על רקע החדשות המתפרצות בעניין נמל אשדוד, יו"ר הוועד ושאר נפלאות ההתנהלות של המוסד הבעייתי הזה, כדאי לשים לב לכך שאל המדף המשמין והולך של דו"חות אחריות תאגידית אמור להצטרף גם הדו"ח של נמל אשדוד. זה נשמע כמו בדיחה, אבל זה לא.

בסוף שנת 2012 פרסם הנמל מכרז להכנת דו"ח אחריות תאגידית של הנמל. הדו"ח אמור להתייחס להתנהלות התאגידית של חברת נמל אשדוד בשנת 2012-2011. באותם ימים ממש פרסמו אמצעי התקשורת שפע כתבות על הנפוטיזם הבוטה בנמל, על יחסי הגומלין ההזויים בין הנהלת הנמל לבין הדירקטוריון שלו, על ההתנהלות הבעייתית שבין המנכ"ל לבין היו"ר ועל הכישלון המהדהד של רשות החברות הממשלתיות לפקח על החברות שתחת אחריותה – כישלון שהכניס לתמונה את מבקר המדינה, כמי שאמור לבצע את תפקידה של הרשות ואולי לעשות סדר בכאוס הנקרא נמל אשדוד.

אז מה בדיוק התכוונו מזמיני דו"ח האחריות התאגידית לכתוב בו? האם הם בכלל הבינו מה אמור להיות הדו"ח הזה? האם היועצים שאצו רצו להשתתף בדו"ח הבינו מה אמור להיות בדו"ח כזה? התשובה לגמרי לא ברורה. יותר ויותר חברות ישראליות מפרסמות בימים אלו דו"חות על אחריות תאגידית. מין אופנה שכזו. וכמו בכל אופנה, גם לאופנה הזו קמה תעשיית שירותים רחבה שמסייעת, מייעצת, מלווה, כותבת, מפיקה ומדפיסה את הדו"חות הללו. מי קורא את הדוחות הללו? מעטים מאוד, כנראה. וזה נכון לא רק לישראל. בעולם כולו מתלבטות חברות מה לפרסם ואיך.

הרעיון החיובי בפני עצמו של פרסום דיווחים כאלו נולד בסוף המאה ה-20 בארה"ב, ביוזמת הקואליציה לכלכלה סביבתית אחראית של ארגוני המגזר השלישי ובהשתתפות האו"ם. הכוונה הייתה לייצר פלטפורמה שתספק מידע על השפעות סביבתיות, כלכליות וחברתיות של התנהלות חברות לטובת משקיעים פוטנציאליים. לפלטפורמה הזו קראו "דו"חות אחריות חברתית", "דו"חות אחריות תאגידית", "דו"חות קיימות" – שמות שונים לאותו דו"ח בדיוק: דו"ח שמספק מידע סביבתי, כלכלי וחברתי.

אלא שהגולם קם על יוצרו. הדו"חות הפכו למטרה בפני עצמה. שקיפות? מידע? נתונים אמיתיים על החברות? שירות למען משקיעים? נתונים שישרתו את בעלי המניות? לא ממש. הדו"חות הפכו לזרוע ארוכה של מחלקות יחסי הציבור של החברות. הם שמנים וכבדים, עמוסים בסיפורים נהדרים על נפלאות החברה המפרסמת, מופקים בגרפיקה העדכנית ביותר, והעובדה שאין כמעט אדם אחד שקורא אותם לא מפריעה לתעשייה המשגשגת.

מי שכן קורא אותם יכול לזהות בעיקר את מה שאין בהם. כי בתוך הבליל והמלל והפטפטת האינסופית אין מידע על בעייתיות בממשל תאגידי; אין מידע על ניצול עובדי קבלן; אין מידע על פרקטיקות של הסתרת מידע מפני הלקוחות ו/או הצפה במידע מיותר, המונע אפשרות לבקרה נאותה; אין מידע על פערי שכר בתוך חברות; אין מידע משמעותי על תהליכי קבלת החלטות (בעיקר שגויות); אין מידע על נפוטיזם; אין מידע על פרוטקציוניזם; אין מידע על הטרדה רגשית, נפשית או אחרת. בקיצור, אין מידע. לפי הדו"חות הללו העולם התאגידי הוא עולם ורוד ומקסים ביותר.

לעומת זאת, הדו"חות שאינם מכילים את המידע המהותי שהיה אמור להיות בהם מוצפים בנתונים שוליים, בטריוויה מיותרת, ומחמיצים את העיקר. העיתונאים שמדווחים עליהם אינם יודעים מה לחפש בהם ולכן הם מסתפקים, בדרך כלל, בתקציר של משרד יחסי הציבור של החברה. במקרים רבים הם מתמקדים דווקא בפילנתרופיה – הנושא היחידי שלגביו יש הסכמה רחבה בקרב העוסקים בתחום, שהוא אינו מהותי לאחריות תאגידית ואינו יכול לשקף דבר בקשר להתנהלות הקיימותית של החברה.

אז מה עם דו"ח האחריות התאגידית של נמל אשדוד? האם הוא יתפרסם? ומה הוא יכיל? בשלב זה אפשר להסתפק בלשונית "אחריות חברתית" שמופיעה באתר הנמל. כדאי לקרוא את המלל הריקני המתפרסם שם. הצהרות כלליות שמשקפות חוסר הבנה למהות האחריות התאגידית מחד גיסא, וצורך דחוף לספר משהו בהתאם לצו האופנה מאידך גיסא. רצוי לא להחמיץ את הקוד האתי הכלול בלשונית זו. כדאי לקרוא את כל הסעיפים, ולזכור: גם לחברת אנרון היה קוד אתי. הוא נחשב, בשעתו, לאבן דרך בניהול התאגידי. מאות אלפי המשקיעים באנרון שילמו את המחיר הכבד של אופנת הלהג התאגידי הריקני.

* ד"ר תמי זילברג היא מומחית לפיתוח והטמעת קיימות, וחברה בגופים בינלאומיים שעוסקים בנושא