יוצרי "עספור" המצליחה, חנן סביון וגיא עמיר, יצרו סדרת מתח חדשה, ישראלית מאוד, כאילו, "פצועים בראש". יש שם כל האלמנטים הישראלים כביכול: מילואים ומסתערבים. מצד שני, יש שם כל מיני אלמנטים הוליוודיים – נשים יפות (אגם רודברג למשל), בתי מלון יקרים. בקיצור, באר שבע פוגשת את לוס אנג'לס. זה לא שאסור להראות עולמות מנוגדים. בהחלט אפשר, אבל לא כך, בצורה מעורבבת ולא בהירה.

כפי שהישראלי וההוליוודי מתערבבים, גם השאר נעשה ברמה לא אחידה. הדיאלוגים מקפצים, לעתים הם משכנעים ולעתים נשמעים מלאכותיים עד חוסר אמון; הדמויות, חלקן מעניינות יותר ואחרות בכלל לא, וגם זאת שהיא מעניינת בסצנה אחת, יכולה להישמע בלתי משכנעת בסצנה אחרת. כל זה, על רקע צילומים מצוינים. בקיצור, אנחנו מתבלבלים, ולא תמיד מבינים מה רוצים מאתנו.

אבל כיוון שבסדרת מתח עסקינן, ניתן לומר שיש מתח, בהחלט. אין רגע דל. בשתי הדקות הראשונות, איש עשיר ומכוער הורג בחורה שלא רצתה לשכב עמו. כמה דקות אחר כך, אמבולנס ממולכד מתפוצץ בג'נין, כשאיש מילואים שבכלל לא היו אמור להיות שם, הורג מחבל "עם דם על הידיים". הרבה אלימות. אבל האלימות היא לא לשמה, היא באה להראות לנו וללמד אותנו דברים. דברים על צדק ומוסר, על בעיות חברתיות ואולי אפילו פוליטיות.

הבעיה היא שקשה ללמוד את הדברים. במוחם של התסריטאים קיימת, מן הסתם, תמונה ברורה, פחות או יותר, של מה שהם שניסו לומר. אנחנו, לעומת זאת, הצופים התמימים, לא מקבלים תמונה מלאה של הדברים המתרחשים. למעשה, איננו מקבלים אפילו תמונה חלקית. כנראה שמישהו רוצה לשמור אותם בסוד מאתנו.

רק כשמראים לנו את ה"בקרוב", את התמונות מהפרק הבא, שנועדו למשוך אותנו לחזור לסדרה גם בשבוע הבא, אנחנו מבינים איכשהו, שמדובר פה בחבורה של נוקמים ומחסלים, שעובדת יחד כדי להתמודד בצורה חד משמעית ולהביא צדק מהיר ומיידי, בלי להתמודד עם בעיות "ביורוקרטיות", של הוכחות, משפט וכלא.

שורה התחתונה: אני אמשיך לצפות. יש לי תקווה, שבפרקים הבאים הסדרה תתבגר.