[rating=2]

"לא עושים דברים כאלה", אומרת אחת הדמויות, ספק ברצינות ספק באירוניה, במשפט הסיום של ההצגה, כשהיא מכוונת את דבריה להתאבדותה של הגיבורה הדה גאבלר. ואכן, מדובר בהתאבדות, תרתי משמע: לא רק של גיבורת המחזה של איבסן, אלא של כל ההצגה.

הנריק איבסן כתב דרמה חברתית, מודרנית, אנושית, שבמרכזה דמות מורכבת וסוערת, אינטלקטואלית ומלאת קונפליקטים, וגם אמיצה ואחוזת תשוקה, ששואפת לכוח ולשליטה, ומבקשת למרוד נגד הבורגנות והסדר הקיים (כמו איבסן עצמו). אבל אין לכך כמעט זכר בהצגה שביים כפיר אזולאי, במאי מבטיח, שהסתבך עם פרשנותו הבימתית למחזה ואולי לא ירד לעומק הדרמה האנושית של איבסן ובעיקר לעומקה של הדמות הראשית. על הבמה של אולם מסקין ב"הבימה" אין באמת דרמה, אלא התנהלות איטית ומייגעת של צוות שחקנים צעיר ומוכשר, שנראה משועמם ומתנהל כאילו לפי נוסחה ידועה מראש.

דמותה של הדה גאבלר  גדולה בכמה מספרים על השחקנית הילה פלדמן, שאינה בשלה לתפקיד וחסרה במשחקה המופנם והמאופק בדרך כלל את המרכיבים הדרמטיים של הגיבורה. לא ברור מה באמת קורה לה, מה היא רוצה ומה היא מרגישה. לא מספיק לומר את הטקסט של איבסן ולנוע "נכון" על הבמה, צריך שיקרה לך משהו – כדי שגם הקהל באולם יחוש את הדרמה ואת הסערה הפנימית. הדברים נכונים גם לגבי הדמויות האחרות, שאותן מגלמים אמנון וולף, ריקי בליך, אלון אופיר, יוסף סוויד ורותי לנדאו.

ניסיונות של הבמאי להחיות את ההצגה באמצעים בימתיים, מעניינים כשלעצמם, כולל מוזיקה קצבית של אלדד לידור, לא מצליחים להרים את הדרמה מהקרשים ורק מדגישים את חוסר העניין המתמשך. אם רוצים שהדרמה של איבסן, שנכתבה בסוף המאה ה-19, תמשיך לשמור על רלוונטיות גם בימינו, צריך לקרב אותה לקהל ולא להרחיק אותה ולנכר אותה כפי שעשה הבמאי אזולאי. ובעיקר צריך שחקנית ענקית לתפקיד הראשי.

התפקיד של הדה גאבלר הוא קשה ומורכב, אבל מאתגר ונמצא בפסגת השאיפות של שחקניות רבות, שחולמות לגלם את הגיבורה הפמיניסטית, שזקוקה כמו כולם להכרה ולאהבה. אבל לא כל שחקנית, גם אם היא מוכשרת כהילה פלדמן,  יכולה להכיל את הדמות ובעיקר – לשאת הצגה שלמה על כתפיה. או שהילה פלדמן היא ליהוק לא מוצלח של הבמאי או שהבמאי לא ידע כיצד להוציא ממנה את האיכויות הפנימיות שלה.

בכל מקרה התוצאה מאכזבת. לא פחות מהאכזבה שחשה הגיבורה, הדה גאבלר מהציפיות שהיו לה מחבריה ומהעולם. הדה גאבלר שמה קץ לחייה בסיום ההצגה. למרבה האירוניה התאבדותה גורמת להקלה בקרב הקהל באולם.