Skip to content

לפי החשד, סקלאר עשה כיפה אדומה לסקליארי

סיפור אמיתי על אווקריום עם דגים. את מוסר ההשכל צריך לחפש
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

במשרד של אחד הלקוחות שאני מבקר עומד אקווריום ובו שלושה דגים. הדגים הם שלי, שניים מהם בכל מקרה. זהו גלגול מהאקווריום שהילדים רצו ובהמשך, כפי שקורה להרבה דברים שהם רוצים, העניין פג, הטיפול עובר להורים, והילדים לא מעיפים מבט לכיוונו.

גם אני לא ממש רציתי להיות אחראי לדגים האלה, בכלל אני לא אוהב לראות בעלי חיים בכלובים, אני יותר מדי מזדהה איתם. אבל הואיל ולא רציתי למסור את הדגים מבלי שאדע שרווחתם  מובטחת, והאקווריום כבר היה אצל הלקוח ואוכלוסיית הדגים בו הידלדלה, צירפתי אליו את הדגים מהאקווריום הביתי.

הרבה זמן עבר מאז, גם הלקוח איבד עניין, האדם שטיפל באקוריום אצל הלקוח כבר עזב, וכך האקווריום הזה, מכוח האינרציה, עבר בעיקר לטיפולי. מאז, כל אוכלוסיית הדגים הוותיקה של הלקוח עברה לאקווריום הגדול שבשמיים, כך גם רוב הדגים שאני הבאתי. נשארו רק שניים משלי ואחד מהקבוצה האחרונה שהלקוח שם שם. שלושה דגים. דג קטן מפוספס כתום לבן של הלקוח, דג זהב אחד שמקורו בהתחלת כל הסיפור על האקווריום הביתי בכך שבתי הבריחה הביתה ללא ידיעתי וגידלה בתוך קערת מרק עד שגיליתי אותו, והאחרון סקלאר, שהילדים בחרו לאקווריום הביתי ובינתיים גדל לממדים מרשימים.

דג הזהב
דג הזהב

דג הסקלאר הגדול שוחה קצת באלכסון. זה לא משהו חדש, זוהי תוצאה של יריבות בינו לבין דג הסקלאר השני, שבא איתו מהחנות לאקווריום הביתי, גדל איתו ונקרא לו לשם הנוחות סקליארי. ובכן, סקליארי גדל להיות סקלאר תוקפן וניצל כל הזדמנות להתקיף את סקלאר. לא עזרו שום איומים שלי עליו, הוא המשיך להתקיף ולנשוך. בשיא התקופה העויינת ביניהם, כשכבר היו באקוריום הלקוח, תקף סקליארי את אחת העיניים של סקלאר בצורה אכזרית. היא התנפחה, וסקלאר שקע לקרקעית האקוריום למשך שבועות ונראה שהוא עומד למות.

ואז, יום אחד, בלי שום הסבר הגיוני, נמצא סקליארי צף מת באקוריום. עובדים אחרים סיפרו לי שהם חושדים שסקלאר עשה כיפה אדומה לסקליארי אבל לא מצאתי עדויות התומכות בשמועות. בכל מקרה, סקלאר, חופשי מהתקפות, התאושש, וגם עינו נרפאה, אם כי כנראה אבד משהו ומאז הוא שוחה קצת באלכסון.

דג הסקלאר באלכסון
דג הסקלאר באלכסון

אני מבקר את הלקוח הזה פעם בשבוע. אני מגיע בבוקר, כאשר כמעט אין איש במשרד, וכבר יש לי שגרת אקווריום קבועה: אני נכנס ומיד ניגש לאקווריום ומסתכל על הדגים, מוודא שהם שלמים ובריאים. אני מוציא קערת פלסטיק גדולה מהארון שהאקווריום עומד עליו, ממלא אותה במים מהאקווריום ושופך אותם לכיור. אני ממלא פעמיים את הקערה במים טריים, מוסיף מרכך (החומר שמטפל בכלור ומתכות במים שיוצאים מהברז והופך אותם טובים לשימוש מיידי באקווריום), שופך לאקווריום ונותן אוכל.

הדג הכתום המפוספס
הדג הכתום המפוספס

לפני שבוע אני עושה בדיוק את אותו הדבר. אך לקראת הצהריים, אני שם לב שהדג המפוספס הקטן מתרוצץ מצד אחד של האקוריום לצד שני ללא הפסקה. אני מתבונן בו בהרהור. מה גורם לו להתנהגות הזאת? האם התנהג כך בבוקר?

אני מחליט לשים אליו לב. במשך הזמן אני בודק שוב ושוב את האקוריום. הדג מתרוצץ בשיא הטירוף מצד אחד של האקווריום לצד השני, כאילו לוטש מבט כל הזמן לכיוון רצפת האקווריום ולא מפסיק. האם כואב לו? האם עשיתי משהו לא נכון בהחלפת המים? האם בטעות בכיור היה סבון והקערה נגעה בו? האם הכנסתי את גוף הקערה לאקווריום עם סבון? אני חוזר בראשי שוב ושוב על הדברים שעשיתי ולא מוצא שום דבר שעשיתי בצורה שונה, או משהו שיכול היה לגרום לזה, מה גם שהדגים האחרים שוחים בשלווה ונראים בריאים לחלוטין. אבל בבירור משהו לא בסדר עם הדג המפוספס. אולי הוא קיבל מכה ששפכתי את המים פנימה? ואולי זה בכלל טבעי? אולי הדג פשוט עמד למות בכל מקרה וחווה איזשהו התקף? הוא סובל, אבל מה אני אמור לעשות?

סוף היום, כולם כבר הלכו, אני האחרון ואני עומד לצאת ולסגור את המשרד. הדג הקטן עדיין לא מפסיק, אבל הוא כבר שוחה במעגלים קטנים ומתנדנדים סמוך לרצפת האקווריום, כשראשו נוגע בחול, ולעיתים מתהפך בחוסר אונים. הוא עומד למות.

אני עומד מולו, אני רואה את סבלו וליבי כבד. אני מניח שאני צריך להוציא אותו מהאקווריום, להניח לו למות מהר כדי שלא ימשיך לסבול, אבל אני לא מסוגל לעשות את זה. אני מכבה את האורות, מפעיל את מערכת האזעקה, נועל את הדלת והולך. המחשבות מלוות אותי לאורך הנסיעה, כשאני מארגן את הילדים לשינה, במקלחת וכשאני שוכב לישון. "אני הולך לישון בשקט, בנוחות", אני חושב, "כאשר במקום אחר דג קטן מסיים את חייו בייסורים".

עם הימים והמאורעות השוטפים, תחושת הלב הכבד חולפת אט אט בשיכחה עסוקה. לעיתים אני נזכר ועדיין לא מגיע למסקנה מה קרה, האם אני אחראי למותו של הדג, או שהאירוע לא קשור למשהו שעשיתי.

הימים חולפים, שבוע עובר, ושוב אני עולה במעלית. מובן כבר בנסיעה חשבתי על הרגע הזה בו אכנס למשרד ואראה את שני השורדים האחרונים באקוריום. ואכן הנה הם, דג הזהב בא לקראתי פוער את פיו בציפיה לאוכל. הסקלאר הגדול שוחה באלכסון לקראתי ומביט בחשדנות וזהו. האקוריום הרחב ריק למראה לנוכח שני דגים בלבד. אני מסתכל בהם ארוכות, נאנח ומניח את התיק ליד ארון האקווריום, מוציא את קערת הפלסטיק, מתרומם מול האקווריום, ומול עיניי מזנק בשמחה הדג הכתום המפוספס הקטן, כאילו כלום לא קרה.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן