זה התחיל בשיחה אצל הבוס, נמשך בוויכוח על זהות המנצח, ונגמר על הספה אחרי מערכה מתישה ומענגת. ושי פרנס בכלל לא אוהב טניס

מאת שי פרנס

אני בכלל לא אוהב טניס. כלומר, זה לא ספורט שאני שונא כמו הליגה האיטלקית בכדורגל ואני יודע מי זה פדרר, נדאל, ג'וקוביץ', מארי ואפילו עוד איזה שלושה. טניסאיות אני מכיר יותר, מסיבות מובנות.

בבוקר נכנסתי לשיחה אצל הבוס והטלוויזיה הקטנה במשרדו הייתה מכוונת למשחק. הם עוד התחממו ולא ידעו שלפניהם שש שעות של המשחק הזה שבו המטרה היא להחזיר את הכדור הצהוב ירוק לצד השני ולקוות שהוא לא יצליח לעשות את אותו הדבר (על הניקוד המוזר בספורט הזה בפעם אחרת).

הפגישה נועדה ל-11 ורבע והגמר ל-10 וחצי אבל אני דווקא הקדמתי. הוא שאל אם חששתי להחמיץ את הסוף ולכן הקדמתי, ואני מצידי הודיתי שבכלל לא תכננתי לראות דקה מהמשחק. 'אז מי ינצח?' הוא שאל. 'ג'וקוביץ", עניתי בלקוניות למרות שלרוב אני מחבב את נדאל. 'לא', הוא שלל אותי, 'הפעם זה התור של נדאל'. 'אבל ג'וקוביץ' ניצח אותו בחמשת המפגשים ביניהם' עניתי בטיעון מנצח. 'אבל לא הפעם' ניבא הבוס.

בשלוש בצהריים סיימתי לעבוד וזרקתי את עצמי זמנית על הספה מול הטלוויזיה. נזכרתי בשיחה בבוקר וחשבתי אם המשחק נגמר. העברתי ליורוספורט. בתחתית היה כתוב שמשודר גמר אליפות אוסטרליה בטניס ואוטוטו תתחיל תכנית על קפיצות סקי. זו הייתה המערכה הרביעית ולגמר הזה עוד הייתה שעה ארוכה ומענגת.

כאמור, אני בכלל לא אוהב טניס, אבל חשבתי ששווה לראות את המערכה החמישית והמכרעת. אז לא ידעתי שהיא תהיה כל כך ארוכה, קשה, עילאית, הפכפכה.

בסוף שקלתי לסמס לבוס שצדקתי. אבל הנאום של נדאל הוציא ממני כל רצון לציניות. אולי לאליפות אוסטרליה בטניס יש אלוף אחד, אבל לפחות ב-2012 יש לתחרות הזו שני מנצחים.