Skip to content

האדם העובד לא גר כאן יותר

האדם שהלך את כל הדרך, שילם את מלוא המס בכל תחנה מתחנות חייו - חטף פנצ'ר ונתקע בשולי הכביש המהיר, כשהמכוניות המהירות והאטומות חולפות על פניו בשריקה עמומה. הן לא מבחינות באדם העובד שמנסה למצוא מישהו שיחלץ אותו משולי הדרך המהירה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

האדם העובד, אותו אדם אמורפי שחבורה שלמה של (מעט) אנשים מוכרים ו(הרבה) אנונימיים נכנסו בשמו לכנסת, האדם העובד לא גר כאן יותר. האדם העובד שלכם, האדם העובד התם, שחבורה שמורכבת מ(מעט) אנשים ציניים ו(הרבה) עב"מים החליטה לדבר בשמו ולרכוב עליו, האדם העובד הזה לא גר כאן יותר. הוא אולי גר, אבל הוא פחות ופחות עובד ובקושי מצליח להישאר אדם.

האיור באדיבות: bplanet, http://www.freedigitalphotos.net

האדם העובד שלכם לא גר כאן יותר. כן, האדם העובד הזה עדיין קם בבוקר (למעט בוקר שבו לא קם) ומחשב את קיצו לאחור (סליחה, הייתי חייב). האדם העובד כבר לא ממש עובד, ואם הוא עוד איכשהו עובד – הוא כבר לא אותו אדם.

האדם העובד שעל גבו רכבתם אל האופק הוורוד שלכם, האופק של התהילה, ההכנסה הקבועה, המכובדת, היוקרה, הפנסיה התקציבית הבטוחה שתחכה לכם בקצה הדרך, הרכב הצמוד, ההוצאות הצמודות, העוזרות והעוזרים הצמודות והצמודים, חדרי הכושר וחדר האיפור – את האדם העובד הזה אתם לא מכירים. חלקכם אולי; המנהיגים שלכם לגמרי לא.

האדם העובד שלכם, אותו אדם שגדל ובגר מאמצע שנות והשבעים ודרומה, האדם ששירת ולמד והתחנך והכיר והתאהב והתחתן ולמד ורכש והתגורר ומצא ברכה בעבודתו; והתמחה והתקדם וזכה להכרה ולקידום ולפרנסה ולתמורה; האדם העובד הזה לא גר כאן יותר.

האדם העובד שהלך את כל הדרך, שילם את מלוא המס בכל תחנה מתחנות חייו – חטף פנצ'ר אי שם באמצע הדרך ונתקע בשולי הכביש המהיר, כשהמכוניות המודרניות, החזקות, המהירות והאטומות חולפות על פניו בשריקה עמומה. הן תמיד ממהרות לשומקום. הן לעולם לא מבחינות באדם העובד שמנסה למצוא מישהו שיחלץ אותו משולי הדרך המהירה.


יום אחד הכל נעצר. יום אחד הכל השתתק

אי שם או אי כאן בעשור האחרון חש האדם העובד שהכל נעצר. כמעט באחת. והוא נשאר תקוע במקום. וכשאתה עומד במקום, אתה מידרדר לאחור. בגלגולו הקודם היה האדם העובד איש מקצוע בקי ומשופשף; הוא זכה לשכר הוגן שעלה בהתמדה ובבטחה, גם אם לא בזינוקים מטאוריים. עוד קצת בברוטו, עוד כמה ימי חופשה, כאן סופשבוע מסובסד בהשתתפות מקום העבודה, שם שי נאה לחג, תשורה סמלית ליום ההולדת, מתנה חביבה לחתונה, להולדת הבן, הבת, התאומים. האדם העובד נהנה מארוחה מסובסדת במקום העבודה המסודר שלו, מהחזר סביר של הוצאות נסיעה, קיבל טלפון סלולרי מטעם העבודה, הצטייד במחשב נייד; ומי שעשה עוד צעד קדימה, זכה גם לנהוג ברכב חברה צנוע. וככל שהוא התבגר, התמקצע, התקדם, עבד יותר והיה אחראי על יותר – שודרגו הטלפונים, עודכן המחשב, הוחלפה המכונית, עלתה המשכורת, שודרג חשבון ההוצאות. הוא קרא לזה חיים. הוא לא התעשר – הוא בסך הכל התפרנס.

התמונה באדיבות: http://www.freedigitalphotos.net, vichie81

מקום העבודה של האדם העובד שילם את משכורתו בזמן; שילם את ימי ההבראה שלו; כיסה את חשבון ההוצאות המוסכם שלו; הפריש כחוק ובזמן את ההפרשות לפנסיה; הפריש את שני חלקי קרן ההשתלמות, עובד ומעביד; ופעם בשלוש או שש שנים יכול היה האדם העובד לפדות את חבילת החיסכון הצנועה שלו, לנסוע קצת עם המשפחה, לערוך בר מצווה או חתונה, לנפוש, לצבור קצת כוח, להחליף את הרכב המשפחתי הסביר, לשפץ את המטבח.

האדם העובד עבד הרבה ימים בשנה והרבה שעות ביום; עשה אינספור שעות נוספות, שמעולם לא נספרו, והוא היה בסדר עם זה – הוא קרא לזה מסירות; הוא היה זמין תמיד – בשעות העבודה וגם אחריהן; הוא הגיע בלילה כשהיה צריך, הוא עבד בשישי כשזה נדרש, הוא ענה לטלפון בכל שעה; סיפרו לו שהעבודה שלו היא הבית השני שלו – והוא האמין שזה בדיוק ככה; מכרו לו שהעבודה היא כמו משפחה – והוא התמסר בחדווה; האדם העובד הזדהה עם מקום העבודה שלו. העבודה, המקצוע, התואר, התפקיד, התנאים – הגדירו את האדם העובד. העבודה הייתה הוא – הוא היה העבודה. עבודתו של האדם העובד הגדירה אותו. היא הייתה הוא, ולהיפך.

עד שיום אחד הרכבת המהירה של העבודה השליכה אותו בתחנה ריקה ונטושה, והמשיכה בדרכה המהירה, בשריקה עזה שהלכה והתרחקה ממנו.


עדיין צעירים בשביל להזדקן – מבוגרים מדי בשביל להתחיל מאפס

צייר: מאיר מירב

וכך, האדם הישראלי העובד – אדם שגילו לפעמים 40, או 45 וגם 50 ו-55 ואפילו 60 – נעצר באמצע החיים. עם הילדים הקטנים, או המתבגרים או הבוגרים – שבכל גיל עדיין סמוכים על שולחנו של האדם העובד; עם הוריו המזדקנים, שלפעמים הם בריאים וחיוניים ולעיתים לא, אם בכלל; האדם העובד נעצר באמצע הדרך כשהמשכנתא היקרה שנטל בשביל שתהיה לו דירה, גם היא באמצע הדרך; האדם העובד שננטש באמצע הדרך החזיר את האוטו הצמוד, את הטלפון הצמוד, את המחשב הנייד. ונשאר לבד. תקוע. לבדו. בלי שמישהו יושיט לו יד. מבלי שלמישהו יהיה אכפת ממנו. צעיר מדי בשביל לחשוב על הסוף, על הפנסיה – מבוגר מדי בשביל להתחיל הכל מחדש.

האדם העובד אף פעם לא חשב שהוא יישאר תקוע, זרוק ונטוש בצד הדרך. יש לו קשרים, יש לו המון מכרים, הטלפון שלו תמיד צלצל. ואז, ביום שבו הרכבת שלו נעצרה, גילה האדם העובד שהכל השתתק במכה. בבת אחת. אף אחד לא זוכר; אף אחד לא מסדר; אף אחד לא דואג. האדם העובד מביט אל העולם בתחינה – העולם מסב את ראשו לכיוון השני. משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן.

האדם העובד מעולם לא העלה על דעתו שגם הוא ייכנס לסטטיסטיקה. שיהיה חלק ממנה. כי הוא מסודר. הוא היה מסודר והוא יסתדר. הוא מוכשר, הוא חרוץ, הוא מסור; יהיה מישהו שיידע את זה. בטוח שיהיה. דמי אבטלה? לעמוד בתור בלשכה ולחתום? לקבל דמי אבטלה? האדם העובד מעולם לא העלה את האפשרות הזאת על דעתו. לא, לא הוא. כמו הוריו לפניו, כמו שהוא עצמו היה תמיד – הוא יקבל שכר על עבודתו. הוא לא אוכל חינם. בחיים לא.

האדם העובד לא גר כאן יותר. הוא מת מהלך. הוא מחוק. האדם העובד הוא אדם תקוע. האדם העובד שלא גר כאן יותר הוא דור הסנדוויץ' של חברה מתפוררת. הנקניק שנמחץ בין שתי הפרוסות העבשות בסנדוויץ' המעופש. פרוסות ספוגות שנרקבות והולכות. הוא כבר גמר את דמי האבטלה; הוא לא יגיע לאבטחת הכנסה; את החובות הוא משלם ממעט החסכונות שעוד נותרו לו; את הדירה ייאלץ למכור בשביל להחזיר את המשכנתא החונקת; את המכונית הרעועה כבר לא יחליף; שכר הלימוד של הבן הסטודנט יחסל גם את קרן ההשתלמות האחרונה שעליה ניסה לשמור לימים היותר מעוננים שעוד יגיעו. הוא נוטל הלוואות שאותן יכסה מעוד הלוואות שייקח בהמשך. הוא מבקש כסף מהוריו המזדקנים. הוא נטול מקורות. אובד עצות.

האדם העובד חורש את אול ג'ובס יום ולילה; שולח מאות פקסים עם קורות החיים המרשימים שלו לכל מספר פקס שהוא מאתר ברשת. מתייצב בתור ארוך של ראיונות עבודה עם אנשים כמוהו, ובדרך כלל צעירים ממנו בהרבה. וכולם חוזרים כלעומת שבאו.

שר האוצר לפיד. התדברות עם יו"ר ההסתדרות. צילום: דן בר דוב
מצליח, מבוסס, בטוח. לפיד (צילום: דן בר דוב)


במקום שבו עומדים מיליארדרים – מיליונרים הם מעמד ביניים

יאיר לפיד, שר האוצר, הוא לא בעל התפקיד האחראי על מצב המשק הישראלי היום. הוא לא אשם בקטסטרופה. הוא קיבל ירושה איומה. ירושה של חובות עתק. עסק מפורק ומתפורר.

אבל הוא לקח את התפקיד, שאליו דהר כשהוא רוכב על גבם של אנשים שהאמינו לו שהוא מייצג אותם. שהוא יודע מי הם ומה הם. מה יש להם ומה הם צריכים. אבל איפה הוא ואיפה הם.

הוא נחת בכנסת ובאוצר אחרי נסיעה מהירה וחלקה בקרונות המחלקה הראשונה של בית אביו וחבריו המקושרים; במחנה, מעריב, ידיעות אחרונות, הכבלים, ערוץ 1, ערוץ 2, בנק הפועלים, שולחנות הגנקי; החברים של האבא שנהפכו לחברים של הבן; החברים העשירים, המקושרים, העסקיים והפוליטיים. ספק גדול אם חש אי פעם בחייו מצוקה תעסוקתית כלשהי; ספק גדול אם נאלץ להתמודד עם מינוס בחשבון הבנק; שלא לדבר על חשבון מעוקל או איום של ההוצאה לפועל.

צריך להאמין לו שהוא מאמין באמת ובתמים שהוא הוא מעמד הביניים והוא הוא המייצג האותנטי של מעמד הביניים. מאז שעמד על רגליו, הוא ידע שיש כאלה שיש להם הרבה יותר ממה שיש לו; וכאשר אתה מסתכל למעלה ורואה את נמרודי או מוזס או אריסון או ורטהיים או עופר – אז אתה מסיק שאם אם העליונים, אז אתה הוא הביניים. הוא לא יכול היה לחשוב אחרת. הוא לא היה מובטל; הוא מן הסתם לא שלח מאות ואלפי פעמים את מסמך קורות החיים שלו; המשכורת שלו, דמי הקמפיין שלו, שכר ההרצאות שהעביר והאירועים והחתונות הפרטיות שהנחה, הגיעו בזמן ובמזומן. הכל כחוק, אין סיבה להניח שלא – אבל בזמן והרבה.

אז אם אותה ריקי כהן מחדרה היא מבחינתו מעמד הביניים, כדאי שמישהו יספר לו שריקי כהן מקבלת במקרה הטוב משכורת של מורה, שכר שהוא מעט מעל שכר המינימום; אבל גם שבעלה פוטר לא מכבר מחברת ההיי-טק שבה עבד, ובגיל 45 נאלץ להחזיר את האוטו לחברת הליסינג, את המחשב הנייד והטלפון הנייד לחברה שבה עבד, ועכשיו גם הוא מכתת את רגליו בין לשכת התעסוקה המבאסת לראיון עבודה מייאש.

אז גם אם נסכים ששר החינוך לא חייב להיות מורה, שר הרווחה לא צריך להיות מובטל, שר הבריאות לא צריך להיות מנתח מוח ושר האוצר לא חייב להיות פרופסור לכלכלה – עדיין כדאי שכל אלה יידעו איפה הם חיים.

והכי חשוב: אם כבר החלטת לרכוב על סיסמה פופולארית ולהכריז על כך שאתה הוא המייצג האותנטי של שכבה שלמה – ראוי שתדע על מי אתה רוכב ומה עובר על אלה שעל גבם השחוח אתה דוהר.

כן, יאיר לפיד, כשאתה מדבר על האדם העובד, כדאי שתדע: האדם העובד לא גר כאן יותר.

 

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת טובי פולק"] 

3 Comments

  1. ארבם
    16 ביולי 2013 @ 8:14

    הכל טוב ויפה ונכון חוץ מהתמימות המיוחסת ליאיר לפיד – כאילו שאינו יודע או אינו מבין.
    אפילו אם זה המצב – ולפעמים מגלומנים עם אגו גדול ושברירי אכן ניתנים לניהול על ידי אחרים מבלי שהם אפילו מבינים שמוליכים אותם ברצועה – זה לא צריך לגרור שום סלחנות למול העוול (שלא לומר פשע) שהוא ושולחיו ביצעו באור יום כנגד 99 אחוז מאזרחי ישראל.
    אנשים אינם בקיאים בהסיטוריה לרוב אבל מדינת ישראל מתנהגת כמו ממלכה אריסטוקראטית של ימי הביניים כאשר ההבדל היחידי הוא שפעם ניהול העדר האנושי (ושמירתו רדום) היה מופקד בידי הכנסיה ואילו כיום בידי הממון והמדיה. אז בדיוק כמו היום השליטים ראו בעם מטרד טיפש ונחות שיש לסחוט אותו עד תום. אין חדש תחת השמש – רק האשליות של העדר משתנות מדי פעם.

  2. Mosheshy
    13 ביולי 2013 @ 2:28

    ובמי בחר האדם העובד? באותן מפלגות, שחבריהן ,במדיניות החברתית-כלכלית שהן מבצעות ,הן הגורם לבעיות בהן הוא נמצא. שיבוא בטענות לעצמו.

    • אורן
      14 ביולי 2013 @ 14:12

      פה קבור הכלב…
      שטיפת המוח הטייקונית ב"ישראל היום" , "ידיעות" , "רשת", "קשת" משכנעות את הבוחר ש"אין ברירה אחרת" ש"המצב הבטחוני" מכתיב את התנאים (אחד השקרים הגדולים שכן רוב תקציב הביטחון הולך על משכורות ופנסיות תקציביות) ומשתמשים בדיסאינפורציה, איומים ופחד מפני מילים מפוצצות כמו "גירעון" , "דירוג אשראי", "כלל ההוצאה" ודומיהן.
      רק שינוי תודעתי של ה 99% יוכל להביא את השינוי הפוליטי.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן