Skip to content

למה אנחנו מקבלים את חוק טל לפרצוף ?

הרחוב החרדי שולח את נציגיו, והם מייצגים אותו בכנסת באופן הלגיטימי ביותר. על חשבוננו. אנחנו – יושבים בבית ומסמסים לאח הגדול. בעצם, מגיע לנו. טור דעה

למה אנחנו מקבלים את חוק טל לפרצוף ?

הרחוב החרדי שולח את נציגיו, והם מייצגים אותו בכנסת באופן הלגיטימי ביותר. על חשבוננו. אנחנו – יושבים בבית ומסמסים לאח הגדול. בעצם, מגיע לנו. טור דעה

הרחוב החרדי שולח את נציגיו, והם מייצגים אותו בכנסת באופן הלגיטימי ביותר. על חשבוננו. אנחנו  – יושבים בבית ומסמסים לאח הגדול. בעצם, מגיע לנו. טור דעה

מאת אבירם זינו 

חוק טל עולה שוב לדיון ומביא עמו שאלות קשות. האם הוגן הוא שחלק מהציבור בישראל יקבל פטור מחובות, וכמו בעסקת חליפין – ימיר את החובות בזכויות עודפות?  האם נכון שלחיילים יקצצו בדמי הנסיעות, יבטלו  את הרכבות בשעות העומס, ולחרדים – יוסיפו תקציבים לישיבות? מכעיס. לכאורה זה לא קשור זה בזה, ובכל זאת נרקם באופן הדוק.

מצד אחד – חוק טל הוא תולדה של ועדה ציבורית בראשות השופט צבי טל, ועדה שהולידה את חוק טל. יישומו הכושל, כדברי השופט טל, הביא לכשלונו. העליון בחן אותו גם ובחר להמתין ולראות. אחד השופטים (אשר גרוניס) בכלל לא סבר שזה המנדט של בית המשפט העליון, ובצדק. גרוניס: "אל לו לבית המשפט העליון להתערב בהחלטת הכנסת, אלא אם היא פוגעת בזכויות המיעוט, ואילו במקרה זה הנפגע הוא הרוב, ועליו לדאוג בעצמו לזכויות שלו."

מישאל חשין, המשנה לנשיא בזמנו, סבר אחרת (בדעת מיעוט) וקבע כי החוק פסול מיסודו וסותר כליל את ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הכנסת מצידה האריכה אותו בחמש שנים נוספות, עד יולי השנה.

האם שנאת חרדים תפתור את הבעיה ?

מפריע לי שמפספסים את העיקר ועוסקים בהאשמות הדדיות, שנאה וכעסים כלפי החרדים. "הם", לא חלק מאתנו. "הם" לא עובדים. "הם" לא שווי חובות ו"הם" עתירי זכויות. אוזני כואבות את זעקותיהם של חבריי החילוניים כמוני. אני מסכים שהמצב מעוות. שיש חלק ניכר שמהווה מיעוט דומיננטי שמכתיב את סדר היום. אני מסכים שאני וחבריי נושאים את עיקרו של המשקל הנדרש לקיומה של המדינה, בתשלומי המס הגבוהים, בשירות החובה ושירות המילואים, בחלוקת התקציבים. אני מסכים גם עם הטענות הקשות כלפי התנהלות של גורמים קיצוניים בחברה החרדית. הכל נכון. אבל הבעיה לא שם. הפתרון לא בשנאתם.

הרבה פוליטיקאים צוברים נקודות זכות ושעות רייטינג יקרות של האשמות כלפי הציבור החרדי. אחרים, מעברו החרדי של המתרס, מככבים בהוספת שמן למדורת השבט החדשה: החרדים ואנחנו. לא עם אחד.

ברם כאן, הכעס שלי בא לידי ביטוי דווקא נגד חבריי החילוניים. אוכל למלא דפים רבים בקיתונות של ביקורת על החרדים. מעברו השני של כל דף אמצא צידוקים לזכויות החרדים ולביקורת נגד החילונים. אבל במשפט אחד אסכם את הכל – הבעיה ופתרונה: הציבור החילוני פועל, מתבטא ונלחם על זכויותיו ברמת הסטטוס. המסרון. בקיץ גם הפגינו. הציבור החרדי, מנגד, פועל בדרך המקובלת, דרך הקלפי.

ואיך אנחנו נראים ?

תראו אותנו, ותראו אותם. אנחנו רואים האח הגדול עם אחוזי רייטינג גבוהים, מסמסים ללא הרף, חלקנו כמה פעמים, למועמד העדיף. אחר כך רואים  THE VOICE, באותו ריטואל שבטי. הם, לעומת זאת, הולכים לישיבה. אחר כך לקלפי, כדי לחזק את עמדתם. אנחנו נפקדים מהקלפי. רייטינג עלוב יחסית ל"תוכנית ריאליטי" כל כך מרכזית, כל יום בשמונה בערב. לפיכך, אל לנו להתפלא אחר כך אם קולנו לא נשמע. אנחנו לא שוקלים את אותם שיקולים שצריכים להילקח בחשבון ביום הבוחר. השיקולים גם הם שיקולי רייטינג. אשתו של ביבי, אשתו של אולמרט או בעלה של לבני, מי יותר צהוב?

הרחוב החרדי שולח את נציגיו, והם מייצגים אותו בכנסת באופן הלגיטימי ביותר. על חשבוננו. אנחנו  – יושבים בבית ומסמסים לאח הגדול. בעצם, מגיע לנו.

1 Comment

  1. sofar
    29 בינואר 2012 @ 17:13

    נכון מאד!
    האנשים מנותקים מהמציאות, מוציאים קיטור על ידי שיחות סלון וויכוחים פוליטיים, וחלקם – הלא כל כך קטן, לא מצביעים ביום הבחירות ומנצלים את יום החופש לטיולים.
    כנראה שלא כל כך כואב לנו…וכשיכאב – אז בטוח נגיב, ואולי – נשתנה קצת…
    כרגע המצב הוא שהחרדים הם צבא, עם כל המשתמע מכך ואנו אספסוף – ערב רב. ולכן התוצאות!

הרחוב החרדי שולח את נציגיו, והם מייצגים אותו בכנסת באופן הלגיטימי ביותר. על חשבוננו. אנחנו  – יושבים בבית ומסמסים לאח הגדול. בעצם, מגיע לנו. טור דעה

מאת אבירם זינו 

חוק טל עולה שוב לדיון ומביא עמו שאלות קשות. האם הוגן הוא שחלק מהציבור בישראל יקבל פטור מחובות, וכמו בעסקת חליפין – ימיר את החובות בזכויות עודפות?  האם נכון שלחיילים יקצצו בדמי הנסיעות, יבטלו  את הרכבות בשעות העומס, ולחרדים – יוסיפו תקציבים לישיבות? מכעיס. לכאורה זה לא קשור זה בזה, ובכל זאת נרקם באופן הדוק.

מצד אחד – חוק טל הוא תולדה של ועדה ציבורית בראשות השופט צבי טל, ועדה שהולידה את חוק טל. יישומו הכושל, כדברי השופט טל, הביא לכשלונו. העליון בחן אותו גם ובחר להמתין ולראות. אחד השופטים (אשר גרוניס) בכלל לא סבר שזה המנדט של בית המשפט העליון, ובצדק. גרוניס: "אל לו לבית המשפט העליון להתערב בהחלטת הכנסת, אלא אם היא פוגעת בזכויות המיעוט, ואילו במקרה זה הנפגע הוא הרוב, ועליו לדאוג בעצמו לזכויות שלו."

מישאל חשין, המשנה לנשיא בזמנו, סבר אחרת (בדעת מיעוט) וקבע כי החוק פסול מיסודו וסותר כליל את ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הכנסת מצידה האריכה אותו בחמש שנים נוספות, עד יולי השנה.

האם שנאת חרדים תפתור את הבעיה ?

מפריע לי שמפספסים את העיקר ועוסקים בהאשמות הדדיות, שנאה וכעסים כלפי החרדים. "הם", לא חלק מאתנו. "הם" לא עובדים. "הם" לא שווי חובות ו"הם" עתירי זכויות. אוזני כואבות את זעקותיהם של חבריי החילוניים כמוני. אני מסכים שהמצב מעוות. שיש חלק ניכר שמהווה מיעוט דומיננטי שמכתיב את סדר היום. אני מסכים שאני וחבריי נושאים את עיקרו של המשקל הנדרש לקיומה של המדינה, בתשלומי המס הגבוהים, בשירות החובה ושירות המילואים, בחלוקת התקציבים. אני מסכים גם עם הטענות הקשות כלפי התנהלות של גורמים קיצוניים בחברה החרדית. הכל נכון. אבל הבעיה לא שם. הפתרון לא בשנאתם.

הרבה פוליטיקאים צוברים נקודות זכות ושעות רייטינג יקרות של האשמות כלפי הציבור החרדי. אחרים, מעברו החרדי של המתרס, מככבים בהוספת שמן למדורת השבט החדשה: החרדים ואנחנו. לא עם אחד.

ברם כאן, הכעס שלי בא לידי ביטוי דווקא נגד חבריי החילוניים. אוכל למלא דפים רבים בקיתונות של ביקורת על החרדים. מעברו השני של כל דף אמצא צידוקים לזכויות החרדים ולביקורת נגד החילונים. אבל במשפט אחד אסכם את הכל – הבעיה ופתרונה: הציבור החילוני פועל, מתבטא ונלחם על זכויותיו ברמת הסטטוס. המסרון. בקיץ גם הפגינו. הציבור החרדי, מנגד, פועל בדרך המקובלת, דרך הקלפי.

ואיך אנחנו נראים ?

תראו אותנו, ותראו אותם. אנחנו רואים האח הגדול עם אחוזי רייטינג גבוהים, מסמסים ללא הרף, חלקנו כמה פעמים, למועמד העדיף. אחר כך רואים  THE VOICE, באותו ריטואל שבטי. הם, לעומת זאת, הולכים לישיבה. אחר כך לקלפי, כדי לחזק את עמדתם. אנחנו נפקדים מהקלפי. רייטינג עלוב יחסית ל"תוכנית ריאליטי" כל כך מרכזית, כל יום בשמונה בערב. לפיכך, אל לנו להתפלא אחר כך אם קולנו לא נשמע. אנחנו לא שוקלים את אותם שיקולים שצריכים להילקח בחשבון ביום הבוחר. השיקולים גם הם שיקולי רייטינג. אשתו של ביבי, אשתו של אולמרט או בעלה של לבני, מי יותר צהוב?

הרחוב החרדי שולח את נציגיו, והם מייצגים אותו בכנסת באופן הלגיטימי ביותר. על חשבוננו. אנחנו  – יושבים בבית ומסמסים לאח הגדול. בעצם, מגיע לנו.

1 Comment

  1. sofar
    29 בינואר 2012 @ 17:13

    נכון מאד!
    האנשים מנותקים מהמציאות, מוציאים קיטור על ידי שיחות סלון וויכוחים פוליטיים, וחלקם – הלא כל כך קטן, לא מצביעים ביום הבחירות ומנצלים את יום החופש לטיולים.
    כנראה שלא כל כך כואב לנו…וכשיכאב – אז בטוח נגיב, ואולי – נשתנה קצת…
    כרגע המצב הוא שהחרדים הם צבא, עם כל המשתמע מכך ואנו אספסוף – ערב רב. ולכן התוצאות!

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן