Skip to content

רוקדים, סיפור אהבה

נועה ורטהיים מעלה עם להקת מחול המודרני "ורטיגו", שהקימה עם בעלה, מופע חדש לציון 20 שנות יצירה משותפת: "הגשמנו את כל החלומות שלנו. אני עומדת על ההר שרציתי להגיע אליו ושואלת את עצמי מה הלאה. אבל בחיים אף פעם לא באמת מגיעים, תמיד יש הר חדש"

רוקדים, סיפור אהבה

נועה ורטהיים מעלה עם להקת מחול המודרני "ורטיגו", שהקימה עם בעלה, מופע חדש לציון 20 שנות יצירה משותפת: "הגשמנו את כל החלומות שלנו. אני עומדת על ההר שרציתי להגיע אליו ושואלת את עצמי מה הלאה. אבל בחיים אף פעם לא באמת מגיעים, תמיד יש הר חדש"

מצבו של המחול המודרני הישראלי לא היה מעולם טוב יותר. בחו"ל. להקת "ורטיגו", משלנו, כחול לבן, מבוקשת מאוד בפסטיבלי מחול בינלאומיים. עכשיו היא חזרה מסבב הופעות בחו"ל ומופיעה במסגרת פסטיבל "מחולוהט" במרכז "סוזן דלל" בת"א. המחול המודרני הישראלי נודע בעולם כיצירתי, פרובוקטיבי וחדשני. בארץ הוא פופולרי פחות. אין נביא בעירו.

רוצים ופוחדים. "ורטיגו 20". צילום: ענבל כהן-חמו

גם הסיפור האישי של נעה ורטהיים, מייסדת הלהקה, הוא מין סיפור סינדרלה. ורטהיים, שחוללה בלהקת "תמר", שכבר מזמן איננה קיימת, רקדה שם עם עדי שעל, כיום המנכ"ל של הלהקה. השניים חוללו יחד, התאהבו, התחתנו והקימו יחד את "ורטיגו". נעה לא באה לבד. היא הביאה אתה את שתי אחיותיה, טלי ורינה, וכולם יחד, עם בעליהן של האחיות, הקימו כפר אקולוגי, שמשמש גם כסדנת המחול שלהם, בקיבוץ הל"ה.

ורטהיים, מייסדת, מנכ"לית שותפה ומנהלת אמנותית של "ורטיגו", מספרת ל"מגפון" על דרך היצירה של הלהקה, שחוגגת בימים אלה 20 שנה, על הקול הייחודי שלה ועל הדרך בה היא תופשת את התפתחותה העתידית.

הקשר בין אדם לאדם

אחד הקווים המשותפים ליצירות האחרונות של להקת "ורטיגו" הוא מערכות יחסים. ב"ורטיגו 20", יצירתה האחרונה של הלהקה, ניתן לראות את ניסיונות התקרבות של אנשים זה לזה, הזרות, המפריד והמפחיד. התנועה של התקרבות-התרחקות מומחשת בקו התנועתי. במחול אנו רואים את כולם, את האנשים שמצליחים להשתלב בקלות, את אלה שמתקשים, ואת אלה שאחרי הכל, נותרים בחוץ. אנו רואים זוגות שמתקוטטים וגם את אלה שאחרי כל המכשולים, מצליחים לתפקד בהרמוניה.

"אני לא שואפת, אני חיה את ההווה". ורטהיים. צילום: מירי ינאי שמעונוביץ

"הדגש ב'ורטיגו 20' הוא על דיאלוג ותקשורת", מספרת ורטהיים. "על נתינה, על ההומור שבמערכות יחסים בכלל ובזוגיות בפרט. אני שואלת את עצמי שאלות: האם ועד כמה אנחנו בוחרים. במשפחה, עם ילדים, יש מאמץ גדול לשמור על דיאלוג אמיתי. כיום, כשקל כל כך לפרק זוגיות ומשפחה, צריך לבחור בכל פעם מחדש במערכות יחסים".

לא רק במשפחה צריך לבחור בכל פעם מחדש. גם במערכות היחסים עם הרקדנים. "אני לא באה אליהם מלמעלה, אני משתפת. זה עושה את העבודה למורכבת יותר. בדיאלוג יש הרבה רווחים, אבל יש לו גם מחיר. בדרך צריך להתמודד עם האגו".

ורטהיים מתחבטת הרבה. יצירות המחול שלה באה מעבודה על קונפליקטים פנימיים, על מיזוג של הפכים, כמו חומר ורוח. זה ניכר במיוחד כשאנחנו עוסקים בגוף ובשינוי הצורה שלו לעומת הרוח והשינויים בה. כך נולדה התנועה הייחודית, הא-סימטרית של הלהקה. "אני לוקחת  חוק פיזיקלי, שהוא חומר, ומתחילה לתת לו צורות שונות. אני יכולה לעבוד עד אין קץ על תנועה מעגלית, למשל. איך זז כל מפרק, באיכויות ובצורות שונות. לכל תנועה אפשר לעשות reset, זה האינסוף. כל תנועה מתחברת לרגשות, כל תזוזה היא ביחס למשהו. לעולם, לאחרים".

ואז באה נקודת האפס. לעמוד בשקט, כמו בצ'י קונג. לחפש איזון בו כמעט לא מרגישים את הגוף. ורטהיים מאמינה שנקודת האפס חיונית לעבודת הרקדן. היא נקודת ההתחלה.

הקשר אדם לאדמה

הקשר בין האדם לטבע הוא אחד הבסיסים של היצירה "לידת הפניקס", אשר מתרחשת בחוץ, על חול שיכול להינתז לעיני הצופים אם הם יושבים קרוב מדי. ורטהיים מספרת על קשר קרוב לטבע, על תהליך של התקרבות לאדמה שהגיע לשיאו בהקמת הכפר האקולוגי המשפחתי, ועל הרצון לעשות משהו אחר, שהגיע כשבאה לחזרות עם הבן השלישי שלה, כתינוק. "רציתי ליצור כשהרעש לא מפריע, אלא להיפך. תינוק בוכה, ציפור מצייצת, והכל משתלב. זהו מצב יותר פגאני ושבטי, הקשר שבין אדם לאדמה. הבמה היא עגולה. יש לזה מטרה: להחזיר את האדם למעגל השבט".

לחזור למעגל השבט. "לידת הפניקס". צילום: ענבל כהן-חמו

האם למחול יש מספיק השפעה בחברה שלנו?

"חשוב לי הקשר ביני לבין הקהל, חשוב לי שהקהל יקבל ערך מוסף. אבל השפעת המחול לא מספיקה. זאת בדיוק הסיבה שבגללה הקמנו את הכפר האקולוגי, שמחנך לקשר בין האדם לסביבה, ומנסה לתרום גם לאנשים עם מוגבלויות שמשתלבים בפעילויות שלנו".

מדוע יש למחול מקום נחות יחסית לתיאטרון, למשל?

"הקהל מחפש משהו מובן, לכן הוא מעדיף את התיאטרון. המחול לא נחשב בין המובילים באמנויות, אך ידוע כאחד האיכותיים. הוא לא פופוליסטי ופחות מוכר לקהל הרחב, וזאת אולי גם הסיבה לכך שהוא נשאר יותר אמנותי".

עשיתם דרך ארוכה, זכיתם בפרסים רבים. למה את שואפת עכשיו?

"אני לא שואפת, אני חיה את ההווה. יש לי בעל שדואג לשאיפות. יש לנו גם מרכז ירושלמי ומגיעים מכל הארץ ללמוד אצלנו. הגשמנו כבר את כל החלומות שהיו לנו, אנחנו אנשים שיודעים גם לחלום וגם להגשים. השיחה שלי עם עצמי השתנתה. אני עומדת על ההר שרציתי להגיע אליו ושואלת את עצמי מה הלאה. אבל בחיים אף פעם לא באמת מגיעים, תמיד יש הר חדש. לכן נמשיך לעשות ולהתפתח".

מצבו של המחול המודרני הישראלי לא היה מעולם טוב יותר. בחו"ל. להקת "ורטיגו", משלנו, כחול לבן, מבוקשת מאוד בפסטיבלי מחול בינלאומיים. עכשיו היא חזרה מסבב הופעות בחו"ל ומופיעה במסגרת פסטיבל "מחולוהט" במרכז "סוזן דלל" בת"א. המחול המודרני הישראלי נודע בעולם כיצירתי, פרובוקטיבי וחדשני. בארץ הוא פופולרי פחות. אין נביא בעירו.

רוצים ופוחדים. "ורטיגו 20". צילום: ענבל כהן-חמו

גם הסיפור האישי של נעה ורטהיים, מייסדת הלהקה, הוא מין סיפור סינדרלה. ורטהיים, שחוללה בלהקת "תמר", שכבר מזמן איננה קיימת, רקדה שם עם עדי שעל, כיום המנכ"ל של הלהקה. השניים חוללו יחד, התאהבו, התחתנו והקימו יחד את "ורטיגו". נעה לא באה לבד. היא הביאה אתה את שתי אחיותיה, טלי ורינה, וכולם יחד, עם בעליהן של האחיות, הקימו כפר אקולוגי, שמשמש גם כסדנת המחול שלהם, בקיבוץ הל"ה.

ורטהיים, מייסדת, מנכ"לית שותפה ומנהלת אמנותית של "ורטיגו", מספרת ל"מגפון" על דרך היצירה של הלהקה, שחוגגת בימים אלה 20 שנה, על הקול הייחודי שלה ועל הדרך בה היא תופשת את התפתחותה העתידית.

הקשר בין אדם לאדם

אחד הקווים המשותפים ליצירות האחרונות של להקת "ורטיגו" הוא מערכות יחסים. ב"ורטיגו 20", יצירתה האחרונה של הלהקה, ניתן לראות את ניסיונות התקרבות של אנשים זה לזה, הזרות, המפריד והמפחיד. התנועה של התקרבות-התרחקות מומחשת בקו התנועתי. במחול אנו רואים את כולם, את האנשים שמצליחים להשתלב בקלות, את אלה שמתקשים, ואת אלה שאחרי הכל, נותרים בחוץ. אנו רואים זוגות שמתקוטטים וגם את אלה שאחרי כל המכשולים, מצליחים לתפקד בהרמוניה.

"אני לא שואפת, אני חיה את ההווה". ורטהיים. צילום: מירי ינאי שמעונוביץ

"הדגש ב'ורטיגו 20' הוא על דיאלוג ותקשורת", מספרת ורטהיים. "על נתינה, על ההומור שבמערכות יחסים בכלל ובזוגיות בפרט. אני שואלת את עצמי שאלות: האם ועד כמה אנחנו בוחרים. במשפחה, עם ילדים, יש מאמץ גדול לשמור על דיאלוג אמיתי. כיום, כשקל כל כך לפרק זוגיות ומשפחה, צריך לבחור בכל פעם מחדש במערכות יחסים".

לא רק במשפחה צריך לבחור בכל פעם מחדש. גם במערכות היחסים עם הרקדנים. "אני לא באה אליהם מלמעלה, אני משתפת. זה עושה את העבודה למורכבת יותר. בדיאלוג יש הרבה רווחים, אבל יש לו גם מחיר. בדרך צריך להתמודד עם האגו".

ורטהיים מתחבטת הרבה. יצירות המחול שלה באה מעבודה על קונפליקטים פנימיים, על מיזוג של הפכים, כמו חומר ורוח. זה ניכר במיוחד כשאנחנו עוסקים בגוף ובשינוי הצורה שלו לעומת הרוח והשינויים בה. כך נולדה התנועה הייחודית, הא-סימטרית של הלהקה. "אני לוקחת  חוק פיזיקלי, שהוא חומר, ומתחילה לתת לו צורות שונות. אני יכולה לעבוד עד אין קץ על תנועה מעגלית, למשל. איך זז כל מפרק, באיכויות ובצורות שונות. לכל תנועה אפשר לעשות reset, זה האינסוף. כל תנועה מתחברת לרגשות, כל תזוזה היא ביחס למשהו. לעולם, לאחרים".

ואז באה נקודת האפס. לעמוד בשקט, כמו בצ'י קונג. לחפש איזון בו כמעט לא מרגישים את הגוף. ורטהיים מאמינה שנקודת האפס חיונית לעבודת הרקדן. היא נקודת ההתחלה.

הקשר אדם לאדמה

הקשר בין האדם לטבע הוא אחד הבסיסים של היצירה "לידת הפניקס", אשר מתרחשת בחוץ, על חול שיכול להינתז לעיני הצופים אם הם יושבים קרוב מדי. ורטהיים מספרת על קשר קרוב לטבע, על תהליך של התקרבות לאדמה שהגיע לשיאו בהקמת הכפר האקולוגי המשפחתי, ועל הרצון לעשות משהו אחר, שהגיע כשבאה לחזרות עם הבן השלישי שלה, כתינוק. "רציתי ליצור כשהרעש לא מפריע, אלא להיפך. תינוק בוכה, ציפור מצייצת, והכל משתלב. זהו מצב יותר פגאני ושבטי, הקשר שבין אדם לאדמה. הבמה היא עגולה. יש לזה מטרה: להחזיר את האדם למעגל השבט".

לחזור למעגל השבט. "לידת הפניקס". צילום: ענבל כהן-חמו

האם למחול יש מספיק השפעה בחברה שלנו?

"חשוב לי הקשר ביני לבין הקהל, חשוב לי שהקהל יקבל ערך מוסף. אבל השפעת המחול לא מספיקה. זאת בדיוק הסיבה שבגללה הקמנו את הכפר האקולוגי, שמחנך לקשר בין האדם לסביבה, ומנסה לתרום גם לאנשים עם מוגבלויות שמשתלבים בפעילויות שלנו".

מדוע יש למחול מקום נחות יחסית לתיאטרון, למשל?

"הקהל מחפש משהו מובן, לכן הוא מעדיף את התיאטרון. המחול לא נחשב בין המובילים באמנויות, אך ידוע כאחד האיכותיים. הוא לא פופוליסטי ופחות מוכר לקהל הרחב, וזאת אולי גם הסיבה לכך שהוא נשאר יותר אמנותי".

עשיתם דרך ארוכה, זכיתם בפרסים רבים. למה את שואפת עכשיו?

"אני לא שואפת, אני חיה את ההווה. יש לי בעל שדואג לשאיפות. יש לנו גם מרכז ירושלמי ומגיעים מכל הארץ ללמוד אצלנו. הגשמנו כבר את כל החלומות שהיו לנו, אנחנו אנשים שיודעים גם לחלום וגם להגשים. השיחה שלי עם עצמי השתנתה. אני עומדת על ההר שרציתי להגיע אליו ושואלת את עצמי מה הלאה. אבל בחיים אף פעם לא באמת מגיעים, תמיד יש הר חדש. לכן נמשיך לעשות ולהתפתח".

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן