אחד האוספים הפרטיים החשובים, היקרים והשמורים ביותר בעולם האמנות המודרנית, נחשף היום במוזיאון ישראל בירושלים. האוסף של ורנר וגבריאלה מרצבאכר  כולל יצירות של מאטיס, קנדינסקי, קירכלר, ולאמנק, קופקה, דרן,  בראק, פון-יוולנסקי, מרק, הקל ובקמן. האוסף הנדיר יוצג במשך ארבעה חודשים במוזיאון במסגרת התערוכה החדשה "צבע פראי".

התערוכה מתרכזת בשניים מזרמי האמנות המודרנית במאה ה-20 – פוביסטי ואקספרסיוניסטי, והיא מציגה מגוון רחב של נושאים: נופי טבע של עיר וכפר, לצד טבע דומם ויצירות פיגורטיוויות ומופשטות, כולן בשפע צבעים, הבעה עזה ואנרגיה הדינמית.

האוסף, שנצבר על ידי הזוג מרצבאכר במשך חמישה עשורים, כולל היום כ-150 ציורים ופסלים, ונחשף בחלקו, לראשונה, בשנת 1998, לכבוד יובל ה-50 למדינת ישראל. חלק מהאוסף של בני הזוג החל מירושה שקיבלו מהוריה של גבריאלה, ובמהלך השנים החלו השניים לפתח ולעצב טעם אמנותי משובח לאמנות מודרנית, שהוגדר בעצם על ידי שתי יצירות המופת הראשונות שרכשו: "עצים פורחים" של קרל שמידט-רוטלוף ו"תפנים בקוליאור (ה'סייסטה')" של  אנרי מאטיס.

בני הזוג המשיכו לרכוש יצירות נוספות, וציורים המשתייכים לזרמי אמנות קרובים. רוב היצירות שבאוסף נקנו במכירות פומביות, וכמה מן החשובות שבהן נרכשו מגלריות לאמנות ולעתים אף ממשפחת האמן.

במסיבת עיתונאים, שנערכה היום במוזיאון ישראל בירושלים, הציג ורנר מרצבאכר, שמתגורר בשווייץ, את האוסף הנדיר, כשהוא מדבר על הציורים "שלו" באהבה ובעיניים נוצצות כאילו היו ילדיו. מרצבאכר, אגב, הוא בן 85 ונראה צעיר מגילו, אולי בהשפעת האוסף העשיר והצבעוני שאליו הוא נחשף מדי יום בביתו. "האוספים הטובים ביותר נוצרים מתוכך", הוא אומר "ולכן היצירות שנרכשו היו כאלה שבכוחן להיכנס אל הלב ואל הנשמה, והן איכותיות באופן מיוחד לדעתי".

למה "צבע פראי"? אמני הפוביזם, שזכו לכינוי "חיות הפרא" (les fauves), שאפו להרוס מוסכמות ישנות וליצור עולם חדש רווי רגש. הם עשו זאת על ידי שימוש בצבעים בוהקים, תפיסה חדשה של אור וצל, ומשיחות מכחול ישירות ומלאות הבעה. סגנונם צמח בצרפת (1905) ביצירותיו של מאטיס, ובמהרה נצפו  גם ביצירותיהם של אנדרה דרן, מוריס דה-ולאמנק, וז'ורז' בּראק', אשר לקחו את האור והצבע והפכו אותם לכלי ביטוי לרגשותיהם.

זרם האקספרסיוניזם נולד בגרמניה כביטוי אמנותי המביע את החרדה והניכור, שקדמו למלחמת העולם הראשונה בשנת 1905. ואמני הזרם ביקשו לבטא רגשות אנושיים מועצמים, פראיים, זועמים, ולא לתאר את המציאות העגומה שבה חיו. הם עשו שימוש בצורות זוויתיות ומעוותות, ובצבעים עזים בעלי משמעות סמלית. בהשראת מורשתו האמנותית-הרוחנית של ואן-גוך הם השתמשו בצבעים לא-מעורבבים, ישירות מהשפופרת, ובמשיחות מכחול נמרצות.

בניגוד גמור לאופטימיות ולחדוות החיים הנושבות מן הציורים הצבעוניים האלה, חייהם של רבים מהיוצרים נרמסו על ידי השלטון הנאצי, ויצירות מופת אלה נאסרו לתצוגה, הוחרמו וחלקן אף הושמדו. הכללתן באחד מאוספי האמנות המודרנית החשובים בעולם היא בגדר ניצחון אישי של ורנר מרצבאכר, שרוב משפחתו נספתה בשואה, וניצחון הרוח את הרוע.

בין היצירות המוצגות בתערוכה גם יצירות שנרכשו על ידי מרצבאכר בשנים האחרונות, ובהן: "מלקטי תפוחי-אדמה" (1907-1905) של מוריס ולאמנק, "שתי עירומות על ספה כחולה" (1920/1910) ו"נערה עם חתול, פרנזי" (1910) של ארנסט לודוויג קירכנר, ו"שני פרשים ואדם שוכב" (1910-1909) של וסילי קנדינסקי.

כל היצירות המוצגות בתערוכה מבטאות את הרצון לחיות, ומביעות בסגנונן ובנושאיהן שחרור ממוסכמות חברתיות ואמנותיות, ותשוקה לבטא באופן סובייקטיבי את תפיסת העולם של האמנים. גם אם היוצרים שונים במזגם או בצורת מחשבתם ומוצאם, הרי שיצירותיהם דומות בצבעוניות העזה, הקוטבית, באנרגיה הפורצת, באופטימיות ובלהט למרחב רוחני ולשינוי חברתי".

אוצרת התערוכה ד"ר עדינה קמיאן-קשדן עשתה עבודה יפה באיסוף התמונות ובהצבתן לאורך קירות האולם במוזיאון על פי הדרך שעשו הציירים במעבר בין הריאליסטי או האקספרסיוניסטי למופשט.

דוגמה יפיפיה אפשר לראות עם תמונת "הפרש בנוף" המושפע מהמורשת הרוסית של קנדינסקי כמרסן את הפרא הטבעי, ובתמונות הבאות שלו באותו נושא, הפרש הולך ונהיה יותר ויותר מופשט.כך גם ביצירתו של פון יוולנסקי "אשה בכובע קש", שעוברת "גלגול" מהריאליסטי לאבסטרקטי במהלך השנים.

במסיבת העיתונאים סיפר ורנר מרצבכר, לא רק על הציורים, אלא גם על עצמו ועל משפחתו. הוא פתח בתודה על כך שהוא יכול לחגוג את יום הולדתו ה-85 במחווה לטובת מוזיאון ישראל, וגאה לחזור לכאן 15 שנה אחרי התערוכה הראשונה שלו. לצערו, גבריאלה, אשתו, לא יכלה להצטרף הפעם בשל מחלתה, אך ישראל נמצאת תמיד גם במחשבותיה.

מרצבאכר נולד בשנת 1928 בדרום גרמניה, לאב רופא מכובד, וחיי משפחה ותרבות יפים. כשהחלו רדיפות היהודים האב סבל בשל יהדותו, אך השכיל להציל את ילדיו כאשר שלח אותם מיד לאחר ליל הבדולח, בנובמבר 1938, בטרנספורט הילדים לשווייץ. לרוע המזל, הוריו נספו במיידנק, ואחיו הבוגר ממנו לא שרד את השינוי ואושפז בבית חולים לחולי נפש.

ב-1949 היגר לארצות-הברית שם נישא לגבריאלה מאייר בת למשפחה שוויצרית גם היא, שהאמנויות מילאו בה תפקיד חשוב. ברשות המשפחה היה אוסף צנוע של ציורים מודרניים, שהיווה את הבסיס לאוסף – ומאז הכל היסטוריה. את הונו צבר מרצבאכר כבעלים של תאגיד בינלאומי למסחר בפרוות, ובשנות ה-60 שב לשוויץ ומאז חיי שם עם רעייתו ועם שלושת ילדיו.

מרצבאכר: "גבריאלה ואני אספנו את הציורים שמצאו חן בעיננו כי הם מבטאים תשוקה ואופטימיות. זאת השקפת העולם שלנו. לפעמים אופטימיות ולפעמים אופטימיות ריאליסטית". הוא אף שיתף באנקדוטה מחיי המשפחה וסיפר על בתו הצעירה, ש"התביישה להזמין חברים מבית הספר הביתה כי לא רצתה שהם יראו את התמונות המוזרות שתלויות על הקירות". בין האמנים שיצירותיהם מקשטים את ביתם של המרצבאכרים גם פיקאסו, קוקושקה ופול קליי.

מרצבאכר הוסיף וסיפר באנגלית שוטפת עם מבטא גרמני כבד: "כאשר הגעתי לשוויץ הייתי חסר כל, עבד בכל עבודה אפשרית כולל במאפייה, וזכיתי במלגה שאפשרה לי לימודים והשכלה". את האוסף הוא החל עם יוצרים שהיו אנונימיים בזמנו, אך הוא ידע לזהות את גדולתם. הציור הראשון שרכש אחרי נישואיו היה של קנדינסקי – "מורנאו-רחוב כפרי" (1908). מרצבאכר: "כבר בארה"ב ראיתי תערוכה שלו ופשוט התאהבתי בציורים". התמונה השנייה שרכש הייתה גם היא של קנדינסקי ונקראת "מורנאו-הבית הירוק" (1909). מתוך כל הציורים של קנדינסקי, האהובה על מרצבאכר היא "מורנאו – גן 2" (1910) וזאת כמובן מבלי לגרוע מאהבתו לכל יתר הציורים: "כל היצירות אהובות עלי באותה מידה וכולן נבחרו בקפידה ובאהבה".

אז כמה שוות היצירות שהגיעו למוזיאון? ורצבאכר מסרב לגלות, אולם מדובר בעשרות מיליוני דולרים. רק לשם דוגמה, באחת מכירות הפומביות של "סותביס" נמכרה תמונה אחת של קנדינסקי ב-16 מיליון פאונד (!). רק כדי לסבר את האוזן, על הקיר במוזיאון ישראל בירושלים תלויים עכשיו, באופן חריג ויוצא דופן, תשעה ציורים של קנדינסקי.

התערוכה תתקיים במוזיאון ישראל בירושלים עד 2.11.13 והיא מוצגת  באולמות האוספים של המוזיאון כמבוא לתערוכת הקבע של אמנות המאה ה-20. אל תחמיצו.