Skip to content

קיצה הבלתי נמנע של הקואליציה המעורערת הזאת

במקרה של בקע במבנה פיזי, יש ודרוש שיפוץ יסודי ומיידי ויש שנשקפת סכנה לדיירים והם מתבקשים להתפנות. במקרה של מבנה קואליציוני, הבקיעים שלא מעוררים תשומת לב ראויה עלולים למוטט את המבנה כולו. המועד קרוב מכפי שחשבתם
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

הקואליציה הצעירה הזאת לא נולדה בחטא אלא עם מום אשר מחמיר עם הזמן. במרכזה הליכוד, שהוכה בבחירות משום שעשה מה שהוא רגיל לעשות – חישק עצמו בעזרת ישראל ביתנו ובלי הדתיים הנאמנים לשוקת של כל ממשלה. לצדו יש עתיד – מפלגה חדשה שעל פניה מבשרת רוח חדשה ומדיניות חדשה אך ראשה מסוחרר ומבולבל והיא מורכבת מאנשים שונים מאוד בהשקפת עולמם המדינית והכלכלית. הציבור הדתי-הלאומי מיוצג על ידי הבית היהודי, שהקשר היחיד והבלעדי בינו לבין יש עתיד הוא סיסמת "השוויון בנטל", קרי: השרות בצה"ל. אפשר שקיימת בין שתי המפלגות החדשות האלה גם זהות השקפות בכמה נושאים כלכליים אבל המחלוקת המדינית ביניהן החריפה השבוע כאשר השר נפתלי בנט נתן סוף-סוף דרור לדעתם של חבריו המתנגדים למדינה פלסטינית ("קוץ בתחת"). נספחת לקואליציה היא התנועה בראשות ציפי לבני, שעברה מימין למרכז הליברלי וחברים בה מנהיגי שמאל מובהקים כמו  עמיר פרץ ועמרם מצנע.

קרקס לאומי

כיצד אפשר לגבש מדיניות כלפי העולם הערבי בכלל והפלסטינים בפרט, כאשר בליכוד יושבים שומרי הסף של "אף שעל"  ובתנועה וביש עתיד מצדדים בהיפרדות מן הפלסטינים כדי לשמור על צביון המדינה היהודית שנתניהו מרבה לדבר עליה ועושה כה מעט לשמור על זהותה. להיפך, ביבי הוא הקטליזטור למדינה דו-לאומית שכן, סיכויי ההישרדות של מדינת אפרטהייד יהודית בלב המזרח התיכון פחותים מאלה של דרום אפריקה בשעתה. מי חשב שקואליציה סימביוטית כזאת אפשרית? בתרחיש שלי  ראיתי בחירות חוזרות שבהן הליכוד עובר סוף-סוף לאופוזיציה תחת מנהיגות אחרת. אם תרחיש זה לא התגשם היה זה בשל להט לכיסאות וכשל הבנה בין  "יש עתיד", "העבודה"  ו"התנועה" שלא חברו יחד כדי להשלים מהפך אמתי.

לא לאורך זמן?

כשהתייחסתי לדברת של יאיר לפיד ציטטתי בין היתר את האמרה "סייג לחוכמה שתיקה". אמרה אחרת בפרקי אבות היא "איזהו חכם – הרואה את הנולד". אילו בדק לפיד האינטליגנטי את מצב הכלכלה, לא היה נופל למלכודת שטמן לו ביבי. בהיעדר משרה נחשקת ומשפיעה אחרת, יכול היה לבחור להיות משנה לראש הממשלה וממונה על קשרי החוץ. לאמור – שר חוץ בפועל. כשאביגדור ליברמן מושעה לשנה יכול היה לפיד לקבוע עובדות בשטח. להשתמש ביכולתו התקשורתית  ולהכניס את ביבי ל"מלכודת" של צעדים לקראת שלום עם הפלסטינים, או, במקום לחבור לקואליציה המפוקפקת, לעמוד בראש האופוזיציה ולחתור לתפקיד המיוחל של ראש הממשלה בבוא היום.

