שלוש ידיעות מטרידות פורסמו אתמול בעיתונות הכלכלית.

בראשונה נחשפו נתונים מדהימים על תקציבי הביטחון בשנה החולפת, על התוספות שמקבל צה"ל במהלך השנה, על חוסר הפיקוח על הזרמות הכספים ועל התחייבות האוצר להגדיל אותן בשנים הבאות. אין צורך להיות כלכלן דגול כדי להבין את משמעות הידיעה הזו לתחזית הכלכלית של מדינת ישראל.

באותו יום פרסם בנק ישראל מסמך בו הוא קובע כי כבר עתה התחייבויות הממשלה להוצאות בשנת 2015 ואילך גבוהות ב-6 מיליארד שקל מהתקרה הקבועה בחוק (חוק הפחתת הגרעון והגבלת ההוצאה התקציבית). הדבר נובע מכך שחלק ניכר מהצעדים שהממשלה נקטה כדי להפחית את הוצאותיה ב-2013/2014 הם חד פעמיים, כגון התוספת שהובטחה לתקציב הביטחון בשנים 2015 ואילך תמורת הסכמת מערכת הביטחון לקיצוץ חד-פעמי של 3 מיליארד שקל.

בנק ישראל ממשיך וקובע, בלשון מנומסת כדרכו, שהממשלה אישרה בהינף יד תכניות חדשות בתחומים אזרחיים מבלי לאזן את ההוצאות האלה על ידי הכנסות ממסים ומבלי לבדוק כיצד ישפיעו התכניות הללו על יעד הגרעון כפי שנקבע בחוק התקציב. אבל אפילו בנק ישראל אינו מעז לבקר את תקציבי הביטחון. הודעת הבנק מצביעה על תכניות בתחום החינוך, התשתיות והבריאות, אבל אין בה מילה על תקציב הביטחון, שכמו שנחשף אתמול, היה גבוה ב-2012 באופן ניכר מזה שאושר בכנסת. גם נגיד בנק ישראל למד כנראה שאין מותחים ביקורת על מערכת הביטחון, ואם הוא רוצה להיזכר כדוד הטוב מאמריקה, מוטב שגם הוא יתעלם מהפיל הביטחוני הרובץ במרכז הבית.

אפשר לדמות את היחס בין אזרחי ישראל למערכת הביטחון על זרועותיה השונות למשפחה החולקת את ביתה עם פיל. כשהזוג הצעיר הכניס את הפיל אל ביתו, לפני כמה עשרות שנים, היה זה גור פילים קטן שהסתפק במועט. לימים נולדו לזוג ילדים ואומצו יתומים לא מעטים מארצות אחרות. המשפחה המורחבת זקוקה עתה לכל חדרי הבית, אלא שבינתיים גדל הפילפילון ושמן עד כדי כך שהוא תופס את רוב החלל. ואם אין די בכך, משנה לשנה תאבונו גדל, והמשפחה מתקשה לפרנס אותו ולספק את צרכי ילדיה בעת ובעונה אחת. כמו בסיפור על פו הדוב בביתו של שפן, בממדיו הנוכחיים אין הפיל יכול לצאת בעד הדלת. לשם כך הוא צריך לרזות, מה שיותיר יותר מזון ויותר אויר לבני המשפחה.

תושבי ישראל מפרנסים את מערכת הביטחון שממשיכה לגדול, וככל שהיא גדלה היא זקוקה ליותר מזון תקציבי ולעוד שטח (מלחמות, כיבוש) בשעה ששאר דיירי המקום, בייחוד העניים שבהם, מצווים להצטמצם ולהידחק כדי להשביע את רעבונו של הפיל.

ב-2012 היה תקציב הביטחון הגלוי כ-55.7 מיליארד שקל שצמחו במהלך השנה ליותר מ-60 מיליארד שקל, חריגה של 8.2% מעבר לתקציב שאושר בכנסת. אלא שהמספרים הללו אינם כוללים את השירותים החשאיים: שירות הביטחון הכללי (השב"כ) והמוסד. שניהם כפופים בכלל למשרד ראש הממשלה ולא למשרד הביטחון ועלותם בשנה שעברה הגיעה ל- 6 מיליארד שקל, מה שמעלה את תקציב הביטחון האמתי לסכום הדמיוני של 67 מיליארד שקל.

ידיעה שלישית שהתפרסמה אתמול מתייחסת לדו"ח פנימי שהוכן על ידי כלכלני האוצר. הדוח חוזה כי בניגוד לוועדת צמח, שהמליצה לייצא 53% מעתודות הגז, יצוא הגז לא יהיה כדאי מבחינה כלכלית.

למורת רוחם של המלעיזים ובניגוד לדווח של המרגלים ששלח משה לתור את הארץ שקראנו בשבוע שעבר בפרשת "שלח לך", הקדוש-ברוך-הוא העניק לעם ישראל אוצר טבע. ולכן, אל דאגה, המיליארדים העודפים שצורכת מערכת הביטחון יזרמו אליה הישר ממאגרי הגז בים התיכון, ובא לציון גואל. לא מערכות החינוך והבריאות ייהנו מתקבולי הגז וגם לא התעשייה הישראלית, אלא וודסייד, ענקית הקידוחים האוסטרלית השותפה במאגר לוויתן, כמה טייקונים, ומערכת הביטחון, שאף אחד, אפילו נגיד בנק ישראל, אינו מסתכן לרשום לה דיאטה. למה לו? עוד עלולים לתקוף אותו כשמאלני, בוגד, אוהב ערבים ומפקיר את ביטחון ישראל. יש צורך במידה גדושה של אומץ לב אזרחי לצאת בפומבי נגד הבזבוז ונגד הכוח הכלכלי-פוליטי של צה"ל וזרועות הביטחון האחרות. רק אחרי ששומרי הסף פושטים את מדיהם, הם מכים על חטא בפני המצלמה של דרור מורה.

קודם כל ראוי לספק גז לפלסטינים בשטחים הכבושים וברצועת עזה

ונניח שלשם מילוי הבור התקציבי העמוק כל-כך מוצדק לייצא חלק מהגז. נשאלת עדיין השאלה – למי? הרי נפלה לידינו הזדמנות פז למנף את תגליות הגז לשיפור מעמדה של ישראל במזרח התיכון. הרי אם נחלוק את המשאב הטבעי שנמצא בים שלנו עם השכנים נשלב תועלת כלכלית עם תועלת מדינית. קודם כל ראוי לספק גז לפלסטינים בשטחים הכבושים וברצועת עזה, שנמצאים באחריותנו וזקוקים לאנרגיה נקייה לצריכה שוטפת ולפיתוח כלכלי. צרכנית פוטנציאלית שנייה היא ירדן, שממשיכה לקלוט מאות אלפי פליטים מסוריה, וכמובן תורכיה, שהחלה להתקרב אלינו מחדש אחרי סכסוך המרמרה ותשמח אף היא לרכוש גז מישראל ולא מרוסיה. ייתכן שירדן והרשות הפלסטינית ישלמו מחיר נמוך מעט מהלקוחות העשירים במזרח אסיה, אבל אם נוסיף למחיר את התועלת האסטרטגית שתצמח לנו מהידוק הקשרים כלכליים עם השכנים – נצא נשכרים שנים רבות.

 אם בכוונתנו להמשיך לחיות עוד שנים רבות בחלקו המזרחי של אגן הים התיכון, איננו יכולים להמשיך להסתכל על  השכנים רק דרך כוונת הרובה ומשגרי הטילים. שיווק גז טבעי למדינות המוסלמיות מסביבנו עשוי לקרב הסכמים גם בנושאים אחרים ואפילו לסייע בעקיפין לפיל השמן לעשות דיאטה.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת מיכל פנט-פלג"]