אנחנו דורשים בנייה במחירים שפויים לטובת זוגות צעירים, משפרי דיור וקשישים נזקקים. אם המדינה לא בונה, אנחנו זועמים. אז המדינה מפשירה קרקעות ומורה על פרויקט בנייה כדי להגדיל את ההיצע שיענה על הביקוש. ואנחנו צועקים: געוואלד, תשאירו לנו ריאות ירוקות ושטחים פתוחים. חצופים.

אנחנו רוצים לנסוע בכבישים רחבים, חדשים ובטוחים, מהצפון ועד הדרום, רוצים רכבות ומחלפים, גשרים ומנהרות. אז המדינה בונה. ואנחנו מתלוננים: למה בונים ויוצרים פקקים? למה כל כך הרבה זמן (כאילו שאת/ה הייתם עושים את זה מהר יותר)? ולמה "הם" פוגעים בנוף הירוק? ומקלקלים את סביבת חייהם הטבעית של בעלי החיים? ובכלל, למה "הם" צריכים כבישים ב"שטחים"? (לרגע שכחנו את השוויון ואת הדמוקרטיה). אז אנחנו מוחים.

אנחנו דורשים שוויון בנטל, צדק חברתי וגיוס לכול. המדינה אומרת: רגע, דמוקרטיה, זכויות הפרט, חופש הדת. אנחנו אומרים: תעזבו שטויות. כולם מתגייסים, כאן ועכשיו. אולם, האם באמת בחור בן 18 שגדל כל חייו במסגרת כוללת של הפרדה בין נשים לגברים, שמירת שבת  ותרי"ג מצוות יכול עכשיו לעלות על מדים, לחמש טנק עם בנות בצריח ולאכול בשר וחלב מאותו מסטינג? אנחנו יודעים שלא וממשיכים, ומוצאים כל מיני פתרונות יצירתיים, ורוצים ליישם אותם כאן ועכשיו. למישהו זה מזכיר את עריצות הרוב? לא מעניין!

מבלי לחשוב על ההשלכות, מבלי להבין שצריך לעשות הכנות מתאימות, ומבלי לזכור שכל זה עולה כסף. והרבה כסף, אנחנו רוצים צדק חברתי. צדק חילוני. אנחנו דורשים הפחתת מחירי הדלק, הורדת מחירי החלב ומוצריו, הורדת מחיר הלחם והפחתת המיסוי על מוצרי המזון הבסיסי, על הטקסטיל ועל מכשירי החשמל. מיד, כאן ועכשיו.

ובכלל, למה ה"טייקונים" מרוויחים ואנחנו לא? אז מה אם הם חפרו עשר שנים כדי למצוא סוף סוף קצת גז?עכשיו הם מצאו, מגיע לנו, זה שלנו. הם חפרו, אנחנו רוצים את הגז, דורשים את הרווחים. כשזה קורה, ה"טייקונים", או סתם בעלי מפעלים, לא עומדים בנטל והם פושטים את הרגל, מחפשים מקלטי מס בחו"ל, סוגרים מפעלים, מפטרים עובדים ומעגל האבטלה מתרחב. אז אנחנו שונאים טייקונים.

אנחנו דורשים חינוך חינם מהגן ועד האוניברסיטה (כולל), הבטחת הכנסה ודמי אבטלה לכולם, הטבות כלכליות נרחבות לילדים בעלי מוגבלויות, לנכים, קשישים ונזקקים בכלל, וגם הטבות להורים יחידנים. ברור לנו גם שנדרשים העלאת שכר לרופאים ולאחיות, יותר מיטות ועוד בתי חולים. רוצים גם העלאת שכר למורים, הקטנת כיתות הלימוד, יום חינוך ארוך, ספרי לימוד חינם והזנה חמה לתלמידים, כיתות ממוזגות והסעות בטוחות.

אנחנו גם רחמנים בני רחמנים ודואגים ל"פליטים". רק שכחנו פרט שולי: הם בדרך כלל מהגרי עבודה, מסודן, אריתריאה, חוף השנהב, מוסלמים, נוצרים. ובכלל, זה לא משנה מהי דתם הם בני אדם, אז צריך לקלוט אותם, לחנך ולהבריא, לשכנם בכבוד ולדאוג לכסותם ולפרנסתם. השכנים כועסים, ויש מחנות מעצר וגירושים.

אז המדינה מעלה מסים, ואנחנו זועקים חמס. אנחנו צודקים, המוחים מומחים. אבל כדי לשלם את כל המאוויים צריך לקבוע סדרי עדיפויות. לפעמים זה לא מספיק וצריך לוותר על חלק מהם. אז מאיפה יבוא הכסף? אינני יודעת. לא למדתי כלכלה וכשצריך לחשב אינטגרלים אני מורידה את הנעליים. בעבר, הייתי בטוחה, יש כנסת, יש ממשלה, יש אוצר, ביטוח לאומי, אנשים מוכשרים וחכמים שיודעים לחבר ולחסר הרבה יותר טוב ממני. אבל פתאום הבנתי: האנשים ברחוב לא חושבים כמוני. הם יודעים יותר טוב, בעלי המחאה והצדקנים, הם החכמים האמיתיים.

הם לא הצליחו לשכנע אותי ואני בטוחה שאני לא היחידה, שכן מרבית חברי הם אנשים שקולים ונבונים, בני "מעמד הביניים", מי יותר מי פחות. לכולנו ברור שיש תקציב, (אם תרצו – עוגה), וצריך להסתדר עם מה שיש. הרי האוברדרפט בבנק עולה לנו יותר. אז יהיו בבית סעיפי הוצאות שיקבלו נתח יותר גדול (חינוך? מזון? בריאות) ויהיו סעיפים שיקבלו, אולי, פירורים (נסיעות לחו"ל? מינוי בקאנטרי קלאב? שופינג בפאריז או ברומא?).

הגיע הזמן להפנים: אלה החיים. ראשית, אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. שנית, גם את רומא לא בנו ביום אחד. אפילו לא במאה ימים. אין לי פתרונים, יש לי סימני שאלה וכדאי שלכולנו יהיו, גם לראשי המדינה וגם לאזרחיה, נכון?