אולם לפיד, נוסף על הקשיים שלו באוצר, קשיים שירש מקודמו ומראש הממשלה, הוסיף כשלים משלו. כזו היא הכרזתו בראיון לניו יורק טיימס כי אין סיכוי להסכם שלום קרוב  וכי יש למצוא פתרון ביניים, או שירושלים הערבית תהיה בשליטת ישראל. אלה אמירות מיותרות למדינאי חדש. ואז בא שר בכיר ממפלגתו, יעקב פרי מ"שומרי הסף", ומכריז שיש לחדש בהקדם את המו"מ עם הפלסטינים ובכיר אחר ביש עתיד, ח"כ עופר שלח, קובע כי הכיבוש וההתנחלויות הן מכשול לשלום. זאת בשעה שהמנהיג שלו אומר באותו ראיון לניו יורק טיימס שהוא מתנגד להקפאת הבנייה בהתנחלויות. נשמע מגעגע כמו ביבי ולא כמו ברווז עיתונאי. שר הביטחון משה יעלון קובע שיוזמת השלום הערבית היא ספין וכי שר החוץ האמריקני כשל עד כה.  על כך הגיב השר פרי מיש עתיד שדיבורים מסוג זה מרחיקים אותנו ממשא ומתן  וכי יוזמת השלום הערבית חיובית ביסודה.

אגב האמירות של יעלון, מישהו אמר לי פעם כי יש עורכי דין טובים ומלומדים שיודעים את החומר, אבל זה לא אומר שהם חכמים. הדברים נכונים גם לגבי גנרלים. נראה לי שהמו"מ לשלום, או נכון יותר ההתנגחות על היחס לפלסטינים, מתנהלת  בכלל בין יש עתיד לבין הליכוד כאשר בקושי שומעים ציוץ מצד העבודה. זאת מערכה שמנהלים על חלקת חול אך בפועל זהו קרקס מדיני.

 הזמנים השתנו אבל ביבי לא

ההנחה של שותפי הליכוד בממשלה הייתה שנתניהו ישתנה בקדנציה השלישית שלו כראש ממשלה. הזמנים אכן השתנו אבל ביבי לא. אני מסתכן באמירה זאת חרף ההערכה שהובעה השבוע על ידי השר עמיר פרץ שראש הממשלה אכן מעוניין בחלוקת הארץ בין שני העמים. תרשו לי להיות ספקני. פרץ אמנם "פיסניק" אבל כיסא בממשלה הוא כיסא. לדעתי, הזיגזג של ביבי הוא לא טקטיקה, הוא אסטרטגיה. ואין לו אסטרטגיה אחרת זולת הכיסא שלו. משום כך כל המבוכות והתקרים הדיפלומטיים כאן, בבודפשט, בוושינגטון, ברבת עמון ובריאד – מלמדים שכל השותפים של ביבי בארץ וגם בחו"ל- לא למדו דבר.

ח"כ נחמן שי מהעבודה שואל באיגרתו השבועית "האם ישראל רוצה באמת ובתמים להשיג הסדר עם הפלשתינאים?" הוא מספר כי לפני כשבועיים השתתף באסיפה הפרלמנטרית של מועצת אירופה שם טען בלהט כי אכן כך, ישראל באמת רוצה בשלום.  "המשלחת שלנו בה השתתפו עמיתי רונן הופמן (יש עתיד -צ.ג)  ואני, ייצגה את הכנסת כולה ואת התמיכה שאני מאמין שיש בבית לסיום הקונפליקט הישראלי-פלסטיני". ימים אחדים לאחר מכן השמיע סגן השר דנון דברים הפוכים ובהתכנסות של שדולת ארץ ישראל דחו חבריה לחלוטין כל הסדר שיש בו משום ויתור על חלקים מארץ ישראל השלמה. הנה כי כן מדברת ישראל במקהלה קקפונית ואין לדעת קולו של מי חזק יותר. אז מותר לנו להיות מבולבלים.

משום מה פסח נחמן שי על הבנייה בהתנחלויות כאשר האינפורמציה – או נכון יותר – הדיסאינפורמציה היא שיש הפסקת בנייה. בה בעת מתפרסמות ידיעות על הרחבת ההתיישבות באיתמר. עמיתי וחברי משכבר הימים שמילא תפקידים בכירים בתקשורת ובתחום הציבורי נשמע לי כאדם תמהוני, למרות שהוא לא כזה. אילו אמר שהעם בישראל רוצה בשלום – ניחא, אבל אפילו זה לא מדויק שכן, אילו העם רצה באמת ובתמים בשלום הוא היה בוחר כנסת אחרת. אשר לנחמן שי, מצופה מאופוזיציונר לשאוג כאריה ולא ללחוש. או שמא יש כנפיים לציפור שמפריח ח"כ אריה דרעי כי העבודה תצטרף לממשלה. קשה לי להאמין שתרחיש כזה יקרה במציאות הפוליטית הנוכחית. מי שקרא את האיגרת השבועית האחרונה של שלי יחימוביץ' ימצא שהסוגיה העיקרית המעסיקה אותה היא שוב כלכלית.

הדבק לא יחזיק מעמד

בסופו של דבר נשארנו עם ההכרזה של סגן שר הביטחון דני דנון כי ממשלת ישראל אינה תומכת בעקרון של שתי מדינות וכי יש לסכל כל ניסיון להקים מדינה פלסטינית. אם לשפוט לפי המציאות, דנון משקף  את מדיניות הממשלה בפועל. יש עתיד והתנועה השותפות למדיניות זו יתנו על כך את הדין במוקדם או במאוחר.

נראה שהמנהיגים בישראל מתעלמים מהמהפך החברתי-פוליטי המתחולל בעולם ובאזורנו. יחסי הכוחות הפוליטיים, גם אצל שכנינו שלא התנסו בדמוקרטיה, עוברים תהליך שנקרא grass roots – השורשים – המוני העם, משמיעים קול ומעלים דרישות. ולא מדובר רק במסגרת רחבה כמו מדינה אלא גם בתוך תנועות ומפלגות. במצרים חלק מן האחים המוסלמים שזכו בשלטון חולקים על מדיניות הנשיא שבא מקרבם. בתורכיה חברים ב"מפלגת הצדק" חולקים על ראש הממשלה שבא משורותיהם. גם הטליבאן הדתי קיצוני באפגניסטן  מוכן לדבר עם וושינגטון ובישראל רק התחילה מהפכת התודעה החברתית. ראו מה קרה בבחירות האחרונות באיראן שעל תוצאותיהן הגיב איראנולוג מהמרכז הבינתחומי בהרצליה במילים: "קבלתי שוק". במהדורות החדשות שבהן צפינו ברבבות צעירים איראניים חוגגים, הופיע ראש ממשלתנו כדרכו חמור סבר ומזרה אימה והזהיר שלא ללכת שולל אחרי מה שקורה באיראן. כפי שציינו כבר פובליציסטים אחדים, הסתלקותו של אחמדיניז'ד היא אבדן לביבי. הוא איבד עוד אויב בשעה שהוא זקוק לאויבים אמתיים או מדומים כדי לפחד ולהפחיד. נכון שלגבי איראן, אבל לא רק, יש לנהוג ב"כבדהו וחשדהו" אבל אין ספק שאנו נמצאים בפתחה של מהפכה בתודעה המדינית והיא תגיע גם אלינו.

הדעת נותנת אפוא שאנשים כמו יעקב פרי, עופר שלח, השר פרץ ודומיהם לא יוכלו להמשיך לשבת  בממשלה הזאת במציאות הפוליטית הקיימת, שלא לדבר על ציפי לבני הממונה על המו"מ עם הפלסטינים. אפשר להשתעשע בכמה וכמה תרחישים שהמכנה המשותף ביניהם הוא שלממשלה הזאת אין תוחלת. אעפ"י כן, כמו שאמר אבא אבן: "עם ישראל לא מאמין בנסים. הוא סומך עליהם".

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת צבי גיל"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן