הפגנות המוניות שיש מאחוריהן נושא וסיסמה כמו "מהפך התודעה החברתית" הן אמצעי יעיל, אבל לא זו בלבד שהן לא התכלית, אלא גם לא מלוא הפוטנציאל הטאקטי – האמצעי להשגת המטרה. הכלי היעיל להביא לשינוי מיוחל הוא בזירה הפוליטית, כאן ובכול מקום, ואת זאת דפני ותומכיה במחאה החברתית פיספסו. עוד רעש קטן הוא פורקן לתסכול, אבל הפעם גם אני ספקן לגבי התועלת. לכן, זאת הפעם הראשונה שלא השתתפתי בהפגנה למען צדק חברתי. 

אני מודע, כאחרים שמקדישים תשומת לב רבה להשלכות של ההפגנות לפני שנתיים, שהן לא היו לשווא. השתתפתי בכולן, ואף היה לי הסיפוק להופיע במאהלים בשדרות רוטשילד ולהביא את המסר שלי לדור הצעיר. ההפגנה הגדולה, העממית, שהקיפה אנשים מכול הארץ, הפיחה בי תקווה והזכירה לי מעמד כמו עצרת ההמונים בכיכר מוגרבי בשנת 1947 לאחר החלטת האו"ם על הקמת המדינה. זה היה לי רגע מפָעֵם ומהמם שהדור הצעיר סוף סוף מרים את הדגל, לאחר שנים של אדישות. 

בתחום התודעה הרחבה, ההפגנות והעצרות לפני שנתיים הביאו בין היתר לחשיפת רעות חולות בחיינו הכלכליים, החברתיים והציבוריים. אך גם זו אינה התכלית. המטרה היא להביא למהפך לא רק בתודעה,  אלא בשטח. ומהפך זה לא הגיע מכיוון  שיוזמי המחאה לפני שנתיים ביקשו להיות קונצנזוס, לתפור בגד לכול. זה אפשרי היה לפני כמה עשורים, אבל לא כיום. עניין אחד הוא לצעוק שכואב ועניין אחר הוא למצוא מזור לבסיס התחלואים. 

דפני ליף, סלבריטי ומבוקשת בתקשורת, ניסתה לחמם את האווירה לקראת ההפגנה בתל אביב במוצ"ש  ה-13 ביולי. היא הופיעה בראיון עם מרב ארלוזורוב בדה מרקר ומככבת ברשימה ארוכה של אשר שכטר במגזין הזה. "החדשות הטובות הן ששנתיים אחרי שהתחילה את המחאה הגדולה בתולדות ישראל, ליף מרגישה הרבה יותר טוב עם התפקיד שהיא ממלאת כסמל המחאה. גם כשנהג מונית מגיע ומנסה להטריד אותה מילולית באמצע צילום, בצעקות 'תראי איך את עומדת, כמו קוף בגן חיות. שאני אתן לך בננה?', היא מתעלמת ממנו – ומבקשת ממנו, בנימוס, להציק לה בזמן אחר." לאחר עוד כמה פסקאות על הכרותה מקרוב ועל מה שקרה מאז ההפגנות הגדולות וקצת מריחה של אגו ("וזאת אני אחרי שלא ישנתי שלושה ימים. אני ערה, ערה לגמרי")  מבהיר שכטר מקצת ממשנתה:

"ליף, עקשנית כתמיד, מתעקשת להילחם באדישות, גם כשהאדישות אדישה למאבק בקיומה". 'לא אכפת לך מהחיים שלך?', היא שואלת את הנהג. 'ביבי נבחר שוב', הוא אומר. 'הוא ירד בעשרה מנדטים', היא משיבה לו. 'נו, אז לפיד יהיה, אותו דרעק', הוא אומר. הוא עצמו לא הצביע בבחירות האחרונות, והעדיף לעבוד. 'אתה תשכח את העובדה שהייתה מחאה חברתית באותו קיץ?', מנסה ליף להסביר לו. 'אנשים שכחו כבר', אומר נהג המונית. "אנחנו עם ששוכח מהר. המע"מ עלה ל-18% – כשיתיישר קצת המצב הוא יוריד אותו ל-16%, ואנשים ישכחו והוא יהיה נסיך. אם לא תהיה פה מהפכה, לא יקרה כלום'. 'נו, ואיך תהיה מהפכה אם לא תצא להפגין?', מתעקשת ליף. 'יש לך שאלות שמאוד קשות לתשובות', אומר נהג המונית, רגע לפני שהוא מבטיח שוב לא לבוא בשבת, וממליץ לה לרוץ לכנסת במקום."

גדולה מהחיים, דפני זאת. ז'אן דארק היא אפס לעומתה

אותו נהג מונית הוא בשבילי סמל להיגיון בריא. "את רוצה להשפיע, דפני, לכי למקום ששם משפיעים – לכנסת, לפוליטיקה". חלק מהצעירים הלכו לשם והם עושים. ולי, אף שיש לי דעות פוליטיות, אין זה משנה לאיזו מפלגה הצטרפו. בכול סיעה הם יכולים לפעול כדי להיאבק למען אלה שיצאו להפגנות הגדולות ואת אלה שהם ייצגו. דפני לא מסתפקת בראיונות. היא פונה  לקוראי בטאון המחאה J14.

"שני דברים חשובים שמרגשים את כל מי שקורע את התחת על ההפגנה: אנחנו עובדים מתוך דבקות במטרה, משולבי ידיים ומרגישים את הלימוד ואת הדרך שעברנו כפעילים בשנתיים האחרונות. היצירה המשותפת ממלאת את הסיפוק האישי והאגו בשיח פשוט לא קיים. האנרגיה שיש כאן היא מלהיבה, היא מרגשת, היא מראה בעיני על התפתחות ועל אמון שנבנה. יש לנו המון מה לעשות. אנחנו זקוקים לא לעזרה שלכם, אלא לשותפות שלכם. בחיאת, שימו את הקטנוניות בצד – יש לנו כאן הזדמנות אמיתית לייצר מומנטום מחדש ואולי להציל את המדינה הזו מהכיוון בו היא צועדת. למרות הכל ובזכות הכול, אני אוהבת את כולכם וכולכן".

אחלה של שפה ציורית, שפת העם והנוער, גדולה מהחיים, דפני זאת. ז'אן דארק היא אפס לעומתה. מת עליה. אני כבר הערתי בשעתו על סגנון "הנעורים" הזה. אבל גם שפה, כמו כל מסר, היא אמצעי. המטרה היא האדם, הציבור. ומה לעשות, גם כאן, וגם במצרים, הציבור דורש מעשים. ואלה מקצת מן הדברים שהושמעו במוצ"ש בעצרת. צ׳רלי ביטון, ותיק "הפנתרים השחורים", אמר כי המחאה צריכה לעלות מדרגה. "צריך להגיד לשלטון שחומס, גונב, מושחת ודואג לטייקונים שהוא שוכח את הדל והעני". ביטון הזכיר שבשנות ה-70, הפנתרים השחורים היו מוכנים גם לשבת בכלא כדי להיאבק על רעיונותיהם. גם אחרים חזרו על אותו מסר נכון וצודק שהושמע לפני שנתיים.

אין קונצנזוס, ולא יהיה, בתחום חלוקת הנטל והמשאבים

בתחום הזה כמו בתחומים אחרים, כמו כלכלת הבית, אין משל דומה יותר מאשר של השמיכה. זה הגודל הנתון שלה, ואתה חייב להחליט את חשוב לך לכסות את הראש או את  הרגליים. אם תמתח אותה יתר על המידה, היא תיקרע. זה הכלל במשק בית וזה כלל ברזל במשק המדינה. פשוט מאוד.

אשר לחלוקה נכונה של המשאבים, משאבים אדירים מופנים להתנחלויות, שאת חלקם נאלֵץ לעזוב. לא מדובר רק בתחום הדיור, שגם כאן הבנייה לא רק גדולה יחסית לבנייה בקו הירוק אלא גם מסובסדת במידה ניכרת. מוציאים מאות אלפי שקלים על כבישים בנתיבי ההתנחלויות, המשרתים קומץ תושבים. עוד מסגרת שראויה לפרימה הוא תקציב הביטחון, שחלקו הארי הולך לכוח אדם, ולאו דווקא לכלי מלחמה. זאת פרה קדושה שמזמן ראויה לדיון ציבורי. וכל מי שמנסה לרדת לשורשי הבעיה, לא יכול להתעלם אצלנו מההבטים האלה. גם באמריקה הגדולה והעשירה, המלחמות בפקיסטאן או באפגניסטאן, מלבד אובדן חיים, עולות ממון מכספי משלם המסים. על פי נתונים שונים המשכורת של מפקדים בכירים בצה"ל עלתה ב-14 השנים האחרונות ב-94%, בעוד שהשכר הממוצע במשק עלה ב-27% בלבד.

ומה עם הגרעין האיראני

העובדה שראש הממשלה שוב הוציא את הגרעין האיראני מהמגירה מלמדת שהכתובת היא לא רק אמריקה, אלא גם בתוך הארץ, בין היתר נגד תנועות המחאה. בבחינת – אנחנו חיים באיום מתמיד, ולכן יש  לשמור על צבא חזק על חשבון דברים אחרים. אני מוכן להיות שוטה הכפר ולומר  שהאיום האיראני גדול לאין ערוך כלפי העולם הערבי, ובעיקר כלפי סעודיה ומדינות המפרץ, וגדול יותר כלפי האינטרסים  האמריקניים הגלובליים מאשר כלפינו, אף שאנחנו קרובים יותר לאיראן. כאילו בעידן של היום המרחק קובע, או "המשלט" של פעם, או  מרום החרמון "העיניים של המדינה", או תותח  בהשוואה לטילי שיוט. מה שמזל"ט לא רואה, לוויין רואה. אך ביבי מנסה להדביק אותנו בפחד הזה שעליו נחייה בארץ הזאת. והוא, הפחד, תשובה לכול המדווים החברתיים, כלכליים, מוסריים, בטחון הפנים ועוד.

גם בהפגנת ההמונים לפני שנתיים ראיתי מעט שלטים בנושא ההתנחלויות ותקציב הביטחון. וזה לא היה מקרה. מארגני ההפגנות, ובראשם, דפני ליף, רצו קונצנזוס, ובנושאים אלה אין קונצנזוס. בדיוק כמו שאין קונצנזוס בכנסת.  אבל בתחום הפרלמנטרי עושים את המלאכה, פחות טוב או יותר טוב. שם נמצאת נציגות הריבון – העם.

וכאן ברצוני להדגיש כי גם בפן הזה, תנועת המחאה לא עמלה מספיק כדי להגיע לקהל באמצעות התקשורת. ניקח לדוגמה את השידור הציבורי, שלפי החוק חייב "לשקף את הדעות שרווחות בציבור".. מדוע אין לתנועת מחאה דוברים שיתייצבו מול הכתב הצבאי של ערוץ 1 כאשר הוא משמש פה לראשי צה"ל ולמערכת הביטחון בשאלה מה יקרה אם יקוצץ התקציב? היה פעם בערוץ זה גם פרשן צבאי, יואב לימור, שהיה פרשן מעולה, ודחקו אותו החוצה. או להעמיד מול הפרשן הכלכלי, החברתי מאוד, עודד שחר, מישהו שיאמר מה צריך לעשות, שכן שחר מותח ביקורת על מה שלא נכון ואינו קובע מה כן נכון. הוא יעסוק בנמלים, בעבודה המאורגנת, בעוולות, אבל מתרחק כמטחי טיל שיוט מנושא הביטחון וההתנחלויות.

לכך נוסף השבוע איום אחר, מצד האיחוד האירופי, שההסכם שלו עם ישראל לא יכלול מוצרים המיוצרים בשטחים הכבושים. ומה עם אותו גורם "זניח" ששמו שלום, שאם יבוא אמנם לא ישים קץ מיידי לעיוותים החברתיים כלכליים, אבל יביא לפחות לתיקון חלקי מיידי של המצוקה הכלכלית? על כך שמענו מעט. גם לא מדפני ליף – כדי שלא לקלקל את הקונצנזוס.

נוח לו, לשידור הציבורי, שיש דפני ליף אחת, ולא צריך לשבור את הראש בהבאת  מומחים כלכליים פוליטיים שחולקים על מדיניות הממשלה. כישלון מהדהד גם של האופוזיציה הפוליטית. באנגליה, לדוגמה, יש דוברים בכול תחום לאופוזיציה מול השרים בממשלה, ונראה את הבי. בי. סי שלא נותן להם פתחון פה. יש להם מקום מכובד בכול השלוחות של השידור הציבורי הבריטי.

במאמר "הכמיהה הישראלית לא-סיסי" כותב  הפרשן הפוליטי של "הארץ" ארי שביט:  "מדוע נגנבה המחאה החברתית של 2011? – בדיוק משום כך כי בישראל לא נמצא לפני שנתיים גנרל שיממש את מרי רוטשילד כפי שא-סיסי  מימש את מרד תחריר, ומשום שהמורדים הישראליים לא ידעו לממש את מרידתם באופן דמוקרטי. בעוד הפגנות המחאה היו מרשימות, התרגום המפלגתי שלהם היה עלוב".

א-פוליטיקה בתחפושת פופוליסטית

"דני האדום", דניאל כהן בנדיט, בא לארץ בספטמבר 2011 על רקע המחאה החברתית והמליץ לסטודנטים ישראליים להשפיע בכול מקום אפשרי, אך ורק בזירה הפוליטית. בנדיט הוא שהנהיג בשנת 1968 את מחאת הסטודנטים הגדולה בצרפת, וכיום הוא חבר בפרלמנט האירופי מטעם מפלגת הירוקים. הוא המליץ בפני הסטודנטים לפנות לפוליטיקה, משום שרק משם יוכלו להשפיע. והוא צדק.

המפלגות, על כל הרע והנכלולי  שבהן, הן בסיס לדמוקרטיה. מדינה ללא מפלגות יכולה להיות הכול, אבל לא דמוקרטיה. ואשר לפזילה הזאת כלפי הכול, ראינו אותה במערכת הבחירות, כאשר שלי יחימוביץ',    מנהיגת מפלגת העבודה, נמנעה בהתמדה מלגעת בנושא ההתנחלויות או בתקציב הביטחון, בתקווה למשוך מצביעים מן הימין, כאלה שבוחלים בשותפות עם "ישראל ביתנו" . היא אכזבה והכזיבה, ואיבדה כמה מנדטים.

זהו בדיוק מה שעושה דפני ליף, אלא שליף אינה נציגת מפלגה ואינה צריכה לתת את הדין. כל מה שהיא רוצה ועושה זה לקבל במה – וזאת היא מקבלת. במה היא דבר חשוב להעברת מסרים. אבל במה היא במידה רבה תיאטרון, גם בפוליטיקה וגם בבחירות. למחרת הבחירות, כמו למחרת ההפגנות, צריך לצאת לעבודה, לפעול למען המטרות שסימנת על הדגל.

העובדה שבהפגנה, או בעצרת הזיכרון, השתתפו  3,000 איש, אינה מעלה ולא מורידה. הייתי  כותב זאת אילו השתתפו 330,000 איש. זאת הפגנה צודקת, משקפת תסכול אמיתי, כאב, מרורים וחרדה לעתיד. אבל הפגנה אינה עשייה. היא הדרך אל המטרה, לא המטרה.

לכול היותר המוחים והמפגינים יוכלו לשמש שדולות לחברי הכנסת שמנסים לשנות את המציאות. אבל גם שדולה צריכה להתארגן. במקור הכתרתי את הרשומה בכותרת: הפגנה ומחאה אינן פעמון. נזכרתי בשירו של נתן אלתרמן, לחן משה וילנסקי, ששרה שושנה דמארי, ועיקרו, שבפעמון: צריך לצלצל פעמיים כדי שהלב ייפתח. הנה  הפזמון החוזר:

צריך לצלצל פעמיים,
צריך לחכות רגע קט,
ואז נפתחות הדלתיים
ואז נפגשים במבט

ואכן הפגנה אינה פעמון, ואלה בפנים – אוזניהם אטומות. הפוליטיקה, דפני ליף ואוהדייך, אינה בפייסבוק.

[related-posts title="מאמרים נוספים"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל