Skip to content

השנה הזאת נהדרת ונוראה לי באותה מידה

התחלתי לחשוב שאני כנראה לא שווה הרבה. זוהי דינמיקה טבעית של מי שלא מוצא תעסוקה, כי ההגדרה העצמית שלו דופקת לו את הזהות כאדם בעל ערך. שמחתי שלמרות כל מאמציי לא הצלחתי להרות. מה הייתי עושה עם תינוק כשאף אחד לא רוצה להעסיק אותי? מחשבות יום הולדת
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

היום יש לי יום הולדת, ואני כותבת לעצמי דו"ח שנתי, שיישמע לכם אולי כמו אוי אוי אוי, אבל האמינו לי, זה לא. כל מה שאני עוצרת בעצמי כבר חודשים ארוכים, התביישתי לחלוק, אני מספרת עכשיו, כי השנה הזאת נהדרת ונוראה לי באותה מידה, ואני אוהבת את החיים שלי כל הזמן.

לפני שבועיים בערך, לא רציתי לחיות יותר. חזרתי מראיון עבודה, אחד מהמקומות המעטים שענו לקו"ח שלי וזימנו אותי. זאת הייתה משרה במכירת ביטוח למכשירי חשמל. אני טובה בשיווק אבל גרועה בסגירת עסקאות, והלכתי בכל זאת, משום שלמרות כל כישוריי והישגיי אני לא מוצאת עבודה כבר שמונה חודשים. לא הבנתי למה קשה לי לחדור את חומת פקידות ההשמה בהתחלה, עד שאמרה לי פקידת השמה חביבה אחת שעשתה למעני מעל ומעבר, שאני לא מקבלת טלפונים משום שנוסף על הקריטריונים המתפרסמים שם, המעסיקים מעמידים תנאים סודיים שרק בחברות ההשמה יודעים אותם ומסננים לפיהם. אגב, אני מניחה שברור לכם שאם כתוב במודעה שמציעים לך סביבת עבודה צעירה, תוססת ודינמית, זה אומר שאם עברת את גיל 28 אין לך סיכוי שם. זה חלק מהסינון לפי גיל. ועוד לא דיברנו על משקל היתר שלי, אבל מי בכלל קיבל הזדמנות להידחות לפי קריטריון זה.

כבר אמרו לי חברים שהקו"ח שלי מפחידים מרוב עשייה והישגים, למרות שאין לי אפילו תעודת בגרות. אתם בטח מזהים את עצמכם בסיפור הזה. כל המצוינות ששאפתם לה כל חייכם וחשבתם שתועיל לכם יום אחד יורה לכם ברגל כעת. אף אחד לא רוצה מצוינות או שאפתנות. אני עצמי האשמתי את הפה הגדול שלי ואת המחשבה המקורית שלי בכך שאף אחד לא רוצה אותי. את יותר מדי לא פוליטיקלי קורקט, ונוסף על כך שרלילה ליברלית מדי. אנשים לא יודעים מה לעשות איתך, למרות שאת דווקא נחמדה. אבל אחר כך התחלתי לחשוב, באופן טבעי, שאני כנראה לא שווה הרבה ולכן אין לי מה להציע. זוהי דינמיקה טבעית של מי שלא מוצא תעסוקה, כי ההגדרה העצמית שלו דופקת לו את הזהות כאדם בעל ערך. וגם שם אני כמו כולם. שום דבר חדש.

google
גוגל חוגג לי יום הולדת (צילום מסך)

באותו בוקר ישבתי כשעה בתחנת האוטובוס ובכיתי ברחוב. בפעם השנייה בחיי שמחתי על כך שלמרות כל מאמציי לא הצלחתי להרות. זה היה נורא לשמוע את המילים האלה במוחי אחרי כל מה שעברתי בטיפולים. מה הייתי עושה עם תינוק כשאף אחד לא רוצה להעסיק אותי? הייתי המומה.

אני לא מתחרטת לרגע על סוף דרכי במקום העבודה הקודם שלי. השלב ההוא הסתיים, ומרגע שלא רצו יותר לתת לי להתקדם ולעשות דברים אחרים, שכל אחד אחר מקבל הזדמנות לעשותם, היה ברור לי שזה רק עניין של זמן עד שהכל יסתיים מאוד לא יפה. אבל לא תיארתי לעצמי שאעזוב את התחום. והנה, כבר מזמן ויתרתי על עיתונות, על תקשורת, על כתיבה, עריכה, תמלול, עריכת תרגום, ניהול ותיאום, ראש גדול ויזמות, ותקוות לעתיד שיש בו הגשמה עצמית.

בישראל, כשאת בת 40 את הופכת לגופה בעודך בחיים, ואני היום בת 48

כבר סימנתי בלוחות הדרושים משרות של שירות לקוחות, סקרים, מכירות, כל תחום ותפקיד שאין בו יצירתיות או ביטוי לכל הידע והניסיון שלי. ללמדכם עד כמה לא האמנתי שלא אמצא עבודה, יש לי פיקדון של 5,000 שקל שנותרו לי מפיצויי הפיטורין, שסגרתי בתחילת השנה עד ספטמבר. לא הגיוני שלא אמצא עבודה עד אז, הייתי בטוחה. אבל שכחתי שפה, בישראל, כשאת בת 40 את הופכת לגופה בעודך בחיים, ואני היום בת 48. ברור לי שלא רואים, אבל על הנייר זאת עילה לכך שלא יחזרו אלייך. שלחתי עשרות קורות חיים. קיבלתי אולי שישה או שבעה טלפונים. האם אני עד כדי כך עפה על עצמי שנדמה לי שאני כזאת טובה?

אני לא חושבת שזה ייתכן שאנחנו עד כדי כך גרועים בגיל הזה אחרי עשרות שנות ניסיון בעבודה. גבירותיי ורבותיי, אם תהיתם למה השירות שאתם מקבלים בחברות כאלה כל כך גרוע, זה משום שהם לא משקיעים בכוח האדם שלהם. הם מקבלים רק צעירים שטרם למדו לפתור את הבעיות שלהם בחיים ולהתבגר, אז איך תהיה להם המיומנות הדרושה לעזור לאחרים? אני לא אומרת שצעירים הם אנשים שלא מגיע להם לחיות או לעבוד. אני אומרת שהם יחסית חסרי כישורים מסוימים ומיומנויות בזיהוי בני אדם ופתרון בעיות כמוני, כמונו, בני 40 פלוס. והסיפורים של בני 35 ומעלה מתחילים להיערם גם הם בקבוצת התעסוקה שהקמתי כאן ומנסה לתמוך.

יושבת מולי ילדה בת 20 ומשהו, בראיון לעבודת סקרים. אני רואה שם בחדר ההמתנה בני 50+, ומתעודדת. כאן יש לי מקום, ויש לי ניסיון. הילדה יושבת מולי, ואין לי מילת כבוד אחרת אליה מלבד "הילדה", משום שהיא שואלת אותי בטון מאוד לא סובלני: "איך תצליחי לעבוד עבודה מונוטונית בלחץ ותחת צעקות זירוז, אחרי שניהלת צוות של שירות לקוחות ובאת מהעיתונות?". הסברתי לה שבדסק חייבים לעבוד בעבודת צוות, והלחץ שם הרבה יותר גדול, והיא הבטיחה להתקשר מחר להודיע לי איך ממשיכים. לא התקשרה. באותו רגע כבר לא יכולתי יותר והחלטתי שאני לא הולכת לראיונות.

"אל תלכי לראיונות האלה יותר", התחננה חברה שלי, "זה הורס לך את הבריאות", והיא צודקת. הכל ביחד נוחת עליי כעת בשבוע יום ההולדת. אני לא דכאונית, אלא שמחה עד כדי אופוריה מהחיים, אבל לפני שבועיים לא רציתי לחיות יותר. לא למות, כי לא רציתי לעשות שום דבר אקטיבי, אלא לא לחיות יותר. ככה, פשוט לשכב ולא לעשות שום דבר שקשור למי שאני. מה שיקרה יקרה, אני לא רוצה לתרום יותר למרקם הזה של האנושות אם אין לי יותר מקום בו.

חברים אומרים שאני המובטלת הכי עסוקה שראו אי פעם

ובכל זאת, אני היפר אקטיבית, לצערי או למזלי. בין לבין אני כל הזמן מנסה לעשות. אמרו לי חברים שאני המובטלת הכי עסוקה שראו אי פעם, כי היה לי ברור שאני לא מוותרת, ואני צולחת במאמץ ובאומץ את המעבר מהפרינט לדיגיטל, ומנצלת את חלון ההזדמנויות הזה להשתחרר מכל העכבות שלי כדי לפרוץ קדימה. אין לי ספק שהשוק עובר כיום למודל של פרילנסרים שקובעים לעצמם איך לעבוד וכמה, אבל גם בזה התקשיתי לשכנע אנשים לתת לי הזדמנות, ודי, נמאס לי. יש גבול לכמה שאני יכולה להטריד אנשים באימיילים, במסרים, בטלפונים ובסמסים: "אם תשמעו על משהו, כל דבר, אני רוצה לעבוד. הנה קורות החיים שלי". כי גם להם אין מה לתת, או שהם לא רוצים אותי, או שאני לא מספיק טובה להם, או שלא, וזהו. זכותם.

היום אני עומדת בפתחם של חודשיים שבהם אתפרנס מהשקלים האחרונים שלי, והחוויה של אובדן קורת גג משחררת בצורה מפתיעה. אין לי עבודה עדיין, אבל אני כבר חוזרת לדבר כמו שדיברתי כל חיי, כי לא אכפת לי יותר מה יחשבו עליי. הנישה שהתמחיתי בה בשש השנים האחרונות היא מיניות, סקס, יחסים, נשיות אחרת לגמרי, ומזה אני מתכוונת לעשות כסף, לא יודעת איך. כל זה בניגוד לכך שבשלב מסוים החלטתי להסתיר את העובדה שאני עושה מה שאני רוצה, משום שלא היה לי ספק שזה הרתיע מעסיקים פוטנציאליים והרחיק ממני הזדמנויות. זה נשמע כאילו רק סקס יש לך בראש, וגם ככה גברים רציניים לא ירצו אחת כמוך. מכיוון שאני נעה בין אהבה עצמית ועוצמה לבין כעס על כך שאני עוד נדרשת לכל ההוכחה העצמית הזאת שאני ראויה, אני לא מוכנה להתקרבן משום שאני רואה בי כוח בכל מצב לעשות מה שצריך.

קיבלתי מתנה ששמה חיים, וקיבלתי את הכשרונות שלי, וזה יותר ממה שיש לאחרים, אז תגידי תודה, כמו שאומרת בלה, הפדיקוריסטית שלי. מזל שאין לך עבודה עכשיו והכריחו אותך להזיז את התחת ולעשות את מה שאת צריכה לעשות בייעוד שלך. אני עדיין זקוקה לעבודה, חלקית אפילו, כדי לשרוד, ואני עדיין מאמינה שאני טובה בכל דבר שייתנו לי לעשות גם בלי BA או "ניסיון", אבל אני משחררת את הציפיות שלי לעזרה מאנשים ונופלת כעת נפילה חופשית למה שאעשה עם עצמי, ואולי אצליח לכתוב משהו אחרי הדיכאון הגדול שגרם לי להפסיק לכתוב כמעט לגמרי, גם אם הוא לא יהיה יצירת מופת, ומה שיהיה יהיה.

מתוך הייאוש בא לי החשק להגשים חלום שזנחתי לפני זמן רב

ואם כבר מדברים על חלומות, כי כזאת אני, לא אגדל חתולים לעולם, ואין לי מושג מה יהיה איתי בשבוע הבא. בשנתי האחרונה בצבא תליתי את מפת העולם ותיכננתי את המסע הגדול שלי ברחבי העולם, שאותו התכוונתי לעשות בטרמפים, רכבות ואוטובוסים, ולהתפרנס מרחיצת כלים ומה לא. עקבתי אחרי המקומות האלה ובכל ארץ רקמתי סיפור של פולקלור מקומי שאתנסה בו. היום זה חזר לי. מתוך הייאוש בא לי החשק להגשים חלום שזנחתי לפני זמן רב, כי כבר אין לי מה להפסיד. ילדים כבר לא יהיו לי, כי אפילו לאמץ ילד אין לי די כסף. לפחות אחיה בשביל עצמי כפי שרציתי לחיות. אני לא מפונקת, ואני יכולה להסתדר בכל מצב כמעט. הרצון להפסיק להיות תלויה באחרים זורק אותי לצניחה החופשי שמעולם לא העזתי לעשות למרות האומץ המוכח שלי. אולי עכשיו אתחיל לנדוד ברחבי גורלי, לנסוע ברחבי העולם.

יש לי היום יום הולדת, אני בת 48, יפה מאוד מבחוץ ומבפנים, אוהבת את החיים שלי למרות שאני לבד לגמרי, ולא בודדה, וזאת הפעם הראשונה בחיי שאין לי מושג קלוש היכן אהיה לא בשנה הבאה, אלא אפילו בעוד חודש. אני מתחילה להרגיש את האקסטזה לקראת ההרפתקה הגדולה מתפשטת בי. יהיה מעניין, ללא ספק, והנה, אתם רואים, לא גמרתי את הדו"ח הזה באוי אוי אוי, כמו שהבטחתי. ועכשיו, אלך לחגוג, ברשותכם. יום הולדת שמח לי.

6 Comments

  1. לימור גרינברג (מצויינים)
    17 בספטמבר 2013 @ 23:51

    גמאני רוצה לאחל לך "באיחור קל" מזל-טוב, ולהגיד לך שאני לעולם לא אשכח אותך ואת כישורייך. את אחת המובחרות שהכרתי בחיי, טובת לב ומלאת חכמה.
    אין ספק שמגיע לך את הכי טוב (ואני בד"כ חוגגת 15 ימים אחרייך..)
    אני בד"כ לא בקיאה בכל הבלוגים ושמחה שקלטתי את שמך ברשת ולכתוב לך.
    שנה טובה וחג שמח
    לימור

    • אילת מריה מיטש
      18 בספטמבר 2013 @ 8:13

      רוב תודות יקירתי, על המילים החמות שלך.
      מזל טוב בדיעבד ליום הולדתך,
      ושנה טובה ונהדרת לך ולמשפחתך.

  2. מאיה לין שאג
    31 ביולי 2013 @ 14:16

    טור להדפסה ותליה על הקיר. מעורר השראה. אני איתך. חברה יקרה נפטרה אתמול מסרטן בגיל 44. הסיפור הרגיל והכואב. אם לא ננצל את האפשרויות המסתוריות,המפחידות והמרגשות שהחיים מציעים לנו מה עשינו עם עצמנו בעצם? תהיי חזקה

  3. שרה
    2 ביולי 2013 @ 8:56

    אני שולחת לך חיבוק וחיזוק. הלבישי חיוך גדול על פנייך, האמיני לי זה עוזר יותר מכישורים. מזל טוב ובהצלחה!

  4. רחל
    1 ביולי 2013 @ 22:26

    את כותבת נהדר, בהחלט סיבה להרגיש בעלת ערך. יום הולדת שמח!

    • אילת מריה מיטש
      1 ביולי 2013 @ 23:30

      רוב תודות 🙂

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן