אני חושב שלהיות חלק מהסצנה הזאת לא היתה השאיפה שלי, אף שזה היה סוג של אבקת קסמים".

* * *

אליסי חי עם בן זוגו יריב. השניים, מהזוגות הוותיקים בתל אביב, היו לפורצי דרך בתחום ההורות החד-מינית. לפני 14 שנה נולד בנם הבכור, רואי. "כשטיילנו איתו בעגלה ברחוב שינקין זה לא היה מראה שגרתי", משחזר אפי. "אם היום זה כבר לא מפתיע לראות זוג גברים עם עגלה וילדים שמתרוצצים לידם, פעם זה היה מראה נדיר מאוד. היו מבטים, ואנשים באמת תהו איך זה ששני גברים מסתובבים עם עגלה ככה ברחוב. מבחינתנו זו היתה סוג שליחות, להוות השראה ודוגמה לצעירים אחרים. רצינו שאנשים יראו שאנחנו הולכים עם ה'אני מאמין' שלנו. אני חושב שלאורך הדרך ניסיתי לגרום לזה שהמבטים המופתעים, הנרתעים והמאוימים במידה מסוימת, יהפכו למבטים שמהם נהניתי בניו יורק – מפרגנים, חמים, אוהבים. היום אפשר להגיד בביטחון שתל אביב של שנת 2013 לא נופלת במאום מהתפוח הגדול".

"תל אביב לא נופלת במאום מהתפוח הגדול". אפי אליסי (צילם: אלכס פרגמנט)

[related-posts title="מאמר מאת אפי אליסי"]

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן