Skip to content

משפחות מורכבות: ילד בכל גיל צריך לדעת שההורה הביולוגי לצידו

הילדים חוששים שבן הזוג החדש והילדים החדשים ידחקו את מקומם, והפחד הזה גורם הרבה פעמים לתוקפנות ולבדיקת גבולות. מאת עירית קליינר-פז
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

הילדים חוששים שבן הזוג החדש והילדים החדשים ידחקו את מקומם, והפחד הזה גורם הרבה פעמים להתנהגות תוקפנית ולבדיקה של גבולות. המבוגרים צריכים להתנהג כמו מבוגרים – להיות אחראים

מאת עירית קליינר-פז

גיל בעייתי (צילום אילוסטרציה: עמית מנדלזון)

כמה שאלות בנושאים של משפחה מורכבת הגיעו למערכת, וכדי לענות על כולן וגם להימנע מחשיפת הפרטים המזהים, אשיב על כמה נקודות חשובות בנושא של "האב החורג".

בפנייה אחת, ילדיה הביולוגיים של האשה גדלו וחונכו על ידי בן זוגה, ובגיל ההתבגרות אחד הילדים פיתח התנגדות, כעס ומרדנות כלפי האב החורג וכלפי מסגרות נוספות.

בפנייה אחרת, בה הילדים היו של האב, האשה שנכנסה לזוגיות יצרה קשר חם וטוב עם הילדים של בן זוגה, אך גם שם הנער ניתק את היחסים עם ההורה הביולוגי ואשתו בכיתה י"א.

מדוע זה קורה? כיצד אפשר לשמור את האיזון העדין של אדם שמגדל מגיל קטן ילדים שאינם שלו, ולפתע הם מטיחים בו "אתה לא אבא שלי" או "את לא תגידי לי מה לעשות"?

ראשית, בכל המשפחות המורכבות יש קושי גדול למצוא את האיזון הנכון בין הרצון של ההורה הלא-ביולוגי להיות מעורב בחינוך הילדים של הצד השני לבין הצורך להיזהר ולהגביל את סמכותו ההורית. לפעמים יש הפרדה גמורה, וההורה הביולוגי מקפיד שכל הנושאים החינוכיים יעברו דרכו. ולעתים, כמו במקרה של הפונה, ההורה ה"חורג" נכנס למעורבות ולוקח על עצמו סמכויות ואחריות של הורה לכל דבר, במיוחד במקרים בהם אין שום קשר עם האב הביולוגי. ולפעמים, עם כל הרצון הטוב, ההורה החורג באמת חורג מסמכותו. במייל שהתקבל במערכת, למרות שהאם היא ההורה הביולוגי, משום מה האב לקח על עצמו את כל העימותים והצבת הגבולות. וכאן אולי הטעות שהובילה לנתק של נערה מתבגרת ממשפחתה.

רוב המשברים קורים בגלי ההתבגרות. כשיש מתח, הוא מתנקז לחוליה החלשה,
שהיא כמובן הקשר שאיננו קשר-דם

לא במקרה רוב המשברים האלה קורים בגלי ההתבגרות, שילוב של גורמים הופך את היחסים ל"נפיצים" וגם במשפחות שבהן היתה הרמוניה יחסית, חל שבר. וכשיש מתח, הוא מתנקז לחוליה החלשה, שהיא כמובן הקשר שאיננו קשר-דם. בגילים 16-18 גם ככה בני הנוער נתונים ללחץ נפשי רב; עומס לימודים, מתח בזירה החברתית והיחסים עם המין השני, הורמונים, חששות ודאגות לגבי העתיד והגיוס לצבא, ובעיקר – זהו גיל שבו מתחילה להתפתח מודעות עצמית, והנער, אשר קיבל עד כה את המציאות כנתון, מתחיל לשאול שאלות ולהטיל ספק. וזה הופך לא פעם את ילדינו היקרים להרבה פחות נעימים. אבל חשוב לזכור שיש בדרך כלל סיבות לכעס, ועימות ישיר, או איומים בסילוק כמו שעשה כותב המייל, לא כל כך עוזר לפתור אותן.

לפי התפישה שלי, ילד, בכל גיל, בכל מצב, צריך לדעת שההורה שלו לצידו. הילדים נמצאים במצב של תחרות, בגיל קטן הם פוחדים שבן הזוג החדש של אמא והילדים החדשים ידחקו את מקומם, בגיל ההתבגרות החששות הללו הופכים להתנהגות של מרד ובדיקת גבולות כי הנער מקבל כוח ודחפיו מועצמים. וכאמור, הזעם מתועל באופן טבעי אל המבוגר 'החלש' יותר במערכת, זה שאיננו ההורה הביולוגי. הפחד להתעמת עם ההורה הביולוגי גדול יותר, ולכן, חשוב שהוא, ההורה הביולוגי, יקח את המושכות. גם אם הוא, או היא, התרגלו שבן זוגם הוא הסמכותי, וגם אם היא סובלת מההתנהגות המתריסה של הבן או הבת המתבגרת, עליה לעמוד מולם באומץ, להתעקש על הקשר איתם, לעזור להם לעבור את המשבר בשלום, לא ללכת נגדם.

הילדים צריכים מסר ברור של ההורה הביולוגי

כאן הסוגיה החשובה לכל מי שמתמודד עם משפחה מורכבת: גם אם שני בני הזוג מתפקדים כהורים, בכל זאת הילדים צריכים מסר ברור של ההורה הביולוגי שהם במקום ראשון. כאשר משהו משתבש בחלוקת התפקידים, ובן הזוג שאינו ההורה הביולוגי מתעמת יותר מדי עם ילד או ילדה של בן הזוג – נוצרת בעיה קשה עבור אותו ילד.

המסר שההורה הביולוגי צריך להעביר לבן או לבת הוא כזה: מה שלא יהיה, הבית שלך הוא כאן. עצם העובדה שיש עוד בית, יוצרת פיתוי גם עבור הילדים וגם עבור הוריהם, לראות את המעבר לבית של ההורה השני בתור סוג של פתרון. "אז אני אעבור לגור עם אבא" מאיימת הנערה, או "תלך, תלך לגור אצל אמא/סבתא/דודה.." זה איום די שכיח, כי גם ככה המשפחה מפוזרת על כמה בתים. אך כאן יש טעות שלמרבה הצער, עשו ההורים שפנו אלינו במייל. מתוך מצוקה וחוסר אונים, איפשרו לנער המתבגר להסתלק מהבית ונותרו עם הרגשת עלבון וחוסר אונים כשהילד קם ועבר לגור אצל קרובי משפחה אחרים.

כיצד אפשר לתקן טעות כזו? האם זה הפיך? האם כדאי לעשות שרירים ולנתק מגע מהילד המרדן? לדעתי – התשובה היא חד משמעית: לחזר. לעשות הכל, בסבלנות, בלי לוותר, כדי שהנער ידע שאתם ממשיכים לרצות אותו בביתכם ובמשפחתכם. אין מקום למשחקי כבוד עם ילדים, גם אם הם נראים כל כך גדולים וכעוסים ובטוחים בעצמם. אם אתם כועסים על ההתנהגות שלהם, על עזיבת הלימודים או שוטטות או חלילה התחלה של התדרדרות חברתית – תחשבו מה יקרה אם אתם לא תהיו בתמונה. ברגע שנער או נערה מנתקים קשר, ההורים הופכים חסרי אונים ויש הרבה פחות אפשרות לעזור, לחנך או להציל אותם מעצמם.

לסיכום – קורה לא מעט במשפחה מורכבת שהנער המתבגר עוזב את הבית, מנתק קשר, או עובר באופן קבוע להורה השני או לקרובי משפחה, בתור 'פתרון' דחוק למצבי לחץ ומצוקה. זה הזמן למחול על הכבוד, לוותר על כל החשבונות והדרישות החינוכיות, ולהעביר מסר חד משמעי – מה שלא יהיה, אתה הילד שלנו, וזה הבית שלך ואנחנו דואגים לך. לשלוח סמסים, מיילים, מסרים דרך קרובים. גם אם זה נמשך שבועות וחודשים, ואפילו נתקלתי בנערים שניתקו קשר עם אחד ההורים למשך שנה-שנתיים, לא לוותר. לראות זאת בתור מבחן לנאמנות ולמסירות ההורית. בסוף זה עובד, הנער מבין שמקומו בטוח בליבו של ההורה, והוא מוצא דרך לחזור לקשר.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן